סופרים אינם יכולים להסתיר עצמם מאחורי עלילות בדויות. גם רומנים עבי כרס נוצרו מעולמו של הכותב, אף אם אין בהם זהות מוחלטת עם עובדות אוטוביוגרפיות. הסופר האוסטרלי גרגורי דיוויד רוברטס (יליד 1952) הרחיק לכת ברצונו להפריד בינו לבין יצירתו. האיש, שודד בנקים, אסיר נמלט ומכור להרואין בעברו, כתב שלושה רומנים (שלא קראתי), שתרגום השני שבהם יצא לאור לא מכבר. 940 עמודים נושא “צל ההר" (מאנגלית: קטיה בנוביץ', כנרת, זמורה–ביתן), רומן ההמשך ל"שאנטראם". לספר צורפה איגרת אישית מאת הכותב, שבו הוא מבקש למחוק את כל פרטיו מן האינטרנט, כולל תמונותיו, כדי שקוראיו יתייחסו ליצירותיו בלבד. זוהי דרישה אינטליגנטית מכובדת, אך היא טרם נענתה. סיפורו האישי מצוי לפרטיו ברשת, ורק הדיוט יניח שניסיון חייו הסוערים של רוברטס לא נמהל בדפיו המרובים.



לעומתו ניכרת מגמה ספרותית הפוכה, שבה הסופר מספר על עצמו. לא באופן הספרותי העילי שבו הביא מרסל פרוסט לעולם את יצירתו המונומנטלית, אלא בפשטות אומנותית. עובדות החיים הקשיחות בלבוש ספרותי אינטימי, מעורר אמון, לא מתחכם. בדרך זאת נקט פיליפ בסון, סופר צרפתי יליד 1967, אחרי שכתב כבר עשרות רומנים ונודע בעולם. הרומן האוטוביוגרפי שלו “די כבר עם השקרים שלך" מביא את סיפור אהבתו הראשונה לתלמיד בתיכון הכפרי שבו למד. יופיו של הרומן בעדינותו ובכנותו. כאב הלב שנגזר על האהבה הזאת, שבה האהוב מתייסר בשל היותו הומוסקסואל, מושך הזדהות אנושית מיידית עם המסופר. בסון חי בשלום עם נטייתו המינית, אולי מפני שבגר בבית אינטליגנטי חילוני. האהוב, תומא אנדרייה, נולד למשפחה כפרית אדוקה. 


הוא עבד בחוות ההורים שלו במלאכות פיזיות קשות, והחספוס החשדני דבק בו תוך התבגרות על אדמת הכרמים. ביישנותו ושתיקותיו בציבור הסתירו את אהבתו הגדולה לנער בסון. כשנמצאו במחבואי האהבה שלהם, ביטא את רגשותיו באופן פיזי בלבד ולא הרשה לעצמו רוך. הפרידה שנכתבה מראש בקשר היפה והכאוב הזה, הותירה את בסון פצוע למשך חייו. כל מי שלבו התרסק בנעוריו ימצא כאן את ההבנה העמוקה לזעזוע הזה. כמובן שאין להתעלם מהעובדה שמדובר באהבה הומוסקסואלית, שהערימה קשיים לא שגרתיים על אהבת נעורים ב–1984, בצרפת הקרתנית, הקתולית, כשהאיידס כבר הלם בדלתות.

“בשלב מאוחר יותר אכתוב אודות החֶסֶר. אודות ההילקחות הבלתי נסבלת של האחר. אודות הריקנות שמעוררת אותה הילקחות. (...) אכתוב אודות התוגה המאכלת, הטירוף שמאיים. זה יהפוך לאמם הורתם של ספרי, כמעט בעל כורחי. לעתים אני תוהה אם אי–פעם כתבתי על משהו אחר. כאילו מעולם לא התאוששתי מזה: האחר שאין להשיגו. כאילו זה חולש על כל מרחב המחשבה".

בשלב המאוחר, שבו בסון מספר על אהבתו הראשונה, הקורא כבר יודע שהסופר הצליח בחייו. הצליח מאוד. הוא היה ועודנו פעיל בתחומי כתיבה רבים (תיאטרון, קולנוע, טלוויזיה, ביקורת ספרים), הוא שבע פרסים מכובדים, וכפי שהוא כותב כאן, התנסה לא פעם בזוגיות קבועה. אבל תומא, שהספר מוקדש לו, הוא פצע בגודל קבוע בנפשו.

“למה אני?", שאל בסון בן ה–17 את תומא בפגישתם הראשונה. “כי אתה לגמרי לא כמו האחרים, כי מבלי שתרגיש רואים רק אותך", השיב הנער המסוגר, והוסיף: “כי יום אחד אתה תעזוב ואנחנו נישאר". בסון מתאר כאן את תומא כמי שתפיסתו הייתה רחבה וחדה, וכי עינויו האישי נבע דווקא בשל מודעותו הבלתי מתפשרת. פיליפ בסון אכן הרחיק לפריז והתבלט שם, אך בספרו זה דובר כאבו הפרטי הקדום. הוא מעניק חוויה מזוככת ונטולת יומרות לקורא הקרוב אצל רגשותיו.  
"די כבר עם השקרים שלך", פיליפ בסון, מצרפתית: דורית דליות, אריה ניר, מודן, 160 עמ'

הנאשם חופר
 
סרז'ו סנטאנה (יליד 1941, ריו דה ז'ניירו), מהבולטים בסופרי דורו בברזיל, מוצג כאן ברומן מתעתע, המוגש מפי גיבורו, מבקר תיאטרון. הדובר מתאהב במישהי שראה בבית קפה, יפהפייה בעלת מום באחת מרגליה. המקרה מפגיש אותם שוב ושוב עד לשיא בכל מובניו של המונח. הדובר מכביר ניתוחים על כל היבטי המפגשים, בעוד דמויות נוספות חודרות אליהם, והעלילה מסתבכת. ערימות של תובנות נפרשות על הדפים, ובתוכן מהבהבות אפשרויות אינסוף לפרשנות. סנטאנה אינו מקבל דברים כפשוטם. הוא דן באומנות ובביקורת האומנות, הוא נובר בתערובת הנוצרת מבחישת האומנות במציאות, הוא מהרהר באהבה שהיא תשוקה, שהיא שכנוע עצמי. בתקופת ה"Me too" הסוחפת עתה, מעניין לקרוא את עדותו המבולבלת של האוהב הנאשם באונס. (“פשע מעודן", מפורטוגזית: יוסי טל, לוקוס, 158 עמ')   

“פשע מעודן", סרז'ו סנטאנה. צילום: יח"צ


נחמה קרה
 
עדויות ביוגרפיות טוענות שסטלה גיבונס פיתחה סלידה כלפי יצירת הפרוזה הראשונה שלה, “חוות קולד קומפורט" (מאנגלית: שהם סמיט ואמנון כץ, תשע נשמות והכורסא, 311 עמ'), מפני שרומן הביכורים שלה העלים את 21 היצירות שכתבה אחריו. גיבונס (1902–1989) הלונדונית החלה את דרכה כעיתונאית, ונודעה גם כמשוררת מוערכת. ברומן שיצא לאור ב–1932, היא מגחיכה את ז'אנר הסיפורת האנגלית שהתנחל באחוזות הכפריות. כממשיכת דרכה, כביכול, של ג'יין אוסטן, שולחת גיבונס את הגיבורה היתומה והענייה (אך המחונכת ומשכילה) מלונדון לחווה נידחת בסאסקס. פלורה פוגשת שם קרובי משפחה מוזרים לדורותיהם, כולם סרים לשלטונה המטורף של סבתא הספונה בחדר אפלולי. נדמה שהמבנה על דייריו טובע בבוץ ובנחשלוּת כמו חיות המשק. פלורה תוציא את בעלי החיים למרעה ואת בני האדם לחופשי. הצעירה האופטימית תעצב את המציאות מחדש לפי גחמותיה, כפי שגיבורותיה הנלהבות של אוסטן ביקשו לעשות וכשלו לרוב. ייתכן שבתקופתו הספר היה משעשע, כדברי התשבחות על עטיפתו. היום הוא בבחינת מסמך ספרותי חתרני, שמעיד על תקופה.   
  
“חוות קולד קומפורט", סטלה גיבונס. צילום: יח"צ