פרולוג
באפריל 2012, ארבע שנים לפני מותו העצוב, שחר סגל ורועי בר־נתן חיכו לו בשידור חי של "ציפורי לילה" בגלי צה"ל. כשסוף־סוף הגיע לשידור, סיפר שהייתה לו הופעה בעפולה וכדי להספיק להגיע לשידור נסע במהירות מטורפת. שוטר שעצר אותו, זיהה אותו. כשהסביר לשוטר לאן הוא ממהר, הורה לו איש החוק לנסוע אחריו, פתח במהירות של 160 קמ"ש, הפעיל את הצ'קלאקה ופינה לו את הדרך כשנחצ'ה דוהר בעקבותיו.
באותה תוכנית היה לו עוד סיפור על שוטר שניגש אליו כשעצר פעם בכביש גהה. "פתאום על הגשר באו לי בראש מילים לשיר, אז עצרתי את האוטו, הוצאתי נייר ועיפרון והתחלתי לכתוב אותן". וזאת, לדבריו, כשמאחוריו צופרות "מאות מכוניות". כשאמר בפשטות לשוטר שהתקרב אליו, "אני כותב שיר", ירד השוטר מהאופנוע, סימן למכוניות לעקוף אותו מהצד ואפשר להיימן לסיים את היצירה.
"כשאני מסיים, אני נותן לשוטר לקרוא את המילים. הוא מהנהן ואומר: 'לא רע בכלל', נותן לי אישור שהטקסט הראשון שכתבתי בחיי לשיר שלי הוא בסדר", סיפר היימן. "אני שואל אותו אם להוציא את הרישיונות בשביל הדוח, והשוטר עונה: 'ראיתי כל מיני אנשים משונים, אבל עוד לא פגשתי משוגע כמוך'". אגב, מיותר לבדוק את נכונות הסיפור או לפקפק באמיתותו, כי אצל נחצ'ה תמיד עלתה השאלה מה אתם מעדיפים: סיפור או ויכוח?
כמו רוח בהרים
כמו שיר בלי מנגינה
כמו רחש בברושים
כמו אש שלא כבתה
כמו הלך שחלף
מבלי לומר מילה
אני ממשיך לשיר
אני ממשיך לראות
אני ממשיך לחלום
את כל מה שהיה
(נחצ'ה היימן)
בשנת 1964 הפיק חנוך חסון, האיש שהמציא את פסטיבל הזמר, תוכנית רדיו שקראו לה "מועדון הזמר". באחת התוכניות שהוקלטה בקיבוץ בית אלפא, הופיעה גם להקת הנח"ל, שבאותה עת שרפה את הרדיו עם השירים שכתבה נעמי שמר לתוכנית "שמש במדבר". בתוכנית ההיא השתתפו מלבדנו ולצד הכוכבות נחמה הנדל ורבקה מיכאלי, גם להקה בשם "חמישיית גלבוע" וחבורת זמר שקראו לה הגבעטרון, שכל זמרותיה וזמריה היו חברי קבוצת גבע. מי שניהל אותם מוזיקלית וכתב להם עיבודים ושירים היה קיבוצניק מבית אלפא, חבר של חנוך חסון מתקופת שירותם בנח"ל.
כשהגענו, ראינו את הבחור חבוש כובע טמבל, מתרוצץ בין הבמה לעמדת הטכנאים. מנצח על החזרה של הגבעטרון, מתקן את הפרטיטורה לחמישיית גלבוע וגם דואג לסנדוויצ'ים ולמשקאות "לחיילים שלי", ככה קרא לנו. אי אפשר היה לפספס אותו. מכל הפינות נשמעו הקריאות "נחצ'ה". כולם היו זקוקים לעזרתו ולעצתו. והוא, נחצ'ה, שברדיו עדיין הציגו אותו כנחום היימן ושבקושי מלאו לו 30, פרץ לתודעה כמוזיקאי שמביא רוח רעננה בניחוח קציר, בציר וחציר.
"הגבעטרון היה קיים. זו הייתה להקה שהופיעה בקיבוץ וזכתה לפרסום מקומי ביישובי העמק, אני רק הפכתי אותם ללהקה מקצועית", ביקש שנדייק בצניעות שמעולם לא אפיינה אותו. בערב ההוא, בתוכנית "מועדון הזמר", הושמעו שירים חדשים שנחצ'ה הלחין למילותיו של יוסי גמזו. בשידור רדיו אחד זכו הגבעטרון, נחצ'ה והשירים לחיבוק גדול ולאהבה שהתחילו שם ונמשכים עד היום.
אילו כל האוהבים תלו בכוכבים
בלילה זה את מבטם.
אילו כל הלגיונות השליכו פגיונות
למרגלות אהבתם -
איך היו נושרים אלינו חלומות בשלים!
איך היו רוגעים גלינו, ילדתי שלי...
אילו כל האוהבים תלו בכוכבים
בלילה זה את מבטם...
קמו לעינינו ממצולות שירינו
כל האגדות כולן...
(יוסי גמזו)
תמונה שנייה
ואלה העומדים ובניהם מבני הקהתי. הימן המשורר בן־יואל בן־שמואל (דברי הימים א, פרק ו, פסוק יח). והמשוררים הימן... במצלתיים נחושת להשמיע (דברי הימים א, פרק טו, פסוק יט). ועימהם הימן וידותון - חצוצרות ומצלתיים למשמיעים וכלי שיר האלוהים
(דברי הימים א, פרק טז, פסוק מב).
"אני נצר ללויים שניגנו בבית המקדש", היה נחצ'ה נוהג לספר וכהוכחה שלף פסוקים מספר דברי הימים, שבהם מופיע השם הימן. אולי כן ואולי לא.
נחום היימן המלחין, בן חיים ופנינה, נולד בריגה שבלטביה ב־6 במאי 1934. בגיל 5 עלה עם משפחתו ארצה. כישוריו המוזיקליים התגלו כבר בילדותו, כשהחל לנגן בפסנתר. אחר כך באו האקורדיון והמפוחית שליוו אותו, והוא ליווה בהם את להקת הנח"ל שבה החליף מוזיקאי צעיר אחר בשם דובי זלצר, שגם הוא נודע ברבות הימים כאחד מגדולי המלחינים שלנו.
את שירו הראשון הלחין נחצ'ה כשהיה בן 17. הוא ליווה אז באקורדיון חוגים לריקודי עם. שם כמעט במקרה נולד השיר, "בזכותה" של תרצה הודס, האמא של ריקודי העם בישראל, שהיא כיום בת 96 ומי שהייתה בין מקימי פסטיבל המחולות בכרמיאל. "תרצה הודס היא יקית. מאוד נוקשה, נורא רצינית וקפדנית", סיפר, "היא הייתה חוזרת שוב ושוב עם הרוקדים על כל תנועה ותזוזה במשך שעות, עד שזה השביע את רצונה". את נחצ'ה, הנער האקורדיוניסט שהיה צריך לחזור בכל פעם על אותה פיסת מנגינה, זה התחיל לשעמם מאוד ובמקום לנגן את המנגינה המקורית של הריקוד הוא התחיל לאלתר.
"תרצה הודס התעצבנה והעיפה אותי. הלכתי נזוף ומצוברח לחדר סמוך. מצאתי שם ספר תנ"ך, פתחתי במקום שפתחתי והלחנתי מיד את הפסוק הראשון שקפץ לי לעיניים".
ניצנים נראו נראו בארץ.
עת זמיר הגיע. עת זמיר.
כי הנה סתיו עבר,
סתיו חלף הלך לו.
הגפנים סמדר
נתנו, נתנו ריחם
אגב אימפרוביזציה, זה גם מה שהוא עשה לפסוקים מתוך פרק ב בשיר השירים.
תמונה שלישית
מישהו בוכה בי
מישהו בי רן
מישהו הולך בי
בלי יידע לאן.
מישהו גונח
מישהו צוהל
איש בי מתייפח
איש בי מתהולל.
מישהו בי ילד
מישהו בי סב
מישהו לתכלת
בי נושא עיניו.
משהו הומה בי
חרש וממתין
ואני יודע
ואיני מבין
(יהודה גור אריה)
בשנת 2012, שלוש שנים אחרי שהוענק לו פרס ישראל, סיפר נחצ'ה היימן לשגיא בן נון ב"מעריב":
"היום אני בחסרון כיס, אני כל הזמן על הקצה בחשבון הבנק. עומד על אפס בעובר ושב. אין לי חסכונות ואין לי נכסים. אני זקוק לסיוע".
כל כך עצוב וקורע לב. אחד מגדולי המלחינים בישראל, מי שהביא לנו יותר מאלף שירים שרבים מהם הפכו לקלאסיקות, ששיריו פרצו גבולות ומצאו מקום גם ברפרטואר של זמרים כננה מושקורי, סרז' לאמה ומייק בראנט - האיש הזה, הסוער והמפוצץ בכישרון, סיים את חייו בדיור מוגן בכפר סבא שאותו סידר לו בפרוטקציה ידידו שאולי דור, שהוא יושב ראש ההסתדרות בכפר סבא. "יש הרבה אנשים שעוזרים ורוצים שיהיה לו טוב", אמר אז דור.
חיידק אלים שגרם לקריסת מערכות קטע את חייו של נחצ'ה לפני שנתיים. הוא נפטר בגיל 82 ונקבר בבית העלמין האזרחי בכפר סבא. "סבא רבא שלי מת בן 106", אמר פעם, "סבא שלי נפטר בגיל 104, ואבא שלי בגיל 102. יש לנו במשפחה חיים ארוכים".
חופים הם לפעמים געגועים לנחל.
ראיתי פעם חוף
שנחל עזבו
עם לב שבור של חול ואבן.
והאדם,
והאדם הוא לפעמים גם כן יכול
להישאר נטוש ובלי כוחות
ממש כמו חוף
(נתן יונתן)
אפילוג
לפני המון שנים, כשהוא כבר היה נחצ'ה של הגבעטרון, הוא נתן לי מנגינה שלו וביקש שאכתוב לה מילים. הגבעטרון שרו אותו והשיר הוקלט. חלפו עוד הרבה שנים ונחצ'ה התקשר אלי.
"אתה זוכר שכתבנו פעם ביחד לגבעטרון שיר שקראו לו 'על גבעת עלי האורן'?". לא כל כך זכרתי. "אני מחפש את המילים", אמר, "כי אני מוציא דיסק עם כל שירי הגבעטרון שכתבתי". לא יכולתי לעזור, אבל נחצ'ה לא ויתר. הוא חיפש וחיטט ונבר ומצא, אלא מה.
על גבעת עלי האורן
מרבדי עלי זהב.
בקרנות עצי היער
מנגנות סימפוניית סתיו
אבל אני זוכר גם זוכר מנגינה ששלח לי מפריז בשנים שבהן גר שם ועשה קריירה נאה. הוא ביקש שאכתוב מילים ואתן אותן ליפה ירקוני. כי הוא, לעומתנו, לא שכח אותנו אף פעם.
ברוחות קרות
נגן לי שיר של ערש.
בגלי הים
הכה בשיר סוער.
בצמרת ברוש
ובגזעו של ארז
בוא נפרוט יחדיו
פזמון חוזר.
שיר לי על שמחה
שיר לי על פריחה
שיר על עצמך
ושיר על שנינו.