הדוח על ספינת העבדים של הספרות העברית ושל כלל הטקסטים הנכתבים בשפת עבר נכתב בראשי עשרות פעמים, אינספור פרצי זעם ששככו וניצתו חליפות. שבוע הספר שיחל ביום רביעי (6.6) אומנם אינו תופס אותי בשיאו של חרון קדוש יוקד, אבל בניגוד לספרות במיטבה, המציאות רצופה פגמים. רוצה לומר, זה הזמן לתת בראש.
רבות דובר במצב הסופרים בישראל. לאחרונה גווע בנפיחה חרישית השריד האחרון בחוק הספרים השנוי במחלוקת כשלעצמו, שעניינו אופן תצוגה הוגן יותר בחנויות הספרים. בשורות הבאות אנסה לכוון פנס צנוע אל אחורי הקלעים של התעשייה, אל אותם האנשים השקופים כאוויר וחיוניים לא פחות ממנו, שבזיעת אפם שוקדים למחות כל אגל זיעה מהספר שאתם קוראים בשקיקה. עבודתם פורשת שכבת מגן בין הסופר לקורא ומעוררת את תחושת האינטימיות עם הסופר שעולה בכם למקרא ספר טוב.
כוונתי היא לאחי המתרגמים, עורכי הספרות, עורכי הלשון והמגיהים, כורי פחם מודרניים, שאהבת הספר והמילה היא צורך קיומי עבורם, אולם הקיום, הו, הקיום: עליהם לחצוב את משכורתם שקל לשקל בתעריפים מעליבים, ללא תנאים סוציאליים, בשביל ליהנות מהמזון הרוחני החביב עליהם - ספר עברי, שלעתים כה קרובות מתגלה עד מהרה כפחמימות ריקות, “ספרים תפלים שאינם אלא שכבת מילוי זולה שתפרנס את ההמתנה הכוססת לרב המכר הבא", בלשונו של מבקר הספרות המנוח אמנון נבות.
חדר המכונות של הספרות העברית
עוד בטרם יצא לאוויר העולם, יש לספר הורה יחידני/ת וערב רב של דודנים, יועצים ומתווכים. אנשי מקצוע רבים שממשמשים והופכים בכתב היד לפני שמביאים אותו ללידה בבית הדפוס ומשם, כעגל רך שנקרע מאמו, משגרים אותו ישירות לעולם האכזר - הפצה, שיווק, מכירות. בהוצאות הספרים המסורתיות, כתבי היד הרבים שמשחרים לפתחן עוברים תחילה לקטורה מטעם ההוצאה, שבה נקבע אם הם עומד בתנאי הסף שלה וראויים לפרסום. הלקטור, אגב, משלשל לכיסו כמה מאות שקלים במקרה הטוב. “שמעתי על הוצאה מכובדת שלקטורה נעשתה בה בחינם", מאשר עודד וולקשטיין, עורך ספרות מקור בכתר, “מתוך איזו מחשבה שזו בבת עיניו של סטודנט לספרות, שהוא ממש מתגנב כך לחדר המכונות של הספרות העברית".
אם צלח את שלב הלקטורה, ההוצאה תחתים את בעליו הנרגש של כתב היד ששפר מזלו על חוזה ותחל במלאכת העריכה וההתקנה. בצד התגמולים הנמוכים למדי של הכותב, במקרים רבים הוא יתבקש לשלם להוצאה סכום נכבד (כמה עשרות אלפי שקלים) בעבור הפקה, שיווק (מינימלי למדי) והפצה לחנויות הספרים. זוהי סוגיה בפני עצמה, אולם לא כאן המקום להיכנס אליה.
כעת ישודך לכותב עורך ספרות מטעם ההוצאה, ומעתה והלאה, עד להורדת הספר לדפוס, הוא יעבוד ישירות עם הכותב. פרט לשיחת היכרות ותיאום ציפיות, חלק הארי של העבודה הוא מעין משחק פינג פונג: העורך שולח קטעים ערוכים, רצופי תיקונים והערות, הכותב פותח את הקובץ, מסתנוור משפע סימני המחיקה והתוספות, נושם עמוק ואו אז מתחיל להתייחס אל התיקונים לגופם. כשהוא מסיים, הוא שולח חזרה את הקובץ לעורך, וחוזר חלילה. זהו ההליך הנהוג. הוא אינו מתרחש לעולם.
“קשה, כמעט בלתי אפשרי לתחום את העבודה הזו", אומר וולקשטיין, “ההודעות, הטלפונים האינסופיים, הפגישות. עם הכותב, עם אחותו שמבינה בספרות ושיש לה ‘הערות ממש חכמות - אולי תדבר איתה אתה? אתה יודע מה, אולי עדיף שתיפגשו?'". הוא ממשיך ומפליג בסיפורים מסמרי שיער ומשעשעים להחריד. “מצאתי את עצמי מתערבל בתוך מכונת הכביסה של משפחות", הוא מכדרר את דימויו באגביות מעוררת קנאה, ומספר על האישה שצרחה עליו בטלפון שהוא משפיע לרעה על בעלה וגורם לו להיכשל בעסקיו, ועל המחבר שטלפן אליו בהיותו (וולקשטיין) בחדר הלידה כי היה חייב, באופן שאינו סובל דיחוי, לעמוד על הדקות בין רומן חניכה (Bildungsroman) לבין רומן חניכה של אומן (kunstlerroman). וולקשטיין מסייג מיד ומודה שאינו אורים ותומים באומנות שרטוט הגבולות, אבל אני מעז לומר שההתמסמסות המוחלטת בין תפקיד העורך למצופה ממנו (הורה, פסיכולוג, מעסה אגו) היא מנת חלקם של רוב העורכים.
“אנשים לא מבינים מה אנחנו עושים", אני אומר לו, חצץ בין שיני, מנסה לא לפגר הרחק מאחור, “הם שואלים אותנו אם יצא לנו לעבור על הטקסט, משל היינו פקידי פסיקים ומקפים...".
“זה מדהים, אבל גם למו"לים ולאנשי ספרות אין מושג. הם מעלים בדעתם שאנחנו ‘עוברים על הכתוב' ומדי פעם, כמו איזו שיננית חרוצה, מוציאים חתיכת מלפפון או פטרוזיליה. מוסכניק, שיננית - אלה הדימויים. אם תצליח להוציא החוצה את הנזילות האינסופית של התחום, את הנתבעות הכמעט ערפדית...". אני קוטע את הקרקס המילולי המרהיב בעודו באבו, אבל מבטיח לעשות כמיטב יכולתי לחשוף את השקיפות הזו, “לספר בתולדות ההיעלמות".
הרווחים הכלואים
פרט לבעלי תפקידים בודדים, כמעט כל המתרגמים והעורכים הם נותני שירות עצמאים, והתשלום משתנה בין סוג עבודה אחד למשנהו.
השורות הבאות יהיו מעט טכניות, אבל התמורה מובטחת: היחידה הכמותית לחישוב התשלום, גיליון דפוס (ג"ד) שמה, שווה ל־24,000 תווים (אותיות וסימני פיסוק) כולל הרווחים בין המילים. בתרגום לעברית, מדובר ב־15־20 עמודי וורד, תלוי בפונט, במרווחים וכו'. כדי לקצץ עוד נתח מליטרת הבשר של נותני השירות, הגו ההוצאות בשנים האחרונות שיטת חישוב חדשה - גיליון דפוס ללא רווחים. למה הדבר דומה? לירקן שנקודת האפס של המשקל שלו היא 200 גרם.
“עורכים אינם טיפשים", אומרת חמוטל ילין מאיגוד אנשי הספר, “הם יודעים שיש הבדל כשהחישוב הוא ללא רווחים, אבל לא תמיד הם יודעים עד כמה".
15%־20%?
“בדיוק. ההפרש יכול להיות 3,000 שקל לפרויקט שאמור לארוך חודש־חודשיים. לא מעט". אגב, בקרב העוסקים בתחום מתהלך סיפור על עורך שבטרם הגיש את הטקסט הערוך, טרח למחוק את כל הרווחים.
איגוד אנשי הספר הוא גוף חדש יחסית שנוסד באפריל 2013. מטרתו המוצהרת היא להעלות את רף המינימום של תנאי ההעסקה וההשתכרות בשלל דרכים ולאפשר לעורכים ולמתרגמים להתפרנס בכבוד. “אנחנו יכולים להציל את ענף הספרים בארץ מקריסה מוחלטת", נכתב באתר האיגוד, “אם נתאגד ונקבע תנאים חדשים, לא תהיה לשוק ברירה אלא להתיישר כלפי מעלה".
אחד הצעדים החשובים שנקט האיגוד הוא קביעת תעריפון מינימום מומלץ. “מתרגמת ספרות ממוצעת, לדוגמה, מתרגמת 100 עמודים לחודש עבודה מלא. לפי החישוב הזה, אם היא מקבלת את תעריף המינימום המומלץ שלנו (ובפועל לא מעט הוצאות משלמות בעשרות אחוזים פחות), היא מרוויחה בממוצע 4,500 שקל בחודש, פחות משכר המינימום הקיים, וללא ללא שום תנאים סוציאליים". המצב הזה לא שונה בעיקרו בשאר תחומי העריכה. “השורה התחתונה היא שהתעריף המוצע לכל העובדים בתחום מסתכם בפחות משכר מינימום, וכאמור, מהסכום הזה צריכות לצאת גם הפרשות לפנסיה, ביטוח לאומי גבוה למדי ועוד.
“כלומר, מדובר במצב שבו עובדים מוכשרים, רבים מהם בעלי השכלה ותעודות רלוונטיות וניסיון בלתי מבוטל, אינם מקבלים תגמול ראוי כלל וכלל על עבודתם ואינם מסוגלים להתפרנס ממקצועם".
אילו עוד צעדים בכוונתכם לנקוט?
“ידע הוא כוח. צריך להגביר את המודעות בקרב כל העוסקים בתחום. שיידעו שיש אגודה, שיש תעריפון מומלץ. אני באופן אישי מתכוונת לפנות גם לראשי התוכניות לתרגום ולעריכה באוניברסיטאות".
יעשה איגוד אנשי הספר אשר יעשה - כל זה לא ישנה דבר אם העורכים עצמם לא יפסיקו לשתף פעולה עם המנגנון ההרסני ויסרבו לקבל על עצמם עבודות מתחת לשכר מסוים, ואגב כך יורידו על ארבע גם את הקולגות שלהם.
“הקשר בין כמות העבודה לתמחור שרירותי לגמרי", אומרת כנרת יפרח, עורכת לשון ומנחה סדנאות עסקיות לעורכות ועורכים. בסדנאות הללו היא מרביצה תורה בעורכים, מנסה לכוון אותם אל המקומות שבהם נמצא הכסף (השוק הפרטי) ולהרחיקם ככל האפשר מלקוחות הפסדיים, ובראש ובראשונה מהוצאות הספרים.
מתי הבנת שאת לא מוכנה לשתף פעולה עם המנגנון?
“במיתון הכלכלי ב־2008 ירד היצע העבודות בשוק הפרטי, ונאלצתי לחזור לערוך ספרים. והייתי בשוק מהמחירים. בשנייה שנגמר המיתון ברחתי משם כל עוד נפשי בי, אני מזהירה כל עורך ועורכת שלא יתקרבו להוצאות".
אבל אנחנו רוצים לערוך ספרות! בכלל, נדמה לי שיש יחס הפוך בין רמת העניין והטקסטים לבין התמורה הכלכלית.
“לא מסכימה. הוצאות הספרים מקבלות פחות ופחות כתבי יד, מה שאומר שיש מלא פרוזה לא רעה בכלל במחירים סבירים. חוץ מזה, לערוך תוכניית תיאטרון או קטלוג של תערוכה במוזיאון זה לא מעניין?!".
בהוצאות אומרים שאם יעלו את התעריפים, הן ייאלצו לסגור את שעריהן.
“זוהי תשובה קלאסית של בעלי ההון. שלי יחימוביץ' תמיד צוחקת על הטענה שאם יעלו את שכר המינימום עסקים ייסגרו. זה שטויות, יש המון משמנים...".
אני טוען שעסק שלא יכול לשלם לנותני השירות שלו שכר סביר, אין לו זכות קיום.
“בדיוק. זה החלק השני של התשובה שלי. יש מצב שיש כאן תעשייה בשנותיה האחרונות. אם כך, תנו לה למות. כך או כך, עדיף שפחות עורכים יעבדו, אבל יעבדו בשכר הוגן".
שוק רווי, ספרות בינונית
בכל שיחותי עם עורכים לקראת כתיבת הדוח הזה לא מצאתי ולו עורך אחד שמוכן להפנות אצבע מאשימה לכיוון הוצאת ספרים מסוימת, אפילו לא בעילום שם. כאשר פניתי אל ההוצאות בבקשה לקבל את תגובתן, נופנפתי כלאחר יד. הרוב סירבו להגיב. לרגע נדמה היה שהישועה תבוא מדוברת אחת, שביקשה שאשלח לה את שאלותי במייל, אולם תשובה לא התקבלה עד עצם היום הזה.
קל מאוד להתגולל על הוצאות הספרים, על החנויות ועל הרגולציה הלא קיימת, אולם יש לזכור שמדובר בביצה קטנה שנאבקת על חייה, שכל הגורמים המשתכשכים בה מנסים להשאיר את הראש מעל המים.
“יוצאים 25־35 ספרים ביום בארץ", אומר איתי בחור, מו"ל עצמאי וסופר, “השוק קטנטן, כמות הספרים עצומה".
איך הגענו עד הלום?
“בסוף שנות ה־80 פרצו לעולם הספרות שתי טכנולוגיות משנות סדרי עולם - מעבד התמלילים והדפוס הממוחשב, והוזילו את הפקת הספרים במאות אחוזים. לוח דפוס, שקודם לכן עלה 600 דולר, עולה היום 30 דולר. ההוצאות ראו כי טוב והחלו להוציא יותר ספרים. זה חייב גם להוריד את רמת הספרות, כי כמה ספרים טובים נכתבים? וכך ירד מעמד הסופר, שבעבר היה הסמן הימני המוסרי ושאר הבלים. היום כל אידיוט כותב את יצירת חייו, ספרות פיגולים, ופתאום בלי עורך אי אפשר".
אני אומר למי שמוכן לשמוע שאני נמצא במצב תמידי של גרפומניה דפרסיה.
“אני קורא לזה היגיינה", הוא מצחקק ומוסיף, “אני בוחר את הספרים שאני מוציא בפינצטה. פעמים רבות אני דוחה את השיקול הכלכלי כדי לשמור על סטנדרט גבוה. בכל מקרה, אין ספק שיש תעשייה שלמה של ניצול. עורכים, נקדנים ומתרגמים לא מרוויחים מספיק, ויותר מזה, הם משלימים את חוסר הכישרון של הכותבים. כל אחד חושב שהוא סופר".
אמנון נבות אמר שגדל דור שלמד לכתוב, אבל לא למד לקרוא.
“זה נכון. אני קורא ספרים, והם כולם שבלונה. צריך להוציא פחות ספרים. ההוצאות יודעות את זה, אבל אף הוצאה לאור לא רוצה להיות הראשונה שעושה את זה".
“טענת ההוצאות היא שבתחרות מול משחתות טיטאניק ענקיות אחרות, הן אינן יכולות להיות הראשונות להצטמצם, לוותר על שטחי תצוגה", ממשיך וולקשטיין את הרעיון, “יש משהו בכל הטענות הללו - מי שבאמת תאב בצע לא עושה ספרים, אבל זה לא יכול להסתכם בכך".
“זה לא תחום להתעשר ממנו", מסכם בחור, “אני עזבתי את עיסוקי הקודמים ופתחתי הוצאה מתוך כורח פנימי עמוק, בחירה בחיים".
הדברים הנרגשים הללו אינם מותירים אותי אדיש, ובמקום תשובה אני מצטט לו מהזיכרון קטע משיר של ברטולד ברכט (בתרגום בנימין הרשב):
“ממני לקחו את ביתי ואת המכונית / שהרווחתי בזעת אפי. (את רהיטי עוד הצלחתי להציל) // כשנסעתי מעבר לגבול חשבתי: / יותר משאני צריך את ביתי אני צריך את האמת. / אבל אני צריך גם את ביתי. ומאז / האמת בשבילי כמו בית ומכונית. / ולקחו אותם ממני".
שתיקת שעון הקיר
בסיומה של השיחה עם וולקשטיין אנחנו מסכימים שהתגמול הכלכלי המפוקפק הוא בעיקר נגזרת של אי ההבנה של המקצוע, של שכבת הבידוד השקופה והאטומה שמפרידה בין העבדים בבטן הספינה לבין הקוראים שלוגמים קמפרי על הסיפון.
אחת המחמאות הגדולות שקיבלתי מעורך הייתה שהוא לא יודע מה בדיוק שיניתי, אבל הוא מרגיש שהעריכה שיפרה את הטקסט לאין ערוך. אכן, במובן מסוים אנחנו המלצרים המיומנים בערב נהדר במסעדה, שלא מרגישים בהם. מנות מוגשות בשתיקה מעודנת, צלחות מלוכלכות נעלמות כבמטה קסם, בדיוק בזמן...
עריכה, תרגום, הגהה - אלה מלאכות כפויות טובה ופרדוקסליות, משום שבמיטבן הן אינן מורגשות. אם לשאול מדבריו של ביאליק על מנדלי מו"ס, הדבר דומה לשעון קיר, שמרגישים בו רק כשהוא משתתק.