"אני חושב שאני אנוכי מדי מכדי להיות אבא לילדים. רבים מחבריי, גם הסטרייטים, גם לא מעוניינים בילדים. יותר חשוב בעיניי להיות שלם ומאושר", אומר אנדרו שון גריר, הזוכה בפרס פוליצר בתחום הספרות לשנת 2018, בראיון לקראת צאת המהדורה העברית של ספרו "לס", שעליו זכה בפוליצר.
גריר כתב חמישה ספרי פרוזה, ובהם רב־המכר "וידוייו של מקס טיבולי", שנבחר לספר הטוב של השנה על ידי "סן פרנסיסקו כרוניקל" ו"שיקגו טריביון"; ו"סיפור נישואים", שראה אור בעברית ב־2009 בהוצאת כנרת. הוא חתן פרס הספר של צפון קליפורניה, פרס "האריות הצעירים" של הספרייה הציבורית בניו יורק ופרס "או הנרי" לסיפורים קצרים.
תקציר "לס": ארתור לס, סופר שהקריירה שלו מדשדשת, עומד לחגוג 50, כשהוא מקבל הזמנה לחתונה של האקס שלו. אם ייעתר להזמנה, יספוג מבטים מכל עבר. אם יסרב – זה ייראה כמו תבוסה. על שולחנו הצטברו במקביל הזמנות לאירועים ספרותיים אזוטריים מסביב לעולם. ובכן – מה נותר ללס לעשות חוץ מלהיענות לכולן? מצויד באליבי מושלם, הוא עוזב את סן פרנסיסקו ויוצא למסע ספרותי חובק עולם, שבמהלכו יתאהב בפריז; כמעט ימצא את מותו בברלין; יחמוק בקושי מסופת אבק במדבר סהרה; ירשום את עצמו בטעות לאתר התבודדות נוצרי בדרום הודו; וייתקל באי בודד באוקיינוס ההודי באדם האחרון עלי אדמות שהוא רוצה לפגוש. לכל אורך הדרך ילוו אותו אהבתו הראשונה והאחרונה, כי למרות כל התאונות, הטעויות והשיבושים, "לס" הוא מעל לכל סיפור אהבה, הרהור מתוק־מריר על הזמן, על הזדמנויות אבודות ועל נפתולי הלב האנושי.
"גם כילד לא חלמתי על פוליצר", הוא מודה. "אפילו לא ידעתי מה זה. זה היה שייך מבחינתי לאלי הספרות בלבד. אני חושב שהשופטים רצו להאיר סוג שונה של ספרות".
מאיזה גיל ידעת שאתה רוצה להיות סופר?
"רציתי ממש מגיל 10. זה גיל טוב להתחיל לקרוא בו. קראתי הכל כמו ההורים שלי, שתמכו מאוד, והם בעצמם קוראים נפלאים".
ברומן "לס", האנטי־גיבור שלך הוא לוזר, אבל בחיים האמיתיים אתה ווינר.
"זה לא תמיד נכון. הוא לא ממש אני. יש לו מתכונותיי הרעות ביותר ומתכונותיי הטובות ביותר. עיניתי אותו ותגמלתי אותו. הוא אדם הרבה יותר טוב ממני".
אתה זוכר את הרגע שבו הודיעו לך שזכית בפוליצר?
"החדשות הטובות על הפוליצר הגיעו אלי בדיוק כשהחלפתי חיתול לכלב במהלך שנת שבתון באיטליה. לא חלמתי על זה גם בחלומותיי הוורודים ביותר. עבדתי עם הכלבים בריכוז רב, ולפתע זה בא משום מקום".
איך היו התגובות של הקולגות?
"נגע ללבי שהזוכים הקודמים בפרס בירכו אותי, וכל האמריקאים שבירכו אותי. חשבתי שיתקשרו רק מאירופה או מהמזרח התיכון. בעזרת הברכות האלו הבנתי שלא מדובר במתיחה".
איך לס, גיבור הרומן שלך, היה מגיב לו היה זוכה בפוליצר?
"הגיבור שלי היה בטח מתעלף. תביני שבשבילי להיות בטקס הענקת הפרס, עם זוכי פרס פוליצר בעיתונות, להיות יחד עם חושפי שערוריות באותו מעמד, זה היה כל כך מרגש בשבילי. כזה כבוד ענק".
איך הזכייה בפרס תקדם את האג'נדה הלהט"בית שלך?
"לפני קבלת הפרס, הספר פורסם רק בארצות הברית ובאיטליה. הפרס גרם לפרסום הספר ב־30 מדינות ויותר. ככה אפשר לשנות מחשבות של אנשים וגם הצבעות שלהם בקלפי. צריך להילחם בדעות הקדומות שתומכות אך ורק ב'משפחת הגדר הלבנה' - על משפחה מושלמת כזו שטפו לנו את המוח כל השנים. החלום הזה לא משרת גם הרבה נשים: חד־הוריות, רווקות או גרושות. הכי חשוב בעיניי זה להיות מאושר ונאהב".
אמרת שאתה ובעלך לא חושבים להביא ילדים. למה בעצם?
"אני אנוכי מדי מכדי להביא ילדים משלי. אחי התאום הוא סטרייט עם ילדים, אך מנגד אמי לסבית".
לא חושש להיות מתויג כסופר להטב"י אחרי הזכייה?
"קוראיי הם לא רק להטב"ים, כי הכתיבה שלי מגוונת מאוד. אני לא מתכוון מעכשיו להיות סופר להטב"י. חיי השתנו כליל מאז הזכייה בפוליצר: אני נוסע המון, ובעלי ומשפחתי מאוד תומכים".