פרידה אחרונה: עמוס עוז הובא למנוחות בקיבוץ חולדה

נשיא המדינה אמר בדברי ההספד שלו: "על מי אני מדבר? על עמוס שלי, או עמוס שלנו? על עמוס החבר לספסל הלימודים בגימנסיה העברית בירושלים, שהוא לא כל כך אהב אותה. עמוס, מרחוב בן מימון 28 ואני 34. הילד שלא שיחק כדורגל, אבל אם מישהו היה חולה, והיתה לי שפעת, בא לבקר אותי ובמשך שלוש שעות הסביר לי בביתנו את ההבדל בין ציונות פוליטית לציונות מיסטית. שלוש שעות. אנחנו בני 14, והוא הרבה יותר מבוגר. אתם יכולים לדמיין עם איזה כאב ראש חזרתי למיטה".

"ואולי אספר על עמוס שלנו, של הקוראים, של בני דורי, שהתבגר לתוך המדינה, עמוס של האומה", המשיך הנשיא. "אני חושב עמוס, שאף פעם לא סיפרתי לך את הסיפור הזה, אבל זה הזמן: יום אחד ישבתי במליאת הכנסת וקראתי את 'סיפור על אהבה וחושך'. אסור לי לומר את זה, אבל קראתי את זה כאילו זה ניתן מסיני. הייתי שקוע בכל שורה ושורה. והנה מעבר לכתף שלי מציץ יוסי שריד, ואומר לי 'אני רואה שאתה קורא את דוסטויבסקי של העם היהודי'. תפסתי את יוסי והושבתי אותו לידי, והקראתי לו לאט ובזהירות את הקטע הבא: 'אחת לכמה שבועות היתה חצי ירושלים נאספת בימי שבת, ב-11:00 בבוקר, לשמוע את נאומיו של בגין באולם אדיסון בירושלים, סבא היה מתנאה, לכבוד העצרת. בחליפתו השחורה המהודרת ובעניבת סאטן בצבע תכלת, ואני - חגיגי ומסורק היטב, בחולצה לבנה ובנעליים מצוחצחות, הייתי צועד עם סבי עד לשורה השנייה או השלישית'".

"אתה מבין, 'אמרתי ליוסי, אני לא קורא דוסטוייבסקי, אני קורא את עצמי. זה אני שם. באותיות הקטנות. כשעמוס כותב על אהבה וחושך, הוא כותב עלי. כי גם אני עמוס, הרגשתי כמו כל הקוראים כאילו אתה כותב על כולם, אבל יוסי שריד ז"ל תיקן אותי. הוא כותב עלינו, על כולנו. מי מאיתנו צדק? כנראה ששנינו. ודווקא בגלל שהכתיבה שלך היתה אנושית ואוניברסלית, לא פחות מאישית וקרובה, הצלחת לספר את הסיפור שלנו הרחק מעבר לישראל שלנו
עמוס יקירי, תמיד אמרת שאני מקנא בי כי אני רקדתי עם הבנות, אבל אני קינאתי בך, קנאת סופרים - או יותר נכון קנאתו של מי שאיננו סופר, במי שסופר".

"אמרת פעם בבית הנשיא: 'הצצתי, הצצתי בטוקבקים שנוסדו לפני 2016, אלה נגד ירמיהו הנביא, והרגשתי בבית. השאלה מיהו בוגד, מהו בוגד, מעסיקה אותי מאז ימי ילדותי. הרבה פעמים בחיי קראו לי בוגד, וישנה השמועה שאינני היחיד בחדר הזה. הראשונה בחיי היתה כשהייתי בן 8, הפעם האחרונה, אני מקווה, לא קרתה עדיין. לינקולן, צ'רצ'יל, דה גול, הרצל, בן גוריון, סאדאת, רבין וביאליק, כולם נקראו בוגדים', אמרת. בזכות המבט הפנימי והחיצוני שלך, היית עמוס עבורי ועבור רבים כל כך מדליק פנסי רחוב של מציאות חיינו כאן. זה שהלב שלו מזהה את שעות הזריחה והשקיעה, והעיניים שלו יודעות להרגיש ממטרים כבדים. הוא יודע איזו סמטה עומדת להחשיך, והיכן יכסה ערפל את הרחוב".

"היית בעקביות מדליק כל פנס, מראה לנו כמה הדברים מורכבים. נותן שם למה שלא ידענו לתת לו צורה. היית מעורר דיון. לפעמים בסבלנות, לפעמים התגעשות אדם, אבל תמיד במדויק. גם בזה קינאתי בך עמוס, ביכולת להכיר את החברה שיכולת לכעוס עליה עד כאב, ולאהוב אותה עד אינסוף. ומה נעשה עכשיו? עכשיו כשאינך, מי ימשיך ויספר עלינו, אותנו. הדרך לחיות עם המתים, כך נכתב בספרך האחרון, היא לפעמים להזמין אותם אלינו, לעשות להם קפה, לנסות להתפייס איתם ולשלוח אותם חזרה אל החושך, שיחכו לנו שם, בסבלנות. הלוואי שתבוא שנזמין אותך, תקרא איתנו את המציאות, תאהב אותנו עמוס, עוד קצת, ותשתה איתנו קפה. וזאת, כדי שהלב יוכל לכאוב טיפה פחות כשאתה אינך".

"לפני פרידה, רק שתדע - שיותר מאשר אתה רצית לרקוד עם הבנות, הן רצו לרקוד איתך, אך פחדו ממך, עד שנילי באה. נילי, פניה, גליה ודניאל, אין נחמה לליבכם היום, אני מקווה שאתם מרגישים כמה לבבות שבורים פועמים אתכם. אוהבים ומבטיחים לזכור אותו".

נכדיו של ספדו לו גם הם בטקס. נדב ודין זלצברגר: "אנחנו יושבים בסלון, מדברים ואני עדיין שומע את קולך בשיחה, את האמירה האמפטית והלא מתפשרת. עבורנו סבא לא היה סופר, אלא בוקר. סבא היה קם מוקדם, לפני הציפורים, מוודא שאין תמונה עקומה על הקיר, יוצא להליכה, חושב ומתיישב על שולחנו עם מוסר עבודה של פקיד, ויוצר דמויות, סיפורים ותובנות עבורנו. סבא, מעבר לסיפורים ולמילים והאהבה לארץ הזאת, חינכת אותנו לסגולות אנושיות כל כך פשוטות. הסקרנות שלך והנדיבות שלך, הספקנות בכל דבר, הצניעות והתמימות כמעט ילדותית שלך, הרגישות הרבה שלך וההתפשרות, כולם היו חלקך".

בתו של עמוס, פאניה: "יום עצוב למשפחה הנהדרת שלנו, למספידים, לאוהביו, למכבדיו, גם המסכימים וגם החולקים. תודה. אבא שלי מת ביום שישי. צדיקים גמורים מתים בשבת, חמי המנוח מת בערב פסח, קצת אחרי ליל הסדר. אבא שלי מת בשישי, והבנתי שסופרים צריכים למות בשישי, כי במהלך השבת הזאת, רבבות אנשים קראו את אבא, ועל אבא, והאזינו לאבא בשבת החורפית הזאת. סופר צריך למות ביום שישי. הוא חי סבוך באהבת הארץ והמדינה הזאת, המדינה שזלגה אלינו מתוך דמעות הוריו. בכל תקוות ציונותו המתגשמת, בכל אמונתו של הדור שהקים עבור היהודים מדינה, התקווה האחרונה שלא הוגשמה, שיהיה כאן שלום עם הערבים כאן. אנשים טובים, חכמים ויפים, ייקחו את ההגה של המדינה, אנשים בלתי צפויים, אנשים ונשים, לא רודפי כבוד, ינהיגו אותנו. התקוות הגדולות של מחר. אני אדבר על תקווה. אבא כתב על בגידה, קנאות, ואני חושבת שהוא היה מסכים איתי שקנאות היא בת הדוד של הייאוש, ובני דודים של הציניות. אני אדבר על תקווה, לא אופטמיזם. תקווה היא מימוש של ערך עמוק".

כזכור, ביום שישי האחרון הלך לעולמו עוז בגיל 79, לאחר מאבק במחלת הסרטן. הוא נחשב לאחד הסופרים הבולטים ביותר מבין סופרי "דור המדינה", ועסק רבות בחברה הישראלית, בשאלות של מוסר אישי ולאומי, בזהות הישראלית ובציונות.

בין ספריו הנודעים היו "מיכאל שלי", "קופסה שחורה" ו"סיפור על אהבה וחושך", ובחייו הוא זכה לפרסים רבים ונחשבים בעולם הספרות, בהם פרס גתה, פרס מאן בוקר, פרס קפקא, ואף נחשב לאחד המועמדים לפרס נובל לספרות, בו לא זכה.בנוסף לעבודתו הספרותית, עוז נמנה בין אנשי הרוח המובילים בישראל, ונהג להתבטא רבות בנוגע לעניינים שבסדר היום הציבורי בישראל. עוז נודע בעמדותיו השמאליות, ואף שובץ במקום סמלי ברשימת מפלגת מרצ בבחירות 2003.

עוז היה מבקר חריף של מפעל ההתנחלויות, והיה ממנסחי "יוזמת ז'נבה" לפתרון הסכסוך הישראלי פלסטיני. עם זאת, תקף עוז גם את השמאל הלא ציוני, והתנגד לזכות השיבה הפלסטינית לישראל, תוך שהוא טוען כי מימושה יהיה חיסולה של מדינת ישאל.