"הבוזזים" של ויליאם פוקנר: ביקורת חברתית עדכנית בסיפור רענן

בתיק יש תמיד ספר, למקרה שתידרש המתנה ממושכת מול חורשת אקליפטוס בעיר ישראלית. למען האמת, בשל חוסר ביטחון מולד התיק כבד תמיד בשלושה ספרים. "הבוזזים" נפתח כך: "סבא שלי אמר: כזה מין בן–אדם היה בּוּן הוֹגֶנבֶּק". והחל מאותו משפט נשכחים הספרים האחרים, החורשה והעיר, ורק ניחוח מריר של עלים יבשים נלווה לקריאה. הספר הססגוני עולה וחודר אל כל סדקי הזמן והמקום. התרגום רב ההשראה של שרון פרמינגר מעיד שאף היא נשבתה בכבלי היצירה. דומה שפוקנר עצמו שאב עונג מכתיבת הרומן הסוחף, המדבר בחדוות משובה וחטא.

זהו אוצר ספרותי נוסף בסדרת התרגום של פן–ידיעות אחרונות, והדפים נוטפים עסיס סיפורי נדיר. בעמוד 88, ברגע שהמספר (כשהיה עדיין ילד בעיצומו של ביצוע הפשע הראשון בחייו) מאזין לבעלת הפונדק בשעה לילית על שפת המיסיסיפי, הקריאה מוטרדת בעטיו של מפוח גננים שמבקיע עם האיש שלו אל החורשה וחודר אל הדפים עד כי הוא כמעט חוסם את הדרך ההרפתקנית לממפיס. האיש של המפוח, ברדס לראשו, פניו נעלמים, קרב בהתמדה אל הספסל. יש להיאחז בטקסט: "היא סיפרה לנו שאנחנו המכונית השלוש–עשרה שעוברת שם בשנתיים האחרונות, וחמש מהן עברו בארבעים הימים האחרונים (...) היא והמבשלת ועוד עובד כושי כבר עמדו במרפסת הכניסה וסככו על עיניהם מול הבהוב הרפאים של הפנסים שלנו כשהתקרבנו לשם".

פוקנר, שהקדיש את הספר לנכדיו, הצמיח את הסיפור החוגג הזה בג'פרסון, עיירה דרומית שזה עתה הגיעה אליה המכונית הראשונה וחנתה באורוָות סבו של המספר. הוא עצמו, לוּשְס שמו, היה בן 11 בעת שהתבגר בתוך יממה. עכשיו הוא כבר סבא, למעשה סבא של כל הקוראים, הלוא הם הילדים הנצחיים שבעולם, פתיים מאמינים שכמותם. פוקנר מספר בקולותיו של גבר שכל הגילים מתקיימים בו בזמן אחד, זמן הסיפור. רגע אחד הוא בן בכור צייתן ותמים למשפחת בנקאים, וברגע הבא הוא ילד זומם ושובר מוסכמות. הוא ילד חושב ומודע במהלך המעשה, והוא מבוגר שמנתח בדיעבד בלי לאבד את רצף ההתרחשות ההוֹוית. הטיפוסים מילדותו מתעוררים וחיים סביבו מחדש במלאותם בזכות המילים שהם אומרים והמעשים שהם עושים, הם וההיסטוריה של הדרום האמריקני והקידמה שבאה להרוס את הטבע הפראי, את האווירה הנינוחה ואת גבולות המעמדות החברתיים.

הסיפור קם ונהיה בתוך התקדמותו, ואין למהר לחבוק את מובנו השלם מיד. רצוי לנסוע בהתרגשות סבלנית במכונית הראשונה במהירות השיא שלה, 25 קמ"ש, שזה מרחק הנסיעה מהבית בג'פרסון ועד לחווה של בן הדוד זאק. הספר שוקק התחוללות היסטורית גדולה בעיירה קטנה, והמצאת מנוע ההצתה היא שמבעירה את אש המרד בילד למשפחה מכובדת. התבגרותו תתממש בעצם הפרת אמונו של הבוס, הסב. הילד ידע ויודע אף היום, בהיותו סבא, שיכול היה לעצור את הנסיעה האסורה לממפיס, ולא עצר. לא את הפשע ולא את התענוג. לביצוע יחבור בּוּן, מי שהיה ילד אסופי נטול שורשים, וגם בבגרותו יישאר ילד אסופי, שכל אחריות לא חלה עליו, אך דווקא הוא הראשון שיאחז בהגה המכונית הראשונה בעיירה. והמכונית הראשונה תעלה ענן אבק שיירד ויכסה את האדמה וישרטט "את העתיד: את ההלוך ושוב הנמלולי (...), את גורלה הממוכן, הממונע והבלתי נמנע של אמריקה".

"הבוזזים", ספרו האחרון של פוקנר, יצא לאור כחודש לפני מותו החטוף (1962). כותב ממזרי שכמותו, ידע לטמון ביקורת עדכנית בסיפור שהתרחש לפני 120 שנה. פוקנר נוצץ כאן בהומור דיאלוגים מבדר, והוא לוכד את הקריאה למרות הרעש הקרב. מאבק מתחולל בינו לבין האיש עם המפוח. צחנת המנוע הקטן קרבה בשאגה אלימה, והאיש בברדס אינו רואה את נעלי, גם לא את הספרים על הספסל, כי מבטו מושפל כל כך. ופוקנר בשלו, הקריאה תימשך בענני אבק ורעש. פוקנר מוסיף להניע את לושס הילד לעבר ממפיס הנכספת, ואף מניח לו, שומו שמיים, לנהוג במכונית. "'האוכֵל יכול לחכות', אמר בּוּן. ‘בטח גם אליס אף פעם לא נסעה במכונית. קדימה אליס, מי זה איתך? בעלך?', ‘אני לא מחפשת שום בעל', אמרה המבשלת. ‘וגם אם כן, לא הייתי אפילו מעיפה מבט על אֶפם. ‘תביאי אותו בכל זאת', אמר בון". וגם את הקוראים. במושב האחורי יש מקום, "לצד מיכל הדלק והברזנט המקופל".

"הבוזזים", ויליאם פוקנר, מאנגלית: שרון פרמינגר, פן, ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 335 עמ'

תוצרת צרפת

כאמור, בתיק יש שלושה ספרים, ועל אחד כבר דיברנו. השני נרכש בחנות הספרים הישנים בעין הוד. ספר מסדרת התרגומים המונומנטלית של ט. כרמי (כרמי את נאור, 1954). אנדריי מוֹרוּאַ הצרפתי (1967–1885). חטפתי פרק מ"ערב טוב יקירתי" הקליל והמר, שמלחמת העולם הראשונה נזכרת בו כגורם משנה מסלולי חיים. התרגום כבד ראש, כמנהג ימי ראשית המדינה. בהנחה שמורוא לא יתורגם עוד לשפתנו העדכנית עד כאב, יש לשוב ולהודות למשורר כרמי על מפעל חייו החלוצי.

הספר השלישי טרם תורגם. "בהיעדר גברים"

("En L'absance des Hommes") של פיליפ בסון. אהבתי את האוטוביוגרפיה שלו ("די כבר עם השקרים שלך"), שתורגמה והייתה כנה ומוחצת לב. הגעתי לעמוד 27 בספר שבידַי, העוסק ביחסים הומוסקסואליים בימי אותה מלחמה ראשונה. אני סומכת על בסון שנימת הפאתוס המלאכותי תמצא את הצדקתה בהמשך.