"לאורך השנים קיבלתי הרמת גבה, כי בפולניה אני נחשב ללא ממוקד. בטוקבקים קראו לי 'וונאבי' או 'כלבויניק', או 'תחליט מה אתה רוצה להיות'. עכשיו אני מקבל תגובות עם יותר הערכה", מתוודה יובל אברמוביץ' (42), שחקן־סופר־מרצה ובעיקר סיפור הצלחה. החודש הוא הוציא לאור את הרומן "שנת המתנות", שאם ילך בדרכם של ספריו הקודמים, עשוי להפוך אף הוא לרב־מכר.



הרומן נפתח ביום הולדתה ה־39 של גיבורת הספר מיכל הופמן, שמקבלת מבעלה מתנה מפתיעה המאלצת אותה לצאת למסע לא צפוי. נחושה ללמוד על עצמה כל מה שאפשר, היא מכריזה על "שנת המתנות": שנה שמתחילה בסיבוב קניות חסר עכבות, שהופכת במהלך הרומן הקצבי והסוחף למקצה שיפורים ושיפוצים בחייה.



"שנת המתנות" ממשיך את מוטו החלומות שאברמוביץ' החל להתוות בספרו "הרשימה – חלומות צריך לצעוק". הספר עבר קבוצת מיקוד של 120 קוראים, שבמהלך כתיבת הספר קיבלו לביתם מעטפות ובהן טיוטות הספר. הם נדרשו לקרוא אותן, לכתוב את הערותיהם ולשלוח אליו בחזרה. “רציתי לדייק רגשות עם 120 קוראים", הוא אומר. "רציתי לוודא שהמסרים עוברים בצורה נכונה. אני מאוד אוהב ביקורת; בלי ביקורת של עורכים וקוראים, הקריירה נגמרת. רציתי שההזדהות עם הגיבורה תהיה מושלמת. אני לא מזויף, אני סוחף".



עם צאת הספר לאור, יצא לפועל גם האתגר "שנת המתנות", באמצעות אתר ייעודי שנוצר לספר. כל יום, במשך שנה, יקבלו הנרשמים לאתגר מסרון שבו אברמוביץ' יציע להם מתנה שהם יכולים לקבל או לתת למישהו אחר.



“שנת המתנות" הוא ספרו ה־13 של אברמוביץ'. בין ספריו שהפכו לרבי־מכר: "הרשימה", "הרעיון", "ההזדמנות", "ליידי לייק", "כאן יעל וייס, תל אביב", "אין לי אבל יש לי", "הרשימה לילדים" ו"האיש שאהב את הטלפון שלו יותר מדי". ספרו, "הרשימה – חלומות צריך לצעוק", יצא בכ־20 מדינות, ובהן ארצות הברית, קוריאה, סין, צרפת ועוד.



איך אתה מצליח להתמקד בכתיבת ספר עם כל העיסוקים שלך?
“המיקוד מגיע מהתשוקה. בכל חצי שנה אני משיק משהו, ובכל רבעון אני מחליט במה להתעסק. אני קשוב למה שאני רוצה לעשות, ואז אי אפשר לסטות מהדבר הזה, כי אני כל הזמן בתשוקה לדבר. אני גם משלם על זה מחירים: בהשוואה לעבר, יש לי חיים חברתיים עלובים. כיום אני רווק פלוס שתי בנות, ולפעמים הן בצד לתקופה. לעומת זאת, יש תקופות שבהן אני יכול להיות מאוד זמין ומעורב. יש לי משמעת עצמית מאוד גבוהה. אני לא רואה טלוויזיה, למשל. הזמן שלי מנוהל מאוד בקפידה".



נדמה שאתה לוקח השראה בהרבה דברים מהמודל האמריקאי.
“הגשתי הצעה לחברת הפקות ישראלית בעבר, וקיבלתי ביקורת שזה 'אמריקאי מדי'. לא הבנתי מה הבעיה, כי גדלתי בישראל על התרבות האמריקאית. מה שטוב באמריקה זה ששם עושים דברים עד הסוף ובענק. אצלי זה לא מגיע מהמקום המגלומני אלא מהמקום המקצועי. רם אורן, לדוגמה, הוא מודל עבורי מבחינת מודל העבודה שלו. אחרי הספר הראשון הוא פתח הוצאת ספרים, כי הוא לא היה מוכן שיעשקו אותו. כנער חלמתי להיות כמוהו. ביום שבו לקחתי אחריות על הקריירה שלי, דברים השתנו. כיום צביקה הדר מפיק את עצמו. כנ"ל ריטה. האמן העני והמסכן כבר לא רלוונטי היום. אם הייתי רק שחקן, הייתי אומלל. יש לי רעיון ואני חייב להגשים אותו. מפני שאני מאמין ב'הרשימה', אנחנו חוגגים כבר 600 הופעות".



מה עם המשחק באמת?
"אני בורר את הצעות המשחק שלי, רק לפי מה שמעניין אותי. עכשיו אני עובד על מחזה. לא אמרתי את המילה האחרונה במשחק. כשכותבים עלי 'שחקן לשעבר', אני מתכווץ. בהרצאות אני מופיע. זו הצגה לכל דבר. זה מתוסרט ומבוים. ממש שואו בהבימה. הקהל מצביע ברגליים".



איך אתה מאזן בין חייך המקצועיים והפרטיים?
“הרגשתי שאני עייף ומותש ומתגעגע לבנות. החלטתי שהעולם יחכה והורדתי מינונים. ביחס לעצמי, כיום אני בהילוך שלישי, לא חמישי. רציתי מאוד שיכירו ביכולות שלי, וזה קצת נרגע, אבל מדי פעם אני מתעשת ומתחיל ספר חדש".



אתה לא פוחד שמעיין יצירתך יתייבש יום אחד?
“ממש לא. יש לי 30 רעיונות שיספיקו לכל ימי חיי, ועוד. מפחיד אותי רק שבני המשפחה שלי לא יהיו, חס וחלילה, בריאים. כשאמי חלתה בסרטן, זו הייתה תקופה מאוד קשה, ואני בן יחיד. מזל שסיימתי את הספר ויכולתי להתפנות אליה לגמרי. במקרה הכי גרוע, אם אמאס על הקהל, אעשה קורס כתיבה בבית ויבואו עשרה אנשים, ואז אוכל לשים אוכל על השולחן. אני מרגיש בן 86. נולדתי זקן קצת. יש לי סוף־סוף ביטחון בעצמי. מה שארצה, אני אוכל לעשות ויודע לעשות. המוטו שלי בחיים הוא: אפשר לפתח יכולות רדומות".