יש מעט מאוד דברים לומר או לכתוב בשבח הימים הטרופים של דלקת הריאות שפקדה אותי: החום גבוה מאוד, אני נשמעת כמי שבלעה רוכסן חלוד וכואבים לי איברים שלא ידעתי שיכולים לכאוב בכלל. הריסים, למשל. ודווקא בתוך הדמדומים, בנים לא נים, ואולי בגללם, התחילו לעלות בי כל מיני תמונות.
חורף. קר מאוד בירושלים. אמא שלי ואני מדלגות במעלה המדרגות העצומות בשכונת קריית היובל. מבעד לערפל, נשקפים הכנסיות והבתים של הכפר עין כרם. אנחנו מגיעות אל הכביש שלמעלה ומחכות. כדי להתחמם, אנחנו מקפצות לנו במקום. “שניים", היא אומרת לי. “רק שניים. יש לך עוד דברים לעשות". “שלושה", אני עונה בעיניים מתחננות. האדים ממלאים לי את זגוגיות המשקפיים. “נדבר על זה כשהוא יגיע", היא אומרת בהבעה קפוצה, אבל אני יודעת שהיא שמחה.
הספרייה הניידת, הצהובה, מגיעה. האיש הנחמד עומד בפנים. אלה שנות ה־70. עוד אין ממש חימום, אבל המשאית הזו היא המקום הכי חם שאני מכירה ויש בה ריח צהבהב, כמו הצבע שלה, שמתמזג עם קצת ריח של דבק שתיקנו בו את הכריכות שנפרמו. הוא פותח את המדרגות שלה כמו לשון גדולה ואני עומדת על קצות האצבעות. “יש לי משהו בשבילך", הוא אומר. “הגיע הספר החדש של אסתר שטרייט-וורצל, ושמתי לך בצד את ‘יואב מחפש את השלום’ של גלילה רון־פדר".
***
אוגוסט. חם. אני מתחת לשמיכה עם מנורת קריאה, קוראת את אחד מספרי “החמישייה" של איניד בלייטון. יש שם מגדלור, חורף קפוא, גאות משתוללת, טירה נטושה, איזה אבא משוגע וחבורת ילדים נועזים. אני מחבבת את המילה “נועזים". כמו גיבורים, אבל עם שכל וקצת חוצפה. נעשה לי קר מהתיאורים של הגאות. מתחת לשמיכה - עולם שלם. אבא שלי נכנס לחדר ואומר: “מאוחר מדי. מחר בית ספר. הוא יוצא וסב על עקביו. “יש פה ריח שרוף", הוא אומר ומציץ לי מתחת לשמיכה. שוב שרפתי חלק ממנה עם מנורת הקריאה. הוא מזעיף גבות, אבל אני יודעת שהוא שמח בתוך תוכו.
מחלה חדשה ומסתורית, אולי טרופית, תוקפת אותי. הסימפטומים שלה כוללים חולשה כללית איומה והיעדר יכולת לקום מהמיטה. אחרי שבוע מתגלה מחולל הנזק: נגיף החסמבטיטיס. הילדה, זו אני, מצאה את הסליק המוצפן של כל כרכי הסדרה “חסמבה". וכי איך אוכל ללכת לבית הספר מבלי לדעת מה יעלה בגורלם של תמר היפה, אהוד השמן ועוזי הרזה? ואחר כך, מי ידאג ליואב צור, מפקד הדור הבא של החבורה? אני שוקעת בספרים. כלום לא מעניין אותי פרט אליהם. “עזבו אותה", אני שומעת את המחנכת החכמה שלי, מלכה דש ז"ל, מנחה את ההורים שלי מבעד לאפרכסת. “שתקרא. אהבה אי אפשר להשלים. שברים פשוטים – תמיד אפשר".
לפני זמן קצר נודע לי שחבר ותיק ויקר שלי, סופר ילדים, עומד להופיע בפני הכיתה של אחייני האהוב, ע’. זה ילד שכשנותנים לו ספר, העיניים שלו נוצצות. אחרי הביקור של החבר המוכשר הזה בכיתה של ע’, הוא אוהב אפילו עוד יותר ספרים. יש משפט שאומר: “לעולם אל תפגוש את גיבורי הילדות שלך", אבל יונתן יבין, הסופר האהוב עליו, הוא גיבור ילדות שכל ילד רוצה לפגוש. והנה, המציאות טובה לא פחות מהדמיון. במפגש הזה ניטעו עוד זרעים לאהבה אל הספרים ואל הספרות.
ובזמן דמדומים, נודע לי שריקה ברקוביץ, סופרת ילדים פורייה מאוד, הלכה לעולמה. לפני 15 שנה הגתה את תחרות הכתיבה הארצית בין תלמידי בתי ספר יסודיים תחת השם “מיזם מצוינות בכתיבה של ילדי ישראל", ומאז ניהלה אותה בהתנדבות. מעטפה־מעטפה היא פתחה, קראה ובררה. עשרות חיבורים של תלמידים מכל רחבי הארץ ממשיכים להגיע לשולחנה המיותם. מתוך כ־6,500 מעטפות בחרה את 71 הזוכים. אלה שתמיד יזכרו איך פתחו ביד רועדת את המעטפה שבישרה להם שהמילים שלהם נפלו על אוזן כרויה ולב מבין. המדור הזה, על אהבת הספר, על אהבה הקריאה והמילה, מוקדש לך, ריקה, על זרעי האהבה שנטעת בכל כך הרבה ילדים.