“ספריית ‘חלון' מפעל חדש וחשוב הוא בשדה ספרות הילדים שלנו. לא רק צורת הספרונים חדשה אלא גם תכנם בציור ובסיפור. להערכה מיוחדת ראוי סיפורה של לאה גולדברג, ‘דירה להשכיר', המצטיין בחביבותו ובמגמתו החינוכית גם יחד. תוכן מאלף זה ניתן בחרוזים נעימי צליל. ציוריה של שושנה הימן עשויים שלל צבעים ובטעם רב"
(עיתון "על המשמר" מתנבא עם צאת “דירה להשכיר", פברואר 1959)
אז מה יש לנו ב"דירה להשכיר"? במגדל בן חמש קומות בעמק יפה, דרים תרנגולת שמנה, קוקייה המשאירה את גוזליה, כדרכן של קוקיות, בקנים זרים, חתולה כושית וסנאית מפצחת אגוזים. אל הקומה החמישית הפנויה מתחילות להגיע חיות המבקשות לשכור אותה, אבל שוכני הקבע אינם מוצאים חן בעיני הבאים. הנמלה החרוצה לא רוצה לחלוק את אותו מגדל עם התרנגולת העצלה, או עם הקוקייה, המפקירה את בניה בקני זרים. החזיר הלבן ממאן לגור עם חתולה שחורה, וכך גם הזמיר אנין הטעם עם הסנאית הפשוטה. את השלום מביאה היונה, ששוכרת את הדירה, כי “השכנים טובים בעיני".
60 שנה בדיוק חלפו מאז צאת הסיפור בגרסתו כספר, ונדמה שאין בית שאינו יודע לשנן “הנאים השכנים בעיניך?". הסיפור הוכנס לתוכנית הלימודים, נלמד בבתי הספר, זכה לעיבודים בטלוויזיה החינוכית, בקלטות וידיאו ושמע ובהצגות. חפשו גן ילדים שלא העלה הפקה משל עצמו לספר, ולא רק בישראל: החל משנות ה־70 המוקדמות גם באנגלית, ובעשורים הבאים בגוג'ראטית, טלוגו, טמילית, גרמנית, רוסית, פורטוגזית וספרדית, אוזבקית וסינית.
משל מודרני רב־קומתי
“דירה להשכיר" של לאה גולדברג הופיע לראשונה בעיתון “משמר לילדים" בשנת 1948 עם איוריה של רות שלוש וחלון קרטון שפתיחתו לרווחה חשפה את שם הספר. בשנת 1959 יצא הספרון עם איוריה של שושנה הימן. הגרסה המוכרת בגנים, בבתי הספר ובבתים בעשורים האחרונים היא זו שהתפרסמה בשנת 1970 בספריית פועלים עם איוריו של שמואל כץ, כקובץ של שלושה סיפורים (“כך ולא כך" ו"מעשה בשלושה אגוזים").
היו אלו ימי מלחמת העצמאות, ימים של קליטת עלייה ויצירת כור ההיתוך של החברה הישראלית. “ישראל באותה תקופה החלה בתהליך חברתי ותרבותי, הנמשך עד ימינו אלה, ובמרכזו ניסיון ראשוני של הידברות רב־תרבותית. הסיפור שיקף את הקושי ליצור חברה מכילה, מאפשרת ומקבלת שונות", אומרת רויטל יהלום חכמוב, מנהלת המרכז לספרות ילדים ע"ש מרים רות, מכללת אורנים. “הגישה אופטימית: האיזון העדין בבית רב־הקומות על כל דייריו, אשר הופר עם עזיבת אחד השכנים - העכבר, והפך לקונפליקט מתמשך עם הדיירים הפוטנציאליים החדשים, חוזר ומתוקן עם הגעתה של יונת השלום. היא השכנה האידיאלית, כולה קבלה, הכלה ואהבה. היא רואה את היופי בכל אחד מהשכנים, היא מזהה את השונות כיתרון, ומשיבה את האיזון על כנו".
היו שראו בו סאטירה נוקבת על שברה של אוטופיית קיבוץ הגלויות, יש שמזהים בו ניצני פמיניזם ויש פרשנויות נוספות, שאליהן נגיע.
במה זכה דווקא הספר הזה שהפך לקאנוני? האם אפשר לקרוא את “דירה להשכיר" קריאה על־זמנית, או שאולי דווקא בתוך הטקסט מסתתרות רמיזות למצב פוליטי מסוים ולהקשר חברתי מסוים?
ד"ר רננה גרין־שוקרון, מנהלת המרכז לספרות ילדים במכללה האקדמית לחינוך ע"ש דוד ילין, אומרת שהספר התקבל באהדה כבר עם פרסומו. וכי למה לא? הוא עוסק ביחסי שכנות, בקבלה חברתית, בדעות קדומות וסטיגמות, בפערים חברתיים, ומציע שיתוף פעולה ושלום, עם סוף טוב כמובן. הוא הפך לקאנוני בזכות היותו סיפור בעלי חיים, הנשען על הסקרנות הטבעית של ילדים כלפי עולם החי, עושה שימוש בתבנית המשל כסיפור בעלי חיים בהאנשה המעורר את הדמיון ומכיל מוסר השכל.
“דיירי המגדל נתפסו כמייצגים מגזרי אוכלוסייה שונים וסטיגמות שמיוחסות להם, והסיפור אפשר דיון בשסעים שפילגו את החברה הישראלית לאורך שנות קיומה ובצורך למצוא מכנים משותפים, לראות את הטוב שבכל קבוצה ולהבין את הרב־תרבותיות כמעשירה", אומרת גרין־שוקרון. “הספר פונה לקהל קוראים מגוון בגילו: פעוטות ייהנו מהעלילה הקונקרטית והפשוטה המאנישה בעלי חיים, ממקמת אותם בבית מגורים ששייך לסביבה אנושית; ילדים גדולים יותר, שהעולם החברתי משמעותי יותר עבורם ועסוקים במקובלות חברתית, בצורך להשתייך, בעלבון ההדרה, מבינים את הסיפור כאלגוריה, כלומר משל מורחב שמסריו בתחום ההתנהגות האנושית רלוונטית לחייהם. גם מבוגרים שקוראים את הספר בפני ילדים או נתקלים ביצירה מוצאים בה עניין ומבינים רובדי משמעות חברתיים אוניברסליים ואקטואליים, שכן כפי שגולדברג הגדירה: ספרות טובה לילדים חייבת להיות טובה למבוגרים - כלומר, עומדת בקריטריונים הספרותיים של ספרות טובה ומעניקה חוויה אסתטית, אינטלקטואלית ורגשית".
לאלו מוסיפה גרין־שוקרון את המבנה האפיזודלי הפשוט והחוזר, המקל את קליטתו והבנתו של הסיפור בגיל צעיר, את החריזה, הקצב והמשקל וכמובן את הדיאלוגים, שהם מאפיין המצוי גם בסיפור העממי המושמע לקהל רב־גילי והופך את הסיפור לקל להבנה ולהמחזה. “גולדברג, כבעלת השכלה רחבה בספרות קלאסית ובבלשנות, הייתה אומנית מומחית בנושא זה בהקפדה כמעט מתמטית, ועל כן שיריה וסיפוריה המחורזים קלים לקריאה בקול ומתנגנים. ילדים, גם צעירים מאוד, נהנים להשלים את המשפטים ולהיות שותפים לקריאה. המשפטים החוזרים תורמים לקצב הקריאה ולאפשרות שיתוף הילדים ומדגישים את ערכי הסיפור ואת מסריו", מסבירה גרין־שוקרון. “איורי הספר נעימים לעין, פשוטים ואינם עמוסים, מציגים את מקום ההתרחשות ואת הדמויות המרכזיות, מבססים את האנשת הדמויות ואת אפיון הטיפוסים השונים שהחיות מייצגות, מסייעים להתקשרות הילדים עם הדמויות. גם העובדה כי שמוליק כץ היה מאייר ידוע ומוכר ממבחר ספרים קאנוניים אחרים תרמה למיתוג היצירה כספרות טובה".
ד"ר עינת ברעם אשל, ראש מרכז ימימה לחקר ספרות ילדים ונוער וראש החוג לספרות במכללה האקדמית בית ברל, מוסיפה שהשימוש בבעלי חיים מואנשים, המתגוררים במרחב לא־ריאליסטי, מחד גיסא רב־קומות עירוני, מאידך גיסא “בעמק יפה, בין כרמים ושדות", שיווה ליצירה נופך אלגורי מובהק. ברור היה שמדובר במשל מודרני רב־קומתי, ממש כמו המגדל הסימבולי שבמרכזו, והשאלה הייתה רק מהו הנמשל? כאן טמון סוד כוחה של היצירה, שמותירה מרחב פרשני עצום לקוראים שלה, שייחסו לה ברבות השנים פרשנויות מפרשנויות שונות.
בשירות כור ההיתוך
התקבלות הסיפור והעובדה שזוהרו לא הועם לאורך השנים קשורות כמובן גם במוניטין של הכותבת, שזכתה להערכה רבה כמשוררת, מתרגמת, עורכת, מרצה, בתחום ספרות הילדים וספרות המבוגרים בכל הסוגות: שירה, סיפורת, מחזות, מסות, מחקר. בשנים המוקדמות גולדברג גם נפגשה עם ילדים, קיבלה מהם מכתבים והייתה דמות מוכרת. גולדברג כבר פעלה ופרסמה במסגרת ספריית פועלים, ההוצאה המסודרת הראשונה שהקימו תנועות הפועלים בארץ בשלהי שנות ה־30 וראשית שנות ה־40 של המאה הקודמת (אחריה קמו הקיבוץ המאוחד ועם עובד).
“מן הבחינה הספרותית, האישיויות המרכזיות בהוצאה היו אברהם שלונסקי ולאה גולדברג, שהייתה מהיוצרים הבולטים בחבורה הספרותית שלצדו, וקיבלה לערוך את הספריות לילדים ולנוער, ובהן ‘אנקורים' ו'נעורים'", מזכיר פרופ' מוטי נייגר, מחבר הספר “מוציאים לאור כמתווכי תרבות", בית הספר לתקשורת באוניברסיטת בר־אילן. “במסגרת הסדרות לגילאים הצעירים התפרסמו, כמובן, גם ספריה של גולדברג וביניהם ‘מה עושות האיילות', ‘איה פלוטו' וספר הפרוזה הראשון שכתבה ‘ידידי מרחוב ארנון'. צריך לזכור שהן העיתון שבו התפרסם הסיפור לראשונה והן הוצאת הספרים שבה ראה אור בהמשך היו אידיאולוגיים מאוד, שכן התנועה והמפלגה שאותה ייצגו, תנועת הקיבוץ הארצי - השומר הצעיר - ומפלגת מפ"ם, הייתה מראשיתה עם התנועה הקומוניסטית ועם העומד בראשה סטאלין.
בתוך מערכת שכזו ספרות בכלל וספרות ילדים בפרט נחשבת למכשיר חינוכי, שצריך להשפיע על הדור הצעיר ולפעול ‘לציונות, לסוציאליזם ולאחוות עמים', כמאמר הססמה שהתנוססה בראש גיליונות ‘על המשמר'. אלא ששלונסקי בספרות המבוגרים וגולדברג בספרות לילדים ולנוער הצליחו להעמיד את השיקול הספרותי מעל לכל, ואנו רואים שהספרים שראו אור בהוצאה ברובם אינם דידקטיים, למרות שיש בהם חינוך לערכים, הן אוניברסליים והן לאומיים. ‘דירה להשכיר' הוא דוגמה מוצלחת מאוד לעניין זה, וזה חלק מסוד הקסם שלו: הוא מצליח לקדם ערכים של קבלת האחר והשונה, שוויון וחברות, מבלי שהמסר החינוכי מאפיל על יפי הסיפור ודרכי מסירתו".
ד"ר דביר מלניק, מרצה להוראת ספרות במכללה האקדמית לחינוך ע"ש קיי, אומר שמבחינה תמטית, ישנן בסיפור שתי פרספקטיבות הפוכות ומשלימות. הראשונה היא המחשבה הסטריאוטיפית שמובילה להפרדה, העלבה וחוסר הרמוניה, והשנייה היא הנכונות לקבל את האחר באופן המאפשר בית משותף. פרספקטיבות אלה מדגישות את השאיפה לפלורליזם תרבותי, ומהוות ביקורת לפרדיגמת “כור ההיתוך" של מפא"י - להפוך את כל העולים שהגיעו מכל ארצות תבל לחברה ישראלית מונוליתית. ההאנשה של דמויות סמליות מעולם החי היא תחבולה שממקמת את הסיפור בשדה המעשיות של הספרות העממית, דוגמת משלי אזופוס. “בנוסף, מאפשרת תחבולה זו להרחקת המציאות כאופן של ריכוך הביקורת החברתית. אופן זה דומה לשימוש שעשה ג'ורג' אורוול בספרו הסאטירי ‘חוות החיות' מספר שנים בטרם יצא סיפור זה לראשונה. תחבולה ספרותית נוספת היא הסוף הטוב - חזרת הסדר והשלווה לכל הדיירים: לראות את האחרים (שכנים) מנקודת מבט חיובית, היא הדרך להשכנת שלום בין שווים אך שונים, זאת בניגוד לראייה הסטריאוטיפית - התבוננות דרך מאפיין שלילי אחד - של אלו שלא הצטרפו לקבוצה".
כמו כל יצירת ספרות טובה, אומרת ד"ר גרין־שוקרון, לסיפור “דירה להשכיר" רובדי משמעות שונים, והוא זכה לפרשנויות שונות: ד"ר גילה אמיתי מציעה קריאה סוציאל־פמיניסטית. לדבריה, ייתכן שגולדברג, שכתבה את הסיפור בסוף שנות ה־40, הושפעה מהגל הפמיניסטי הראשון שהחל לצבור תאוצה לאחר מלחמת העולם השנייה, כשתיארה חבורת דיירות עצמאיות שחיו בשכנות טובה ופועלות באופן אקטיבי להשכרת הדירה שהתפנתה (מהגבר היחיד שגר בבניין). אמיתי רותמת את הפמיניזם הסוציאליסטי המנתח את מערכת ההסדרים החברתיים המתקיימת בין המגדרים, שבה מתקיימים יחסי כפיפות ושליטה, לבחינת דיירות המגדל והדיירים הפוטנציאליים, וטוענת שהם מסמלים לא רק את עצמם, אלא מייצגים מגזרים, ערכים ויחסים חברתיים בקנה מידה כולל. היא מתבוננת במערכת היחסים הבין־מגדריים המתוארת בסיפור, כשברקע המחשבה על לאה גולדברג כאישה יוצרת כמעט יחידה בתרבות הישראלית באותה תקופה.
ד"ר שי רודין מזכיר את האלגוריה של לאה גולדברג כעוסקת במפגש בין ישויות שונות שמייצג את המגוון התרבותי בחברה הישראלית, בגזענות, במבט האתנוצנטרי, שלפיו כל קבוצה רואה את עצמה נעלית על בני קבוצות אחרות. גם רודין מציע רובד משתמע של אחווה נשית ביצירה - רק נשים יכולות לחיות בצוותא ולהתנער מתפיסות גזעניות. פרופ' זיוה שמיר כותבת על הסיפור בהקשר של פציפיזם אוטופי - כיצד ניתן להגיע לשלום נצחי ולאושר נצחי בדרכי שלום על פי יצירותיה של לאה גולדברג לילדים. אביעד הכהן כתב מנקודת מבט משפטית על בחירת מקום מגורים - בדלנות, הלכה והכלה. פרופ' יעל דר מציעה מעבר מקריאה מגזרית, פוליטית ואקטואלית במובהק בסוף שנות ה־40, לקריאה א־פוליטית בסוף העשור הראשון למדינה, ולבסוף - לקריאה משפחתית בקלאסיקה הישראלית לפעוטות בשנות ה־70, המתמקדת בפרט, במשפחה ובבית, ושסיפור־העל שלה הוא יציבותה של החברה ומעבר הדורות התקין המתקיים בה.
“כיום מפרנס הסיפור שתי קריאות נוספות אופנתיות", מוסיפה ד"ר ברעם אשל. “האחת, קריאה פמיניסטית המדגישה את הדומיננטיות של הגיבורות ממין נקבה הנושאות את העלילה על כתפיהן. אף שלאה גולדברג לא נקטה לשון נקבה - ‘באים מכל הדירות השכנים'. ארבע דיירות המגדל הן נשים. הגרסה הנפוצה של הסיפור באיוריו של שמואל כץ מדגישה זאת, מכיוון שהוא שיווה לדמויות מראית מגדרית מובהקת, באמצעות עיטורן בשלל אבזרים המזוהים עם חזות נשית. הצטרפותה של היונה אל המגדל ממגרת ממנו סופית את היסוד הזכרי ומעניקה לסיפור חותמת אנטי־פטריארכלית ואמירה על שחרור ועצמאות נשיים. השנייה, קריאה רב־תרבותית, העולה בקנה אחד עם צרכיה של החברה הישראלית ההטרוגנית, רוויית המתחים הלאומיים והאתניים. לפי קריאה זו הסיפור מעודד תפיסת עולם אנטי־גזענית וסובלנות חברתית חשובה. ברוח זו אפשר לראות בזמיר, בחזיר, בארנבת ובנמלה מי שנרתעים מן השוני בינם לבין שוכנות המגדל (ומי שבנסיבות אחרות עלולים לנסות להכחידו). לעומתם אין היונה רואה בשוני חיסרון, והיא מצדדת בשמירת הדיירות על זהותן האותנטית, שיש בה גם יתרונות ויופי. משמע, היא בוחרת בחברתן מתוך פלורליזם של ממש, אהבת אדם וכבוד למִגוון".
קיום משותף ומכבד
“לפני זמן מה הקשבתי לפינת הילד ששודרה בשעת הצהריים. להפתעת בת אחותי בת ה־6, שודר סיפורה של לאה גולדברג, ‘דירה להשכיר'. שנינו שהכרנו סיפור זה מקודם, האזנו בהנאה רבה. הסיפור הוא סיפור פשוט ונחמד בדבר דירה פנויה בראש מגדל, שכמה וכמה חיות באות לשכור אותו. משום מה נפקד מקומו של החזיר בשידור ודווקא הוזכרו הארנבת, החתול והזרזיר (נדמה לי שכולם בעלי אותה דרגת כשרות). לא הייתי פונה לעיתון לולא שאלתה של הילדה, שישבה לידי: מדוע נשכח החזיר?", כותב הקורא אריה ביקוביצקי מתל אביב, למערכת עיתון "מעריב" בשנת 1959.
לבקשת אנשי העיתון, משיבה לו מרים הרמן, מנהלת מדור הנוער והילד בקול ישראל: “נכון, השמטנו פסקה מתוך סיפורה הנחמד של לאה גולדברג ומה שהניענו לכך אין לו כל קשר עם מידת כשרותן של החיות הנזכרות. הנה הפסקה שהושמטה: ‘השכנים אינם טובים בעיני. איך אשב אני עם חזיר, לבן בין לבנים מימי בראשית בכפיפה אחת עם חתולה כושית, ולא נאה לי ולא יאה לי'. נדמה היה לנו שהשפעת פסקה זו ברדיו עלולה ליצור בילדים המאזינים אסוציאציות בלתי רצויות. אני בטוחה שכוונתה של הסופרת הייתה הפוכה, אך דווקא ברדיו מותר לנהוג זהירות יתר בנושא זה".
“בצד הפרשנות ההומניסטית־אוניברסלית נקשרה פרשנותה של היצירה בשנת 1948 בנושאים כמו אנטישמיות וגזענות - חזיר ‘ארי' שהוא ‘לבן בן לבנים', קליטת עלייה ואכלוס המרחב הגיאוגרפי ברוח כור ההיתוך", אומרת ד"ר ברעם אשל. “כל אלה נותרו רלוונטיים בשנת 1959, אך כעת נוספה להם עוד קומה, המדגישה את ההרכב החברתי ההטרוגני השברירי המתקיים בו. בשנות ה־50 התגוונה מאוד האוכלוסייה היהודית בישראל עם עליית יהודי עיראק וצפון אפריקה, שנתפסו על ידי ההגמוניה הישראלית כ'אחרים' פרֶה־מודרניים, שתרבותם נחותה. ‘דירה להשכיר' הדהדה, מדעת או שלא מדעת, את השיח המקפח, כשהחזיר הלבן מתנשא מעל החתולה השחורה והנקייה, החיה חיי שכנות טובים עם בעלי חיים הטרוגניים, אירופיים לכאורה - זמיר, קוקייה, סנאית, אך מגורש מן המגדל בבושת פנים. חצי שנה לאחר מכן, על רקע פרעות ואדי סאליב, תיתפס היצירה כגינוי מתבקש לפטרונות הלבנה ולקרע המסכֵּן את המרקם החברתי הרגיש של המדינה הצעירה".
בהוצאת ספריית פועלים מספרים כי מדובר באחד הספרים הנמכרים של ההוצאה. הספר ממשיך להימכר בקצב נאה גם 60 שנה אחרי צאתו ונקרא על ידי שלושה דורות. מה הופך את “דירה להשכיר" לכה פופולרי גם כיום? ד"ר ברעם אשל מחלקת את הסיבות לכך לשתיים - סגנון וצורה מכאן, תוכן ומשמעות מכאן. “לאה גולדברג בנתה את עלילת היצירה בתבנית אפיזודית החוזרת על עצמה חמש פעמים. מחקרים קוגניטיביים והתפתחותיים רבים מספור מלמדים על הזדקקותם של ילדים בגיל הרך לסדרתיות מעין זו, הנוטעת בהם ציפיות ומגבירה את תחושות ההתמצאות, הביטחון והשליטה שלהם, אִם וכאשר הציפיות מתממשות כמתוכנן.
הדיאלוגיות המאפיינת את הסיפור - ‘הנאים החדרים בעיניך?' והציטוטים הישירים החוזרים על עצמם מגבירים את המעורבות של הקוראים בעלילה (נוכל לשער עד כמה הדבר מקל על המְחזת הסיפור, למשל. בנוסף, אהדת הקוראים בני זמננו אינה מושפעת מן המשמעויות ההיסטוריות, אך פרשנותה ההומניסטית־ליברלית רלוונטית כתמיד ולחה לא נס. סיפור אלגורי זה נושא מסרים הומניסטיים בדבר סובלנות ואחווה בין שונים ו"אחרים" והמלצה חמה לקורא ללמוד מן המודל שמציבה בפניו היונה. זו בוחרת להסיט את תשומת הלב מן הקנקן, הלא הם תנאי החיים הלא־מיטביים - ‘מרובה בו הצל, המסדרון אפל', אל מה שבתוכו - הדיירים, השותפים לנשיאה בעול - ‘השכנים טובים בעיני'. השימוש ביונה דווקא - סמל תנ"כי עתיק יומין להשכנת שלום - מחזק את המסר ההומניסטי־ליברלי שמערכת החינוך והורים שוחרי טוב שמחים תמיד להדגיש, גם אם אינם מקיימים אותו הלכה למעשה בשגרת חייהם".
הספר יוצא שוב ושוב במהדורות מחודשות, ומעיד, בכל דור מחדש, על הפער בין המצוי לרצוי בחברה הישראלית. “בשנת 2019 השונות בינינו אינה רק ‘ארבעת השבטים', שעליהם מדבר נשיא המדינה, ריבלין, בנאומו המפורסם על הפילוג בחברה הישראלית", מסכמת יהלום חכמוב. “'החתולה הכושית' מהסיפור, הייתה פעם ועודנה מזרחית, אבל כיום היא גם אתיופית או סודנית, וה'אחר' הוא גם האב הגאה או הטרנסג'נדר. זו הסיבה שהסיפור קאנוני, רלוונטי, ובמובנים רבים אוניברסלי, כי במרכזו תפיסה הומניסטית עמוקה, היא היא הבסיס לשוויון בחברה דמוקרטית, שאליה ראוי לשאוף.
"דור אחרי דור מקריאים הורים ישראלים את הספר לילדיהם. הספר, מיועד לילדים, כמובן - זה הקהל הגלוי שלו. אבל הספר מיועד, לא פחות, להורים, כאלגוריה לחיים טובים יותר ולחברה ישראלית שלמה ובריאה. משהו לשאוף אליו ולעמול, יום־יום, כדי לקיים. והכל מתחיל בשכנות טובה".