הוצאתו לאור של הספרון הזה בישראל של חורף 2019 אינה מעשה מו"לי כפשוטו. הוא מופיע כצעקת אזהרה גדולה רגע לפני קטסטרופה, ומעיד על חרדה עצומה נוכח העתיד הצפוי למדינת ישראל.
הטקסט המקורי יצא לאור בספר "חמש שאלות על המוסר" (1997) שלא תורגם, ובמהדורה נפרדת (2018) לאחר מות אומברטו אקו ב–2016. אין ספק שהאליבי העיקרי לתרגום העברי הוא הטירוף הפוליטי שאחז במדינה. החיבור של אקו מזהה ומצביע על גילויי התנהגות של שלטון קדם–פשיסטי (או פשיזם נצחי). הסופר האיטלקי מתבונן רטרואקטיבית בתקופת מוסוליני, ומזהה את כל האיתותים להידרדרות האזרחית, לאובדן השליטה הרציונלית של הפרט על חייו.
לספר צורפה אחרית דבר מקומית אקטואלית, שכתב מרדכי בר–און, איש שמאל ותיק שמילא תפקידים בכירים בצה"ל ובתחום החינוך. בר–און, שכתב את הדברים בימים אלה, לקראת יום הולדתו ה־90, כיתר את מאמרו בצירוף "מבחן ערכים". הוא מניח על הטקסט של אקו שקף של מצב ישראלי עדכני, ובוחן את מידת הזהות שבין שתי מפות השלטון. רשימתו של בר–און צלולה ושקולה. הוא מוצא זהות מאיימת בין התופעות הפוליטיות באיטליה של סוף שנות ה־30 במאה הקודמת לבין המצב ברחוב הישראלי ביום הזה ממש.
מה אומר אומברטו אקו, שהיה ילד בתקופת מוסוליני? הוא היה חניך אינדוקטרינציה פשיסטית ולכן לא הכיר אופציות אחרות. קליידוסקופ האפשרויות התגלה לו רק כשהאמריקאים הגיעו לעירו, אלסנדריה, באפריל 1945. חייל אמריקאי שחור עור העניק לו חוברות קומיקס וקצין נתן לו מסטיק ראשון בחייו. הוא היה בן 8, וסמלי "הקפיטליזם המנוון" היו ססגוניים ושופעי הבטחות לחוויות אינספור.
"השלום עורר בי תחושה מוזרה. בעבר לימדו אותי שמלחמה היא המצב הטבעי אצל ילד איטלקי". ואיך גדלים ילדי ישראל? זהו אחד ממאפייני משטר טוטליטרי, קובע אקו, טיפוח האיום הקיומי מבחוץ, לצורך שימור השלטון מבית. הטקסט מבהיר שמדינת ישראל מצויה עמוק בתוך הקדם–פשיזם. אקו: "הפשיזם היה טוטליטריזם מעורפל, לא אידיאולוגיה אחידה, אלא שעטנז פוליטי ופילוסופי, כוורת רוחשת של סתירות". ובישראל? איזו אידיאולוגיה מסתמנת בבסיס החבירות הנוצרות עתה בין כוחות שונים ומשונים?
אקו מונה את סימני הסכנה המופיעים בגרסת השלטון. שורו, הביטו וראו במה דומה ישראל היום לאיטליה של מוסוליני: "המאפיין הראשון של קדם–פשיזם הוא פולחן המסורת. (...) התפתחות של הידע האנושי מתוך למידה אינה אפשרית. האמת כבר ניתנה לכולם פעם אחת ולתמיד", "בזיקה למסורת טמונה דחייה של המודרנה. (...) הנאורות והעידן של שלטון המחשבה וההיגיון הלכו והתקבעו כראשית הניוון המודרני".
אקו: "התרבות חשודה מראש ככל שהיא מזוהה עם חשיבה ביקורתית". אקו: "אי–הסכמה פירושה בגידה". "הקדם–פשיזם מחפש ויוצר אחדות דעים תוך ניצול והחמרה של הפחד הטבעי מן השונה. (...) הקדם–פשיזם הוא גזעני מעצם טבעו". אקו: "הקדם–פשיזם נובע מתסכול אישי או חברתי". לכן, הפשיזם פונה אל מעמד ביניים "מתוסכל השרוי בתסיסה בשל משבר כלכלי או תחושת השפלה פוליטית". אקו: "בשורשי הפסיכולוגיה של הקדם–פשיזם ישנה אובססיה של מזימה להפלת השלטון". ואצלנו? מזהים את גרסת המשפחה הנרדפת מבלפור?
אקו, סימן תשיעי לפשיזם נצחי: "הפציפיזם הוא חבירה לאויב (...) החיים הם מלחמה קבועה". ובהמשך: "בוז כלפי החלשים" וכלפי הכפופים לך. ועוד: חינוך לגבורה ופולחן המוות. "הגיבור הפשיסטי מחכה למוות בקוצר רוח. (...אך) על פי רוב הוא שולח אנשים רבים אל מותם לפניו". הפשיסט מפנה את "רצונו לעוצמה אל הזירה המינית. זהו מקור המאצ'ואיזם". הלאה, סעיף 13: "בכל פעם שפוליטיקאי מטיל ספק בחוקיותו של הפרלמנט כי הוא חדל לייצג את ‘קול העם', אפשר לחוש בניחוח הקדם–פשיזם באוויר".
ביום ששלטון מוסוליני קרס בקיץ 1943, התחוור לילד אומברטו שבארצו יש יותר ממפלגה אחת. "ובהיותי ילד נבון (...) הבנתי" ששאר המפלגות "כבר התקיימו קודם לכן, מחוץ לחוק". באותו יום פגש לראשונה את המונח "דיקטטורה". בישראל עדיין אין שלטון דיקטטורי, אבל לפי החכם האיטלקי והחכם הישראלי החתירה לשלטון כזה נמצאת בעיצומה. הבה נקרא את הספרון הזה (הוא קצר!) לפני כניסתנו לקלפי. אולי לא נדע לאיזו מפלגה להצביע, אבל לפחות נדע לאיזו לא להצביע.
ישן וחדש
בעקבות הסקירה על יצירתו שובת הלב של ויליאם פוקנר, "הבוזזים", שלח לי הסופר עוזי גדור את גרסת התרגום הוותיק של היצירה. גדור כתב שילדיו גדלו עם קריאת התרגום הישן, שממנו ידעו לצטט. יצאתי נשכרת מהרגלו לרכוש עותקים אחדים מספר אהוב. "החומסים", זהו שם הספר בתרגום עליזה נצר, בהוצאת עמיחי. יש להניח שהספר יצא לאור באמצע שנות ה־60. תאריך מדויק לא מצוין, אבל מתחת לכותרת כתוב "פרס פוליצר לספרות יפה 1963", וודאי תורגם בסמוך למועד זה.
"החומסים", פתיחה: "אמר סבא: בן–אדם שכזה היה בון הוגאנבק. תלוי על הכותל, עשוי היה זה להיות כתובת על גבי מצבתו, בדומה לתרשים–בארטיו או למודעה מטעם המשטרה". "הבוזזים", פתיחה: "סבא שלי אמר: כזה מין בן–אדם היה בּוּן הוֹגֶנבֶּק. אם התקרית הזאת היתה תלויה על הקיר, היא יכלה להיות תיאור תמציתי מובהק שלו, כמו כרטסת לזיהוי פושעים או מודעה על עבריין נמלט". 50 שנות שפה שאינה בטוחה בעצמה נפערות בין הנוסחים.
