אדון לגורלו: פרק ראשון מתוך "השופט", ספרו החדש של שי אספריל

כה נורא הוא השקר שבשתיקה, כה נתעב הוא הסוד. כה בזויות הן אילמותו וחמקמקותו, שהופכות אותו למסוכן אף יותר מן הבדיה הנאמרת בקול. כן, בעוד השקר המפורש נחשב תמיד למוקצה, כמו פושע אלים וגס, השקר הדומם מתעתע כנוכל מתוחכם, מנהל השקעות בחליפה ששודד במתק שפתיים חסכונות של זקנים, או עורך דין שמזייף צוואות וגונב מיליונים ("אני זרועו הארוכה של בית המשפט!").

כמו רבים מאיתנו, גם אני גדלתי בתא משפחתי שהיו בו סודות, והשפל שבהם נגע לזהותו של אבי, הגבר שאימי נמנעה תמיד מלדבר על אודותיו. כשהייתי ילד, שאלתי אותה עליו לפעמים, אבל תשובותיה היו כשל שקרני השתיקה האחרים, כעוסות ומתחמקות. מבעד לשברי הכזבים ורסיסי המשפטים הבנתי שלא הייתי בראש מעייניו, וההבנה הזאת, שלא רצה אותי, ליוותה אותי כצל כל חיי.

מדי פעם בפעם הגיע אבי, כפי שדמיינתי אותו, לבקר אותי במקומות שלתוכם אימי לא יכלה למנוע אותו מלהיכנס. לעיתים הגיח אליי מבין השמיכות והסדינים ודיבר אליי בקולו הרך והאבהי, בעודי שקוע בשינה עמוקה באישון לילה. לפעמים הבליח פרצופו תחת כובעו של גבר שראיתי ברחוב ושנראה לי בגיל המתאים. פעמים אחדות דיבר אליי באנגלית מן הטלוויזיה מתוך פרצופיהם של בובי יואינג או ריי קרבס, וכל זאת היישר מדאלאס, טקסס, ששם התרחשה עלילת הסדרה האמריקאית שהייתי צופה בה באדיקות בשנות נעוריי.

בחלומותיי דיברתי אל אבי ללא כל כעס. בפיוס ובאהבה שמחממת את בית החזה דיברתי אליו, אבל כששבתי לערות ניסיתי להזכיר לעצמי כי זה הגבר שנטש אותי, שלא התעניין בי, שמעולם לא טרח להגיע לביקור, לשלוח מתנת יום הולדת או אפילו כרטיס ברכה. הגבר שלא היה שם במסיבות הסיום של בית הספר, או כשעליתי לתורה, בבית כנסת של טורקים, ולצידי רק רב שהבל פיו חמוץ, כמו התעורר כמה דקות קודם משנתו. שנים הסתובבתי עם פצע באזור הלב, האיבר הפועם שדמיינתי כגוש בשר מצולק, אבל לא רק שם, אלא גם בין הרקות, בידיים, ברגליים, מתחת לציפורניים, בסרעפת ובבטן. בכל המקומות האלה הרגשתי את תעוקת הקלון התמידי של ילד שאביו מולידו הסתייג ממנו, והייתי בטוח שכל מי שמביט בי מזהה זאת בנקל.