ממחנות הריכוז לקרב על ירושלים: השורד שלא נכנע לעולם

בראשית אוגוסט 48’, בעת ההפוגה השנייה במלחמת העצמאות, יצא אורי חנוך, פלמ"חניק צעיר, מהלוחמים על שחרור ירושלים, לחופשה בתל אביב. בהגיעו למועדון הפלמ”ח ברחוב בן יהודה, פגש באקראי את איזי, ידידו מההכשרה בקיבוץ אלונים. “אתה חייב להציל אותי”, אמר לו איזי. בראשו של אורי, למוד הצלות נועזות בשואה, החלו לרוץ סרטים לגבי ההצלה שתתבקש ממנו. ברם, כשאיזי השמיע באוזניו את מבוקשו, אורי חייך בהקלה.

“אני תקוע עם שתי בנות ולא יודע מה לעשות”, שיתף אותו הידיד בצרתו. הסתבר שחברתו החיפאית באה לבקר את חברתה בת ה־16 וחצי בתל אביב והוא נתקע ביניהן. אורי בן ה־20 התנדב להציל את המצב והם קבעו להיפגש בבריכת גלי גיל ברמת גן.

“פגשתי אותם בכניסה לבריכה, כשליד איזי וחברתו עמדה נערה עם רעמת שיער בלונדיני ועיניים ירוקות”, סיפר לימים. “רוצה להיכנס למים?”, שאלה אותו, והם קפצו יחד לבריכה. אחרי מספר דקות הם התיישבו במקום מוצל. “מאיפה אתה?”, הסתקרנה הנערה. “מהקרבות, מירושלים”, השיב לה. כשתהתה אם שם הוא גר, גרמה לו למבוכה. המילה “שואה” עדיין לא הייתה שגורה. אולי התוודה בפניה שהוא “משם”, או שמא אמר שהוא מהגולה. והיא, בניגוד לצברים צעירים רבים, רצתה לדעת הכל.

כעת, מקץ 70 שנה, אוחזת יהודית חנוך, הנערה מאז, את “סיפור שלא סיפרתי - מקובנה ודכאו לחיים חדשים”, ספרם המשותף ובו קורותיו בשואה ואחריה, שיצא בהוצאת “יד ושם”. אורי שלה, שבמשך שנים פעל להנצחת זכר השואה ועשה רבות בארגונים של ניצולי שואה, לא זכה לראות את הספר. לפני ארבע שנים נפטר בגיל 87 ממחלה.

כיצד הגבת כשאמר שהוא משם, או מהגולה, אני שואל את חנוך, לשעבר כתבת האופנה של מעריב במשך 32 שנה. “לבי יצא אליו”, היא משיבה. “אני מוכרחה להודות שאורי היה בחור מאוד יפה ובו במקום התאהבתי בו, אם כי לחופה הגענו לאחר רומן בהמשכים. החברים שלי לא ידעו שהוא מהגולה. לא לפי שמו. לא לפי המראה שלו, שהיה צברי. לא לפי העברית הרהוטה שבפיו, שהייתה נטולת מבטא זר”.

שמש אחרי הגשם

“הייתה לי ילדות נפלאה ואחר כך גיהינום”, העיד על עצמו חנוך, בן העיר קובנה שבליטא, שבה היו ערב השואה כ־40 אלף יהודים, שהיוו כשליש מתושבי העיר. פחות מ־10% מהם שרדו בתום המלחמה. “תמיד האמנתי שאחרי הגשם תזרח השמש, כפי ששרה אמא”.

לא רק ששם משפחתם היה עברי, אלא שהוריו העניקו לו את השם העברי אורי. אורינקה ואורקה, כינו אותו בחיבה. הוא, בנו של סוחר עצים, סיפר שגדל בבית דובר עברית ויידיש ולמד בגימנסיה עברית, שבה למדה שנים לפניו לאה גולדברג.

לדבריו, בקיץ 40’ הסתיימו החיים הטובים. בעקבות הסכם היטלר־סטלין, ליטא הפכה מעצמאית לסובייטית והגבלות הוטלו על יהודיה. זה היה קדימון לקראת הבאות. כעבור שנה הפציצו הגרמנים את קובנה ופלשו אליה. ליטאים אנטישמים העלו בתי כנסת באש והחלו לרצוח יהודים. גם את בית חנוך הם פקדו. הייתה זו התושייה של וינצה, העוזרת הכפרית שלהם, שהצילה אותם.

עד מהרה הם הועברו לגטו שהוקם בפרבר סלובודקה, ושם החלו מה שאורי תיאר כ”חיים בצל המוות”. הושם עליו תג של “אלבוט”, כלומר שליח של משרד הגטו, מה שהעניק לו תנאים טובים יותר. תוך כדי סיכון חיים, הגניב משם תעודות עבודה למען המחתרת שהתארגנה בגטו. כשהייתה אקציית הילדים ואחיו דני, הצעיר ממנו בארבע שנים, הצליח לחמוק ממנה, גם כשהוא עצמו הוכה באכזריות על ידי הגרמנים, לא הסגיר את אחיו, שאותו לא ראה עד תום המלחמה.

בשלוש שנותיו של הגטו הייתה משפחת חנוך אחת המשפחות היחידות שנותרו שלמות. הוריו ואחותו הבכורה מרים הועסקו בעבודת פרך בבניית שדה תעופה בסביבה. עם חיסול הגטו, ביולי 44’, מסרה לו אמו, פרידה, צילום שלה. אורי החביאו בקבקב העץ שנעל. הצילום לא שרד את הזוועות שחווה. זיעתו מחקה את המצולם בו.

אורי לא הספיק להיפרד מאמו ומאחותו שהועברו לאושוויץ, שם נרצחו. הוא נשלח עם אביו ברכבת בהמות לקאופרינג בגרמניה, משלוחות מחנה הריכוז הנורא דכאו. היהודים הובלו למקלחות וסירבו להיכנס אליהן, ביודעם מה עלול לקרות להם. אחד הגרמנים התפשט, נכנס למים וביטל את חששותיהם. “עברתי שם מקלחת אחרונה לעשרה חודשים”, העיד.

בצאתו מהמקלחת ניתנה לו כתונת אסירים אפורה עם פסים כחולים, שעליה שמר כעדות במשך שנים רבות. “כאן זה מקום של מוות”, לחש לו אסיר שנשא על גבו שק מלט כבד, כשהגיע עם אביו לעבודת הפרך במפעל לייצור חלקי מטוסי סילון של חיל האוויר הגרמני.

בעבודה בקור של 20 מעלות מתחת לאפס קרס אביו. לאחר שהועבר לחדר חולים, אורי לא ראה אותו יותר ולא ידע על גורלו המר. אצל הגרמנים התנהלה תעשיית המוות כביכול בסדר יקי. כשאורי הזדמן בשנות ה־90 לדכאו, הצליחה מנהלת המקום לאתר למענו מסמך שעליו נרשם כי בעוד שהוא היה עצור בדכאו, אביו, שרגא, נשלח מדכאו לאושוויץ, לשם הועבר גם האח דני, ששרד.

המציאות בדכאו־קאופרינג הייתה הזויה ומטורפת. צלילי ואלסים של שטראוס וקטעי אופרטות של אופנבך בביצוע תזמורת אסירי המחנה ליוו את היוצאים לעמל יומם הבלתי אנושי. אורי כבר לא ידע מה היה קל יותר - לשאת שקי בטון או להעמיס מתים על עגלה. “הפכנו לקהי רגש”, ציין. אחד מחבריו מצא בין הגופות שהעמיס את גופת אביו המת.

בכך לא תמו סבלותיו. בתחילת מאי 45’ הודיעו הגרמנים במסדר הבוקר שלמחרת יפונה המחנה. אורי, שלד מהלך עם רגליים נפוחות מאכילת מלח, היה בין אלה שהועלו על רכבת בדרך ליעד בלתי ידוע. “הייתי בטוח שאנחנו בדרך למוות וכי אבדה כל תקווה”, סיפר.

אך לא. הפצצה אנגלו־אמריקאית יצרה אנדרלמוסיה. אורי וחברו ניצלו את ההזדמנות כדי להימלט בשארית כוחותיהם. “היינו קפואים, מורעבים ואכולי כינים”, העיד. הם הגיעו באפיסת כוחות למחנה גרמני נטוש והבחינו בטנק עם כוכב לבן. כן, המשחררים האמריקאים הגיעו. גם האוכל. “תאכלו בזהירות”, ייעץ להם ביידיש הנהג היהודי של הטנק, ואולי בכך הציל את חייהם.

“לא הייתה בי כל שמחה”, הודה אורי. הוא התהלך כהוזה ברחובות העיר לנדסברג. קצין יהודי שהבחין בו הורה לשתי זקנות שעברו במקום לדאוג לכל מחסורו. אמבטיה, מרק ש”טעמו היה כטעם גן עדן”, ביגוד אנושי, מיטה מוצעת בסדינים לבנים. בקשה אחת הייתה לו לשתיים - לא לזרוק את בגד הפסים. כשפקח את עיניו לאחר שינה מרתונית, חיכה לו הבגד על כיסא כשהוא מכובס, מגוהץ ומקופל.

“בלנדסברג חזרו אליי כוחותיי”, הודה לאל המזלות וזכר תמיד את החודשיים אצל הזקנות בלודוויג שטראסה “כמו בבועה מנותקת מהעולם”. מה שלא ידע אז, זה שבבית הסוהר במצודה העתיקה שבעיבורה של העיר כתב בשנות ה־20 האסיר האלמוני למדי אדולף היטלר את ספרו “מיין קאמפף”.

ועוד סיפורון מלנדסברג. בקומה הראשונה בבית הזקנות גרו אישה צעירה וילדון בן 6 בודד ועצוב. אורי, איש הצד המנצח, שלא איבד צלם אנוש בזוועות שהיו מנת חלקו, שיחק עם הילד בכדור, הרכיב אותו על אופניים ופינק אותו בשוקולד. כעבור עשרות שנים, כשחזר ללנדסברג, בראש משלחת של ניצולי שואה, התייצב מולו איש רם קומה והזדהה כילד מאז. “היית בשבילי כמו מלאך מהשמיים”, היה אסיר תודה לו.

לאחר שלוש שנות פרידה, נודע לו שאחיו דני בחיים. אורי החל לחפש אחריו במחנות. בחלקם סיפרו לו על ילד בן 13, קטן ורזה, שדיבר עברית כמו צבר והלך הלאה. בכיכר העיר של בולוניה, איטליה, הבחין לפתע באחיו לבוש במדי צבא גדולים. זה היה מפגש מוזר. “לא התחבקנו ולא התנשקנו, גם לא דיברנו; רק הבטנו זה בזה”, תיאר את המעמד.

לאחר שנה בפנסיון בעיירת הנופש פייזולי, הגיעו השניים לארץ ביוני 46’ באוניית המעפילים “ווג’ווד”. בתום מאסר קצר במחנה עתלית, החל אורי את דרכו בארץ ישראל כרועה צאן בקיבוץ אלונים. עם העברית שבפיו התערה עד מהרה בין הצברים. כך הגיע אל אהבת חייו. אבל עברו תשע שנים מהמפגש בגלי גיל עד שבמפגש בציריך החליטו להינשא.

לדברי יהודית, כמו שורדי שואה אחרים נמנע במשך שנים מלהתייחס למה שעבר. “זה יצא ממנו מאוחר יותר, כשביום השואה היה בא לבית הספר של הילדים, אצלנו בכפר שמריהו, כדי לספר”, היא מעידה. “אורי היה בא אליהם עם הז’קט, כפי שהיה קורא לבגד הפסים. כשאני פוגשת את הילדים של אז, יש כאלה שמספרים שכל מה שהם זוכרים מבית הספר אלה הסיפורים של אורי והז’קט”.

החבר הכי טוב

לאורי היה קשר מורכב עם גרמניה, שבה ביקר פעמים רבות. זה החל מתוך כורח, כשהמפעל המשפחתי למוצרי פלסטיק שניהל נקלע לקשיים. הטכנולוגיה שהיה זקוק לה נמצאה בגרמניה. אורי נסע לשם מלא חששות ולפי עדותו מצא את גרמניה האחרת. מי שהיה שם מנהל מפעל מקביל לשלו הפך לאחד מידידיו הקרובים ביותר.

אורי היה 25 שנה חבר הנהלת האופרה בתל אביב. אז התגלה פן אחר ביחסיו עם גרמניה, בהיותו אחד המתנגדים המושבעים ביותר לביצוע יצירותיו של ריכרד וגנר, המלחין הגרמני האנטישמי.

מי ששנים לא סיפר על השואה, היה לימים חבר פעיל בכעשרה ארגונים שונים הנוגעים לנושא, כולל חבר מועצת יד ושם, שהיה לכמעט כל עולמו לאחר פרישתו מכל עסקיו עם מכירת המפעל שלו בגיל 73. “זה משהו שהתפתח אצל אורי עם השנים”, סבורה יהודית. “הוא לא סבל עוולות. כשנתקל בעוולה, היה מוכן לצאת למלחמת עולם. מובן מאליו שראה בשואה עוולה שאין גדולה ממנה. הוא התנגד בתקיפות לירידת ישראלים לגרמניה וקרא להם לחזור הביתה”.

פעילותו בתחום חרגה מגבולות המדינה. ב־2010 חבר לנשיא שמעון פרס בביקורו בברלין; כעבור חודשים אחדים היה עם ניצולי שואה ממדינות שונות אורחו של נשיא גרמניה דאז, כריסטיאן וולף; וב־2013 התלווה לביקורה של הקנצלרית מרקל בדכאו.

לבסוף, כשיהודית חנוך, הצברית התוססת בת ה־87, שמשפחתה כמעט לא נפגעה בשואה, נשאלת איך נסחפה כל כך לנושא הזה, היא משיבה בנימה המסגירה את רגשותיה: “כשאתה אוהב מישהו, אתה פשוט מתחבר לעבר שלו ולאישיות שלו. ואני הייתי עם אורי בכל; גם בספר. עם הוצאתו לאור, מילאתי את משאלתו האחרונה”.