הוא ישב מתוח בפינת ההמתנה, כפותיו שעונות על לחייו, מתופף על רקותיו באצבעותיו. רוח של תקווה אפפה אותו, רצון עז לצאת מהמקום הזה, ולו רק לחופשה קצרה, שתשיב את נפשו, תמלא את מצבריו המרוקנים. בעיני רוחו ראה את דגל המדינה הענק, שעליו הוא עמל, מתנוסס בגאון מול דירתה של אם בנו. הוא ובנו, חזה, יעמדו זקופים מול הדגל, יצדיעו ויקראו בקול, "לתפארת מדינת ישראל!".
כשהגיע תורו, דפק קלות ונכנס. ד"ר קליינשטיין הרים את עיניו מצג המחשב, קיבל את מטופלו במנוד ראש והורה לו לשבת.
"דוקטור, בפורים ויתרתי, בפסח ויתרתי, הפעם אין סיכוי שאוותר. בעצמאות אתה נותן לי חופש. מגיע לי, אתה יודע טוב מאוד שהפעם מגיע לי".
"צודק, צודק, ישורון, הפעם מגיע. אתה באמת מרגיש יותר חזק, והאמת, אתה מתפרץ לדלת פתוחה. אתמול, בישיבת הצוות, דנו בכך והחלטנו לתת לך חופשה לחג".
"באמת? וואו! ההחלטה הייתה פה אחד?"
"זה לא משנה, ישורון. בעצמאות אתה בבית".
"אבל חשוב לי לדעת אם ההחלטה הייתה פה אחד או לא. אני רוצה לדעת מי הצביע בעד, מי נגד, ומי נמנע. זה חשוב לי, וזה גם מתאים לרוח החג".
"ישורון, נו באמת".
"נכון, נכון, מתאים לרוח החג? מזכיר לך משהו? נכון מזכיר?"
"כן, ישורון, זה מזכיר. כולם היו בדעה חיובית".
"פה אחד? באמת פה אחד?"
"פה אחד. ישורון, אתה..."
"אתם יותר טובים מהאו"ם. דוקטור, אתם הרבה יותר טובים, תזכור מה אני אומר לך. אומנם זכינו אז לרוב קולות, אבל זה לא היה פה אחד, לא סתם בן־גוריון אמר עליהם 'או"ם שמום'".
"אתה יכול לחזור לעיסוקיך".
***
הוא חזר לחדרו. מיכאל, שותפו, היה בהתקף בכי חנוק. זה קורה לו אחת לשעה־שעתיים, ונמשך דקות ספורות.
מיכאל ניסה לאסוף את עצמו. תלה את מבטו בישורון.
"הדגל הגדול שלי..."
"כן. מה איתו?"
"שריר וקיים. תן לגמור משפט... קיצור, הוא לא יהיה תלוי בגינה כאן, אלא בשיכון, מול הבית של הילד".
"תברח, כמו בפסח?"
"הפעם אין צורך. קליינשטיין אישר לי חופשה".
"לא מאמין לך".
"מילה של ישורון".
"אתה שקרן, אתה תמיד משקר, מכיר אותך כבר. אתה יודע איך קוראים לאחד כמוך? שקרן תפולוגי".
"פתולוגי, יא דיסלקט. אומר לך את האמת, קיבלתי חופשה, אתה יכול לשאול אותו".
"באמת?"
"באמת־באמת".
"באמת־באמת־באמת?"
"כפול עשר".
"מה אתה אומר? דיברת איתו עלי? ישחרר גם אותי?"
"אל תבנה על זה".
"אבל דיברת איתו. הזכרת אותי? הבטחת שתזכיר אותי, הבטחת, נכון הבטחת?"
"ניסיתי. לא נתן להשחיל מילה... בקיצור, אשתי והבן יהיו גאים בי ביום העצמאות".
"כבר לא אשתך".
"בלב היא עדיין אשתי, וזה מה שחשוב... חוץ מזה, יש לנו את אברהם, והוא הבן שלנו לכל החיים".
ישורון השתתק. עיסה את צדעיו ושקע בשרעפים. מיכאל קם ממקומו ליד השולחן הקטן, נשכב על מיטתו ובהה בתקרה, מדפדף במוחו באלבום התמונות השרופות מהמלחמה ששיבשה את דעתו. פגיעת פגז נ"ט ישירה בטנק קרוב שרפה למוות את חבריו.
הוא שוב השמיע קולות בכי. ישורון ניעור ממחשבותיו והתבונן בו.
"אתה יודע מה אתה? אתה יודע מה ההבדל בינינו?".
מיכאל משך באף ועבר משכיבה לישיבה.
"מה אני? מה ההבדל?"
"אתה יום הזיכרון.. כן, כן, אתה יום הזיכרון, ואני יום העצמאות. זה ההבדל בינינו".
מיכאל כיווץ את שפתיו ונד בראשו בהסכמה.
"אם תשכנע את קליינשטיין לשחרר אותי, אעזור לך לגמור לבנות את הדגל".
"אין סיכוי".
"למה אין סיכוי?"
"זה לא יקרה. תגיד תודה ששחררו אותך מהסגורה. עוד מעט תסיים להשלים את התעודת בגרות שלך, זה היה יכול לקרות שם?"
"לא, זה לא".
"אז תגיד תודה ואל תשלח אותי לקליינשטיין יותר. בקושי אני מצליח איתו בשביל עצמי, אז גם בשבילך?".
שוב השתררה שתיקה. איש־איש שקע במחשבותיו. לקראת חמש בערב פסע ישורון לעמדת הטלפון הציבורי. זו השעה השבועית שבה הותר לו לשוחח עם בנו. במהלך השיחה הבטיח לאברהם כי בעצמאות יניפו שניהם את "דגל ישראל הגדול בעולם".
"אמא אומרת שזה לא דגל שלנו".
"ועוד איך שלנו".
"היא אומרת שלא".
ישורון קילל את גרושתו בלבו. התחזקה יותר מדי, יימח שמה. נהייתה אנטי־ציונית כמו נטורי קרטא. תהרוס לי את הילד.
השיחה עם בנו ערערה אותו, עצביו התרופפו. הוא מיהר לחדר האחיות ונטל כדור. השתדל בכל כוחו שלא להחצין את רגשותיו, שמא תישלל ממנו חופשתו.
***
את ערב יום הזיכרון ציין ישורון עם יתר החוסים. מניסיון של שנים עברו, מיכאל הוכנס לבידוד עד ערב העצמאות. בבוקר יצא ישורון לחופשתו. הוא השאיר מאחוריו את הדגל שיצר ממספר סדינים מהוהים, שאותם קיבל מהמכבסה רגע לפני שהושלכו לאשפה.
הוא רכש שני דגלים בגודל סטנדרטי והלך לבקר את אמו, שקיבלה את פניו באדישות. מאז נעצר ואושפז היא סירבה לשוחח איתו. כשהיה מתקשר אליה, הייתה מנתקת, לא לפני שסיננה כי הוא מקרה אבוד, "ילד מקולקל שהפך לגבר יותר מקולקל".
את אחד הדגלים תלה במרפסת הדירה, לצד דגל שתלתה אמו שבועיים לפני כן. בערב שניהם ישבו מול הטלוויזיה. צפו בשידור הטקס מהר הרצל.
"למה את לא אוהבת אותי?".
היא שמרה על שתיקה. נטלה פרי מצלוחית הפירות, כרסמה והמשיכה לבהות במסך. בהרמת הדגל לראש התורן ישורון קם מהספה והצדיע. חגיגות העצמאות החלו.
***
כשהוא מכוסה בדגל ישראל, עמד ישורון בחדר המדרגות והתדפק על דלתה של אם בנו. היא פתחה את הדלת ופערה פה ועיניים. אברהם קפץ על אביו, והשניים התחבקו והתנשקו. ישורון ביקש רשות לקחת את בנו למרכז כדי לחגוג איתו ולצפות בזיקוקים.
"אתה חי בסרט".
"למה?"
"ככה. היית צריך להודיע שאתה בא. מה אתה עושה פה בכלל? ברחת מהמוסד?"
"הודעתי לאברהם. קיבלתי חופשה. יש לי אישור אם את רוצה לראות".
"יופי לך... אברהם, כנס פנימה".
הבן ירד מזרועות אביו ומילא את דרישתה של אמו.
"עכשיו תלך מפה, אתה והדגל שלך הזה!"
"מותר לי להיות כאן. פג התוקף של צו ההרחקה. תני לי להיות איתו שעה, תני לנו לחגוג ביחד".
"זה לא חג שלנו, זה לא חג שלי ולא של אברהם. זה אולי החג שלך, אז תלך לחגוג לבד. אברהם נשאר בבית".
"אז אני יכול להיכנס להיות איתו קצת? התגעגעתי, וגם הוא".
"מצטערת. היית צריך להודיע מראש. יש לנו אירוע, אנחנו צריכים להתארגן".
"אז אפשר מחר או מחרתיים? קיבלתי חופשה של שלושה ימים".
"לא מחר ולא מחרתיים. אתה תוריד אותו לתרבות רעה. אני רואה שאפילו את הכיפה אתה כבר לא חובש".
"יש לי כיפה בלב".
"יופי טופי. טוב, אני מצטערת, צריכה להתארגן".
היא ניסתה לסגור את הדלת, אך הוא חסם אותה בכף רגלו.
"לאה, הוא הבן שלי. לא ראיתי אותו למעלה מחצי שנה".
"אתה מדבר איתו כל שבוע בטלפון".
"זה לא מספיק, הוא צריך לראות אותי ואני אותו".
"זה לא ילך. אם אתה רוצה, אתה יכול לפנות לבית משפט. ועכשיו תזיז את הרגל לפני שאני מתקשרת למשטרה".
***
שעה לאחר מכן התבונן בו דוקטור קליינשטיין בתימהון.
"מה קרה? מה אתה עושה כאן?".
ישורון הידק את הדגל אל גופו ופנה לחדרו. "אבל מה קרה? חכה רגע", צעד אחריו מנהל המחלקה. ישורון עצר את הליכתו.
"כלום לא קרה. אני בסדר. כולם בסדר. אברהם בסדר, לאה בסדר, אמא שלי בסדר, כולם בסדר בסדר. בסדר גמור אפילו, אתה יכול לברר. עכשיו אני עייף. אני הולך לקחת כדור ולישון. מחר אתלה בגינה את דגל המדינה הגדול... עצמאות שמח, דוקטור".