"מסעותי עם דודתי", גרהם גרין, מאנגלית: יותם בנשלום, תשע נשמות והכורסא, סדרת חוצפנית, 332 עמ'
הקוראת האחת של המדור כתבה לי שרשימות של ספרים חדשים משעממות אותה. היא התכוונה לרשימות ההיצע שהתפרסמו כאן בשבועות של יריד הספרים, ואני הבנתי לרוחה. הריבוי מטשטש את ההבחנה בספר היחיד. השפע הוא תזזית צבעונית רועשת, המאפיינת עידן המנוגד לאווירת הקריאה בספר נבחר אחד. עם זאת, רציתי למצוא מסגרת הבעה שתדגים את תועפות התעשייה המו"לית המורעפות על החנויות. בחרתי במודל הוויזואלי של רשימות מכולת ארוכות, שכללו שמות כותרים, שמות מתרגמים ושמות הוצאות לאור. הרשימות האקלקטיות מנו ספרים שיצאו לאור במהלך השנים האחרונות, אבל במיוחד בשנה שחלפה.
הסרתי את עקרונות השיפוט הפרטיים מאותן רשימות, והנחתי להן להתעופף אל יעדים עלומים כזרעי סביונים. היו מי שסברו שהמדור ממליץ על ספרים אלה, ולא היה בכך רע, כי זה טבעו של שוק. לכותבת כאן יש טעם אינדיבידואלי ואמות מידה אישיות למדי, והם נאכפים על המדור בכל השנה. בתקופת שוק הספרים אימצתי את פסיקתו העתיקה והנצחית של דן בן–אמוץ, "ירצו - יאכלו, לא ירצו - לא יאכלו". הוא דיבר על שקים של מזון ציפורים לכאורה, שהכילו בעצם פולי קפה. אני ייבאתי שקים של ספרים, שבתוכם נמצאו כמה וכמה דברי ספרות אמיתיים.
אילו התבקשתי לשלוף מן השק את הספר האחד שברצוני לבלות איתו זמן–מה מחיי, הייתי מחפשת את שמו של סופר שאני בוטחת בו. נגיד, גרהם גרין, נגיד "מסעותי עם דודתי" שלו דווקא. דווקא, כי הרומן המבדר, הבלתי צפוי, אינו מאפיין את יצירת גרין. ובמחשבה שנייה, הוא דולה מתוך מכלול יצירתו את הגרעין הסאטירי הגבישי המצוי בה ויוצר ממנו רומן ססגוני, שאינו חסר את הנגיעה המכאיבה בלב הקורא. זוהי נגיעתו* הדוויה של גרין, אמן הנפש הקודרת.
הייתי קוראת אותו פעם נוספת, בתרגום החדש, אחרי שנות פרידה רבות (התרגום הראשון, של חנוך ברטוב, יצא לאור ב–1971, בעם עובד, שנתיים לאחר צאת הספר לאור באנגליה). הייתי מתענגת ללא החשש המטריד שבו–בזמן אני מחמיצה קריאות בספרים אחרים. כי בספר הזה יש לי אמון. זמן הקריאה הקצוב, יש לשוב ולהזכיר ללא לאות, מכתיב קטגוריות מיון קפדניות.
אז הנה הוא שב, גרהם גרין המצוין, בספר הקליל לכאורה שלו. קדרות הגורל האנושי והעצב המכרסם בנפש גיבוריו בדרך כלל מוסתרים כאן באלגנטיות מתחת להגשה סאטירית רבת שכבות. ההומור הבריטי המכוון את עוקציו אל עצמו נשלט לחלוטין בידי הסופר, המעניק קורטוב ממנו גם למספר, היובשני רק לכאורה. הרבה לכאורה כאן. שמחת הקריאה ממריאה בזכות כל המבטים האלכסוניים שגרין משלח בגיבורו ובחברה האנגלית המנופחת מנימוסים והליכות, וממה שמותר לומר ולעשות ובעיקר ממה שאסור. גם לי הייתה דודה כדודה אוגוסטה של הנרי פולינג, מנהל בנק בגימלאות. גם הדודה שלי פרעה את הכללים, הקניטה מכובדים ודיברה בחופש מוחלט על יחסי מין מגוונים. לכן לא נזקקתי להשתוקק אל דודה דוגמת הדודה של מיסטר פולינג, אך נהניתי שבעתיים ממפעלותיה שחצו את הגבול הקרימינלי ומחוות הדעת שלה ביחס לבני אדם בני לאומים שונים. מובן מאליו שאת עיקר חִצי הביקורת שלה הפנתה אל בני עמה, יושבי האיים הבריטיים, שפולינג עלול היה להיות נציגם האולטימטיבי, אלמלא נכנע לכל משוגותיה של דודתו.
גרהם גרין (1904–1991) לא היה איש משפחה דגול. הוא הרבה להינשא והפריז בשתייה וסופו שמת לאחר שאיבד את שפיותו. בדמותו של פולינג המסור רק לפרחי גינתו, יצק את ניגודו האנושי המוחלט. דווקא דמותה פורקת העול של הדודה אוגוסטה ביטאה את זעם הסופר על נוקשות החינוך הבריטי. עם התפתחות הרומן, פולינג נפתח, מבין ומקבל את החיים על כל האופציות הבדיוניות שהם מזמנים, ודודתו מתקרבת אליו ולרגע נדמה שהציניות שלה מתרככת. איני חוששת מספוילר בנקודה זו, כיוון שמי שלא קראו את הספר ומי ששבים עליו יחוו באותה מידה את הרגעים הממיסים הבאים: ביעד הסופי של מסעותיהם, אי–שם בפרגוואי, הנרי מניח את ראשו על חזה של הדודה ואומר: "הייתי מאושר, אבל כל כך השתעממתי במשך כל כך הרבה זמן". בסוף היממה הבאה יקרא לה פתאום "אמא", והיא תשיב לו: "כן, יקירי, כל דבר בזמנו, אינך רואה שאני רוקדת עכשיו עם מר ויסקונטי?".
מיותר לציין שבתגובתה יש יותר מכפל משמעות, והקורא יתמה פעם נוספת האם הדודה התכוונה במענה שלה לפנייה "אמא", או שמא לבשורה שמאהבה לשעבר נרצח זה עתה.
***
* זאת הזדמנות טובה ככל הזדמנות להתייחס לשם הפועל "לגעת", הנשחק עד דק בתגובות השבח הפומביות. אנשים מתרגשים כותבים: "הפוסט שלך נוגע". או "ראיתי סרט מה זה נוגע". או: "ההספד שלך ממש נגע", או בקיצור: "נגעת". אז ככה: יש להניח שמרב הכותבים שמחים לבשר למישהו שדבריו נגעו ללבם. או שהוא נגע בהם בדבריו. לשם הקיצור, כי הזמן הרי בעוכרינו, נתלשה הנגיעה מיעדה והופרחה לחלל ללא כל אחיזה, וכך נתקבעה לה שם אבודה, חסרת תכלית ומשומשת עד בלאי. לכן ראוי להזכיר כאן שאדם נוגע בממש בדבר–מה מוחש (בקיר, בשמלה, באדם אחר), אבל הוא גם נוגע ללב, וזאת נגיעה רגשית. בכל מקרה של נגיעה (גם בחשש ממנה) אין מדובר בפועל מנותק מיעדו. זה בנוגע לגרהם גרין, הנוגע ללב אפילו בספר המהתל הזה.