אמנון ז'קונט: "חוויתי טראומה, חשתי חשוף, מושמץ וחסר אונים"

אבא ואמא

“לאף אחד מהם לא הייתה השכלה פורמלית רחבה במיוחד. אבי היה טכנאי בניין שהתקדם עד לצמרת הניהולית של חברת בנייה גדולה ואמי הייתה אחות במשרד הבריאות. אבל הם נשאו איתם מבלגיה את תרבות אירופה ועמה השכלה כללית רחבה מאוד ותאוות ידע שבה הדביקו גם אותי. אמי הייתה מקריאה לי שירים וסיפורים בגרמנית ובצרפתית ומשמיעה יצירות מוזיקליות. אבי היה מביא בכל שבוע כמה ספרים. בזכות הקריאה המרובה החלטתי שכשאגדל אהיה סופר”.

בלגיה

“כשסיימתי כיתה א’ לקחה אותי אמי אל משפחתה בבלגיה. שהינו שם כמה חודשים שבמהלכם רשם אותי דודי הקתולי לבית ספר יהודי. לא אהבתי את המורים לבושי השחורים ודוברי היידיש. אחרי יומיים ברחתי ושוטטתי בבריסל. אחר הצהריים נהגתי להתייצב בשער בית הספר בהמתנה לדודי. כשהדבר התגלה, הוא שאל היכן אני מעדיף ללמוד. הייתה לי תשובה: בית ספר קתולי־ישועי שחלפנו על פניו בכל יום. זה היה מקום מכיל שלא חייב תלמידים להתפלל. כשחזרנו ארצה ידעתי שלכל אמת דתית, לאומית או מוסרית יש כמה צדדים, שישראל אינה מרכז העולם ושהיהדות פחות מרשימה מהנצרות הקתולית. זאת תחילתה של תפיסת המציאות והאמת כערכים יחסיים, שתלווה אותי בחיי”.

שירות ביטחוני

“את השירות הצבאי התחלתי בעתודה האקדמית כסטודנט למשפטים. אחרי ששת הימים גויסו דוברי שפות לשירותים ביטחוניים שונים. משום ששלטתי בצרפתית ובגרמנית גויסתי גם אני. במהלך השירות הוספתי לארסנל השפות שלי ערבית, נפצעתי קשה פעמיים (ובשל כך הפסקתי את לימודיי במסגרת העתודה), ושוב הבנתי שהעולם אינו שחור ולבן אלא מתנהל בעיקר בתחום האפור. דברים שאסורים בחיי היומיום מותרים כשמדובר בביטחון המדינה. הכרה זאת תשמש בעתיד אחד המוטיבים העיקריים בכתיבתי”.

עסקים

“בתחילת לימודיי חייתי בצמצום רב. בכל ערב היה עלי לבחור בין נסיעה הביתה באוטובוס מהאוניברסיטה בגבעת רם ובין מנת פלאפל לארוחת ערב. באחד הערבים בהם בחרתי בפלאפל והלכתי הביתה ברגל זכיתי להארה: אני חייב להיות עשיר או לפחות אמיד. עדיין היה בי הצורך לעסוק בעניינים שברוח, אבל החלטתי שראשית אשיג רווחה כלכלית. כשהתחתנתי, נעניתי להצעתו של חמי ונכנסתי לעסקי הביטוח. משם התפשטתי לשוק ההון ולעיסוק בנדל”ן. עד היום, החרדה מפני דלות עדיין תוקפת אותי לפעמים, אף שאין לה בסיס”.

כתיבה

"ב־1980, בגיל 32, פניתי אל מטרת החיים השנייה שלי. ספרי הראשון, 'פסק זמן', היה במובן מסוים אוטוביוגרפי. הוא גולל את סיפורו של סוכן ישראלי בטהרן של ימי השאה (עיר שהכרתי היטב). למזלי, הספר הפך מיד לרב־מכר ותורגם לאנגלית. בינו לבין הספר השני נכתבו שלושה ספרי נפל שלא רציתי לפרסם. רק אחרי חמש שנים יצא לאור ספרי הבא, 'איש הסגריר', ואז נפרץ הסכר ומאז כתבתי 11 ספרים בשמי, שהיו לרבי־מכר בארץ ובעולם. כתבתי עוד כמה ספרים כסופר צללים, עבודה שאהובה עלי במיוחד, משום שאין בה המתח הרגשי הכרוך בשאלה אם ועד כמה הספר יצליח”.

ורדה

“פרסום ספרי הראשון יצר קשר ביני לבין ורדה, שנקראה אז רזיאל־ויזלטיר. בפגישתנו הראשונה היא אמרה: 'אתה יודע לכתוב אבל חסרים בכתיבה שלך כמה ממדים'. אהבתי ביקורת אינטליגנטית וביקשתי ממנה שתסביר לי מה לתקן בספר הבא. בשיחות שלנו גיליתי אישה חכמה מאוד, חזקה ובעלת נדיבות רגשית רבה. אחרי כמה שבועות הייתי מאוהב”.

עריכת ספרים

“ב־1988 הציעה לי העורכת הראשית של ‘כתר’ לערוך את סדרת המתח של ההוצאה. תחילה היססתי, אך בעצתה של ורדה קיבלתי על עצמי את המלאכה. אחר כך ערכתי עבור הוצאות אחרות וגם באופן פרטי. עד היום ליוויתי וערכתי כ־200 ספרים”.

אקדמיה

“לקראת גיל 50 אחזה בי תחושת ריקנות. לא היה עוד טעם בעשיית כסף, וגם בתחום הכתיבה הגעתי למבוי סתום. ורדה, כרגיל, ראתה את הדרך ואמרה: ‘זוכר שאמרת שכשתהיה זקן תעשה דוקטורט בהיסטוריה?’. הסתערתי על הלימודים ובשנה השנייה כבר למדתי לתואר הראשון והשני ביחד. בשנה השלישית התחלתי להעביר שיעורים באוניברסיטה תחת פיקוחו של אחד המרצים. במקביל, שבה אלי ההשראה וכתבתי עוד כמה ספרים. לאחר שש שנים מייגעות היה בידי דוקטורט, ומאז אני ממשיך ללמד בהנאה רבה”.

סוס טרויאני

“גירושים שהתחוללו בין שני בני משפחה גרמו לכך שצמד עבריינים, רות ומיכאל האפרתי, חדרו למחשב שלי. כדי לנקום בי על תמיכתי בקרובת משפחתי עמה הסתכסכו, הם החלו לכתוב מכתבים בשמי, למחוק חומרים, ואפילו הפיצו את פרק הסיום של ספר מתח שוורדה ואני כתבנו ועמד לצאת לאור. זו הייתה טראומה של ממש, תחושה שאני עומד חשוף, מושמץ וחסר אונים בכיכר העיר. התברר שהיה זה חלק ממפעל רחב ממדים של גניבת מידע ממחשבים של חברות מובילות במשק”.

זקנה

“משנות ה־30 שלי הכנתי את זקנתי, חומרית ופסיכולוגית. השנה כנראה אפסיק ללמד באקדמיה. לראשונה בחיי איני חייב להשיג שום דבר ואני לומד ליהנות מבטלה חלקית. אי שם אורב גם המוות אבל איני חושש מפניו. יש לנו מרפסת גג גדולה ואני מטפח שם גינה. אני מרגיש שזכיתי בכל מה שקיוויתי לו: אישה נפלאה, מימוש כל יכולותיי וגם די הרבה הרפתקאות. עכשיו אני מוכן לכל”.