אילו יצא "שיבה לריימס" בסדרה עיונית, היה מזוהה במקומו הטבעי

אם ציפיתי לשוב לריימס בחברתו של יליד העיר, היה עלי לדעת מראש כי דידיֶה אֵריבּוֹן, מרצה לסוציולוגיה באוניברסיטת אמיין ומחברם של ספרים בתחום מומחיותו, לא יתפייט למען איזו קוראת רחוקה. קיוויתי לחוות מחדש את קסמו של לילה בריימס. גשם ירד לפני הגיענו, והעצים הוסיפו לטפטף בנדיבות על אבני הרחוב העתיקות, שנתכסו בעלי שלכת ערמונים זהובה.

היה עלי לדעת שאריבון לא ייתקף בנחשול נוסטלגי למשמע שמה של פינת הרחובות דה קאפוסין וליברג'ייר, שממנה ראיתי לראשונה את חזית הקתדרלה. הכותב אינו מזכיר בספרו את הקתדרלה, גם לא את מסדר הנזירים הקפוצ'ינים, או את הוגו ליברג'ייר, ארכיטקט גותי בן המאה ה–13. כותב זה נמלט במוצהר מפרטים קטנים הנאגרים לפואטיקה של זיכרונות. הוא צרפתי, יליד 1953, בן להורים ממעמד פועלי, הומוסקסואל שפילס בקושי את דרכו אל האקדמיה ואל חוגי האינטלקטואלים של פריז. מעבר לכותרת "שיבה לריימס" מוצגת תיאוריה תקיפה על התפתחות חברתית ואינטלקטואלית נגד הסיכויים. 
 

הרושם הכללי העולה מן הספר נובע מאישיותו של הכותב, כפי שהיא מצטיירת מן הטקסט, וממקומו של כתב–היד במסגרת שבתוכה פורסמה הגרסה העברית. מקומו הטבעי של הספר בסדרה עיונית. כיוון שנמנה בסדרה מובהקת של ספרות יפה, הקריאה נדונה לאי–נחת מסוימת. אריבון נצמד באדיקות לכתבים של תיאורטיקנים גדולים כדי להימלט אל חיקו של ניתוח אובייקטיבי מרוחק מעצמו, גם אם הוא מדגים את התיאוריה בציוני דרך אישיים.

האיש הכותב על דרכו משיכון הפועלים בפאתי ריימס אל בתי הקפה של האינטליגנציה הפריזאית, נקרא כהוגה שיסודותיו נותרו קרתניים וחששניים, שמא יתגלו הפערים הגדולים שבינו לבין מי שנולדו לתוך הבורגנות האמידה והמשכילה. בכל מקרה הוא מעדיף לטעון ולא לספֵּר. לכן, שיבתו לעיר הולדתו אינה רגשית, גם לא ממשית, במובן של נסיעה צפונה מפריז. שיבתו מתבצעת על שולחן מתכת קר בחדר ניתוח סגור ומוצף אור ניאון, בעודו מוקף במנתחים ותיקים ודגולים ממנו: סארטר ופוקו, אם נזכיר רק שניים מהם.
 

הוא מסביר: "ידעתי שפרויקט כזה - לכתוב על ‘שיבה' - יכול להצליח רק מבעד לתיווך או שמא מבעד לסינון של הפניות תרבותיות: ספרותיות, תיאורטיות, פוליטיות (...) הן מאפשרות לנטרל את המטען הרגשי שעלול היה להיות חזק מדי אילו נאלצת לעמוד בפני ה'ממשי' ללא מיסוך זה". אבל ה"ממשי" הוא שחסר כאן, כיוון שהוא המעניק את הכוח לטקסט, עיוני ככל שיהיה, העוסק באדם מסוים. אריבון המבקש להקיש מתחנות האוטוביוגרפיה שלו על איזה כלל חברתי צרפתי, מגיש לקורא העברית התפלספות בנוסח הגדה השמאלית. זוהי בריחה מהאני הספציפי אל דגם אנושי, שאמור לייצג. את מי? והיה אם ספרו בא להוכיח את היוצא מן הכלל, הרי שבְּשֹר הסיפור הפרטי חסר אף יותר. 
 

עם כל החסך בהבל החיים עצמם, אריבון מבטא היטב את מחשבותיו ביחס להומוסקסואליות ולמעמדו החברתי כבן למגזר קשה–יום. עם הגיעו לפריז, בהיותו בן 20, מצא שקל לו לחיות עם נטייתו המינית בין הפריזאים, אך קשה עם הרקע החברתי שלו, שאותו הסתיר. הוא מבטא מחשבות מעניינות ביחס לשני הערוצים האלה, המיני והמעמדי. הוא צופה בהתחלפות המאבק המעמדי במאבק לאומני, שבו הקומוניסט של אתמול, שלחם בעשירים, לוחם היום נגד המהגרים ומאמץ גישה גזענית. בהיותו אינטלקטואל מוחצן, אמון על הבעת דעתו, אריבון יורה חצים רעילים אישיים במי שהוא סולד ממנו (ההוגה ריימון ארון): "הפרופסור הנפוח והרדוד הזה", "פגשתי אותו רק פעם אחת בחיי. הוא עורר בי דחייה מיידית". זוהי צורת ויכוח מבדרת לעין הישראלית, והיא מתקיימת מן הדם הקנאי של בן הפועלים ומן הצרפתיות הדוגלת בחופש הביטוי.
 

• מתיו פיצסיימונס, "הנפילה הקצרה", מאנגלית: עפרה אביגד, עברית, 375 עמ'. 

• מישל ריצ'מונד, "ברית הנישואים", מאנגלית: שמעון בוזגלו, ידיעות ספרים, ספרי עליית הגג, 525 עמ'. 

• אדוארדו אלפרין, "עקבות נסתרות" (מקור), אוריון, 263 עמ'. 

• רוג'ר הובס, "משחקי היעלמות", מאנגלית: גיא הרלינג, כנרת זמורה–ביתן, 319 עמ'. 

• פלין ברי, "תחת לחץ", מאנגלית: אסנת הדר, כתר ועברית, 220 עמ'. 

• ג'וליה היבֶּרלין, "סוזן שחורת העין", מאנגלית: אורלי מזור–יובל, כתר, 417 עמ'. 

• קתרין סטידמן, "משהו במים", מאנגלית: ימימה עברון, 415 עמ'. 

• ק. ג'. טיודור, "איש הגיר", מאנגלית: אמיר צוקרמן, ידיעות אחרונות, ספרי עליית הגג, 335 עמ'. 

• שיין קון, "המדריך למתנקש המתחיל", מאנגלית: לינדה פניאס–אוחנה, כתר, 312 עמ' 

• לינדה לה פלאנט, "אלמנות", מאנגלית: נועה מרום צדוק, דני ספרים, 477 עמ'. 

• ג'. ל. באטלר, "פראנסין", מאנגלית: כפיר לוי, דני ספרים, 503 עמ'.