בצל מלחמת העולם: סיפור האהבה שמאחורי מילות "את חכי לי ואחזור"

עם פרוץ המהפכה נעלם אביו. הוא חשש, בצדק, שהבולשביקים ינקמו בו על קרבתו למשטר הישן. כעבור שנים עלה מהמצולות והפציר באשתו להצטרף אליו ולחיות בפולין. היא סירבה. כשהבולשביקים פתחו ב"טרור האדום" נגד כל “האנשים לשעבר", היא סולקה עם בנה מדירתם בפטרוגרד. הם עברו לריאזין, ואלכסנדרה הכירה שם גבר חדש, אלכסנדר איבנישב, שהיה גם הוא קצין במשטר של הצאר, אך לזכותו עמדה העובדה שנולד לפועל רכבות. סימונוב השתמש בפרט הזה וגם בעבודתו כחרט בסראטוב כדי לבנות לעצמו פרופיל של סופר פרולטרי. סטלין המשיל אז את סופרי המפלגה ל"מהנדסי הנפש האנושית", גורקי קרא לכתוב ספרות הרואית שתשתווה להישגים הכבירים של תוכנית החומש. סימונוב הביא את הדברים לתשומת לבו. באפריל 1934 ביקש להתיר לו לבקר בתעלת הים הלבן כדי לרומם את מחנות העבודה. התעלה נועדה לאפשר תנועת ספינות בין ים ברנץ שבצפון־מערב רוסיה לים הבלטי. 150 אלף אסירים שנידונו ל"עבודה מתקנת" חפרו אותה בציפורניים. זאת עובדה יותר מאשר דימוי ספרותי. התעלה הזאת הייתה קבר לאלפים, אבל המשורר בן ה־19 שב נלהב, “מוכן ומזומן לכתוב שירה חדשה על עיצובם של אנשים באמצעות העבודה", כתב בזיכרונותיו.

לאחר כחמש שנים נשא לאישה את ז'ניה לסקינה, בתו של שמואל לסקין, יהודי שסחר בדגים מלוחים. הרומן שלהם ניצת במהלך לימודיהם במכון לספרות. העובדה שהוא היה נשוי בעת ההיא לתלמידה אחרת - נטליה טיפוט - לא מנעה מסימונוב להתחתן שוב. סימונוב התחיל לחזר אחרי ז'ניה בעזרת “חמישה דפים", שיר שכתב לאשתו המכהנת דווקא. מנישואיו לז'ניה נולד בנם אלכסיי, שיוזכר לקראת סוף סיפורנו.

את ולנטינה פולוביק, שנקראה לימים סרובה, ראה סימונוב לראשונה על במת תיאטרון הקומסומול ע"ש לנין. והוא התאהב שוב. הפעם קשות. את תפקיד הגיבורה בהצגה “צעיר מעירנו" בנה למידותיה והביאו במיוחד לתאטרון הקומסומול. ולנטינה הייתה כוכבת בוהקת. צעירה, יפה ובלונדינית. אבל בין שמלות המחשוף הנוצצות בארונה היה גם שלד. אביה, מהנדס מים מחרקוב, נעצר במסגרת הטיהורים הגדולים וישב בכלא כמה שנים. כבת ל"אויב העם" - הנבזי שבכתמים שהדביק המשטר לקורבנותיו - היא יכלה לגמור על במת צ'ליאבינסק בסיביר. לא ולנטינה. כדי לעקוף את גורלה השתכשכה בין סדיניו של אלכסנדר קוסריוב, פטרונה בתיאטרון. הכל עבד לשביעות רצונה עד לאותו נשף בקרמלין שבו ניגש סטלין אל קוסריוב, השיק איתו כוסית ולחש לו: “בוגד! אני אהרוג אותך!". התחייבויות מהסוג הזה נהג יוסיף ג'וגשווילי לכבד. כעבור כמה ימים קוסריוב נעצר ונורה למוות.

המושיע החדש של ולנטינה היה אנטולי סרוב. טייס נאה, בעל ייחוס פרולטרי מושלם ותהילה מימי מלחמת האזרחים בספרד. אנטולי וולנטינה התחתנו עשרה ימים לאחר שנפגשו. ביום הראשון לנישואיהם נהרג אנטולי בתאונה אווירית. לאחר מותו ילדה ולנטינה סרובה את בנם.
סימונוב הרגיש שהנה נתפנה לו מסלול הנחיתה למיטת הבלונדינית. אבל היא עדיין התאבלה. ומלבד זאת הוא לא משך אותה. סימונוב היה מחזר גמלוני, מזיע, יבשושי; שום זכר לזקיפות הקומה, לביטחון העצמי של מאהביה הקודמים. כששאל אותה לעיני כל מה דעתה על “צעיר מעירנו", השיבה: “מחזה מחורבן". והוא בתגובה כתב לה שיר:

"תצלומייך לדרך איתי לא לקחתי
במקום זאת כתבתי עלייך שירים
כתבתי אותם בעיצבוני.
התגעגעתי אלייך
נשאתי אותך איתי"
(מרוסית: דינה מרקון)


המלחמה על ולנטינה

סימונוב יצא למלחמה עם התצלום של סרובה בכיסו על החזה. מתוך האש שטף אותה בזר שירי אהבה שכתב. בחופשת השנה החדשה לא נסע אל ז'ניה אשתו ואל בנו הקטן אלכסיי אלא אל סרובה שאהב. היא גירשה אותו מעל פניה. מספרים שבאותם ימים היה לה סיפור עם ואסילי, בנו של סטלין, אך את לבה שמרה לקונסטנטין אחר.

את הגנרל קונסטנטין רוקוסובסקי פגשה כשהופיעה לפני חיילים פצועי מלחמה בבית חולים במוסקבה. רוקוסובסקי היה קצין פרשים שרמנטי ואמיץ. בגל הטיהורים הגדול של 1937 נאסר והואשם בקשר עם המודיעין היפני. לאחר כשלוש שנים שוחרר ובפיו שיני פלדה חדשות, במקום התשע שנעקרו על ידי מעניו במרתפים. הוא השתקע עם אשתו ובתו בקייב, אך כשפרצה המלחמה הוזעק למוסקבה, מונה למפקד הארמיה הרביעית והשתתף בקרבות המכריעים על הבירה. כשכבשו הגרמנים את קייב איבד את הקשר עם אשתו ושש להאמין שהוא פנוי לקשר חדש. אבל לאחר חודשיים של וודקה ושושנים עם סרובה הופיעו אשתו ובתו במוסקבה. השתיים, כך התברר לאכזבתו העמוקה, פונו מקייב רגע לפני שהגרמנים שבו את העיר. במוסקבה הובא לידיעת אשתו הרומן המדובר של בעלה עם הכוכבת שסימונוב לא נלאה מלחזר אחריה. גם היא שמעה, כך מספר אורלנדו פיגס, שהצמרת הסובייטית הצמידה למשולש הזה את הכינוי USSR - Union of Serova, Simonov and Rokosovsky. החברה רוקוסובסקי החליטה להילחם על הגבר שלה והגיעה עד סטלין. הלה העמיד לפני הגנרל הנערץ בחירה לא ממש הוגנת: להיפרד מסרובה ולשוב לנהל את המלחמה או להיפרד מראשו. רוקוסובסקי בחר באפשרות ההגיונית יותר מבחינתו.


כל אותו קיץ מתסכל של 1942 ניסתה סרובה להחיות את סיפור אהבתה. היא טסה לחזית אל הגנרל שלה, אך הוא סירב לראות את פניה. וסימונוב המשיך לכרכר סביבה. שלח אליה את שיריו וזרי פרחים. סרובה התרככה, אבל לא התמסרה לו לגמרי. אמרה שתיתן לו את גופה אך לא את נשמתה, “כי אינני אוהבת אותך", כפי שהבהירה חד וחלק. אחרי לילה של תשוקה, בוקר של השפלה היה מפציע. פעם אילצה אותו, למשל, לשלוח מכתב אהבה שלה אל רוקוסובסקי בחזית.

אבל הסיפור שלהם הניב מחזור שירים שנישא בפי כל ושמו “עמך ובלעדייך". המפורסם שבהם היה “חכי לי", שנכתב בקיץ 1941, כמעט במקביל לפלישת היטלר לברית המועצות. תרגומו הידוע לעברית הוא של שלונסקי. זה של שלמה אבן שושן מפורסם פחות ולכן יובא כאן:

“חכי לי ואני אשוב,
אך חכי מאוד.
חכי עד גשם־סתיו זהוב
יהלך תוגות,
חכי עת קור־שלגים נושב,
חכי לעת שרב,
חכי עד ישתכחו מלב
כל יוצאי־לקרב.
חכי לי עת ממרחקים
איגרת לא תפקוד,
חכי עת כל המחכים
כבר ימאסו חכות

חכי לי ואני אשוב,
אל תושיטי יד
לכל אשר שינן, כי שוב,
לא אחזור לעד.
יאמינו אם ואח,
כי אינני עוד,
וישבו רעים לאח,
כי נלאו חכות.
ומזגו כוס יין־שרף
לזכר נשמתי...
חכי, ועמהם יחדיו
אל תחפזי־תשתי

חכי חי ואני אשוב,
על אף אימי גורל!
יאמרו־נא כל שנואשו:
“שיחק לו המזל!"
אשר נואש, חכות חדל –
לא לו הבן עוד איך
בתוך האש אותי הצלת,
בעצם חכותך.
איך ניצלתי – נבן זאת
רק אני ואת,
כי חכות, חכות, חכות – את בלבד ידעת"

שיריך חיים ברגשותינו