מציאת אזכורים ליום כיפור בספרות העברית היא לכאורה משימה פשוטה, שהרי מה יהודי יותר מיום הכיפורים? אלא שנבירה קדחתנית מעלה כי דווקא הספרות הישראלית המודרנית מדירה את עצמה מהיום הזה, להוציא מקרים מיוחדים. יום כיפור של ישראל 2019 דומה במידה רבה ליום הכיפורים של תרבויות יהודיות קדומות יותר: הוא מבטא יותר מכל חג אחר את יציאתה של התרבות היהודית לרחוב. הוא משקף את התרבות היהודית החדשה, הישראלית, ששאלה מוטיבים מהתרבות המקראית ומחז"ל, ובכל זאת היא שונה מאוד מהאורתודוקסיה שממוקדת בבית הכנסת. מתיאורו של יום כיפור הישראלי בספרות עולה שהתרבות היהודית־ישראלית היום אינה דתית פחות או יותר מהתרבות הדתית האורתודוקסית. היא דתית באופן אחר.
נפתח ב"חליל", מסיפורי החסידות הפופולריים ביותר, שאף זכה לגרסאות רבות. לפי הרווחת בהן, האירוע המתואר מתרחש בבית המדרש של הבעל שם טוב (1700־1760), במהלך התפילה ביום הכיפורים. אביו החסיד של נער שהגיע למצוות מחליט לצרף אותו לנסיעתו אל בית המדרש של הבעש"ט ביום הכיפורים. הנער, שאינו יודע אות עברית, יושב חתום לאורך התפילה עד שהיצר להשתלב גובר עליו, והוא מוציא מכיסו חליל קצר ופשוט. אביו מונע ומונע, אבל הנער מצליח לחלץ את החליל מכיסו ומפיק ממנו קול תקיעה שעורר את זעמם של המתפללים. אלמלא נחלץ הבעל שם טוב לגונן על הנער, מי יודע מה היה קורה לו. יום כיפור הוא לא רק יום של דין. הוא גם יום של חמלה גדולה. ב"יום הדין של פייבקה" (י"ד ברקוביץ, 1912), הוריו העניים המרודים של פייבקה בן ה־9 דורשים ממנו לראשונה להתייצב ביום הכיפורים בבית כנסת בכפר סמוך. היציאה מכפר הולדתו ומהמרחב של ילדותו היא האימה בהתגלמותה, אבל העמידה הצפויה לפני האל מפחידה הרבה יותר. מסע ייסורים של ילד טבע פראי המובל אל התרבות כקורבן בדרך אל המפגש עם המאכלת.
רוח חדשה מרפרפת
ביצירתו של ש"י עגנון, יום כיפור הוא אחד הנושאים המרכזיים, עד כדי כך שנדמה שכשמדברים על הספרות העברית, יום כיפור בלי עגנון אינו יום כיפור - ולהפך. על "ימים נוראים" (הוצאת שוקן, תש"מ ו־1998) עמל 16 שעות ביממה במשך כשנתיים וחצי. לשם כתיבת הספר, שכל כולו ליקוט ועריכה, נעזר עגנון ביותר מאלף ספרים, והכל כדי שאדם יוכל ללכת איתו לבית הכנסת ולעיין בו בין התפילות. בהקדמה הוא כתב את "עם כניסת היום", סיפור קצר פרי עטו, המתאר חוויה של ילד בן 4 החוסה בצל טליתו של אביו באווירת הקדושה. "השמיים היו טהורים והארץ הייתה שקטה וכל הרחובות היו נקיים, ורוח חדשה הייתה מרפרפת בחללו של עולם. ואני תינוק כבן ארבע הייתי ומלובש הייתי בבגדי מועד, ואיש אחד מקרוביי הוליכני אצל אבי ואצל זקני לבית התפילה ובית התפילה היה מלא עטופי טליתות ועטרות כסף בראשיהם ובגדיהם בגדי לבן ובידיהם ספרים, ונרות הרבה תקועים בתיבות ארוכות של חול, ואור מופלא עם ריח טוב יוצא מן הנרות. ואיש זקן עומד מוטה לפני התיבה וטליתו יורדת על למטה מלבו וקולות ערבים ומתוקים יוצאים מטליתו. ואני עומד מרעיד ומשתומם על הקולות הערבים ועל עטרות הכסף ועל האור המופלא ועל ריח הדבש היוצא מן הנרות נרות השעווה, ודומה היה לי שהארץ שהלכתי עליה והרחובות שעברתי בהם וכל העולם כולו אינם אלא פרוזדור לבית זה. עדיין לא הייתי יודע להגות במושגים עיוניים ואת המושג הדרת קודש לא הכרתי, אבל אין ספק בלבי שבאותה שעה הרגשתי בקדושת המקום ובקדושת היום ובקדושת האנשים העומדים בבית ה' בתפילה ובניגונים".
"וכך הייתי עומד ומביט על הבית ועל האנשים שעמדו בבית, ולא הבחנתי בין אדם לאדם, שכולם כאחד עם כל הבית כולו דומים עלי כחטיבה אחת. ושמחה גדולה הייתה בלבי ולבי נדבק באהבה לבית זה ולאנשים אלו ולניגונים אלו".
הלאה. בספרו "ירושלים עירי" (הוצאת שושנים, 1988), אברהם שושן מתאר את יום הדין: "הכל תלוי במזג האוויר, ביום שרב או חמים היה סבל ותשישות כוח אצל הרבה מקהל המתפללים, בדרך כלל עמדו יפה יותר המבוגרים והתענית הייתה קלה בעיניהם ואולי גם לא הרגישו ברעב המציק ובצמא המייבש. היו כאלה שמסורת בידם להצטייד בטיפות הרחה לחיזוק הלב או בטביק להרחה, והם היו עוברים בין המתפללים ומכבדים הרחה מהבקבוק ומלוא האצבעות עם הטבק מקופסת הכסף לרענן את הגוף העייף. הילדים הקטנים עשו חיים. הם קיבלו בבוקר חבילת אוכל מכל טוב, מנת אוכל המספיקה לכל הדעות לשני ימים, ברם התיאבון ביום זה גדל והם חיסלו את הכל ובילו במשחקים ברחבה שעל יד בית הכנסת, הם התעניינו לדעת מתי ייגמר הצום כי הרי מחכה להם בבית ערב נעים עם כל מיני מזונות.
היו גם מקרים שרופא או 'רוקח־פלשר' הוזעק ל'עזרה ראשונה', להשיב חיים למתעלף שהצום הכריעו. לאחר מוסף הוכרזה הפסקה לשעה או שעתיים וחזרו להינפש בבית, אבל היו כאלה שנשארו ובילו את הזמן באמירת פרקי תהילים.
נעילה. הרגשה נעימה משחררת הורגשה עם תפילת 'הנעילה', מצוקת הצום פגה והפיוטים נאמרו בקול רגוע ומהנה, וגובר הקול: 'היום יפנה, השמש יבוא ויפנה', אמהות שולחות ילדיהן לאסוף את המים מנטילת ידיים של הכוהנים העולים ל'ברכת כוהנים' של נעילה כי למים סגולה לריפוי דלקות עיניים. הילדים מצטופפים על הבימה לשמוע קול שופר להפסקת הצום. עוד מעט 'התקיעה' המצופה, בייחוד לנשים הנחפזות לשוב הביתה להכין כוס חמה של קפה לצמאים, לשתייה לאחר ההבדלה", ולהכין את השולחן לאכילה קלה לשבור את הרעב בעוגה ומיני מאפה שונים וכוסית יי"ש לחיזוק.
הארוחה העיקרית נדחית לשעה־שעתיים.
בינתיים הגברים מסיימים 'תפילת ערבית' ו'קידוש לבנה' וחוזרים ברוח טובה ובלב קל לסעוד לבם בדברים קלים ויוצאים לחצר לתקוע מסמר לחיבור דף עץ לקורה הקבועה, אתחלתא של 'סוכה' לקיים 'מחיל אל חיל'".
אבי א.ב
סדרת הספרים "ילדות בירושלים הישנה" שכנה על מדפי הספרים של כל בית כמעט. הסופר יעקב יהושע, דור רביעי בירושלים, הלך לעולמו בשנת 1982 והשאיר אחריו כתב יד של החלק האחרון בסדרה. בנו, הסופר א.ב. יהושע, הוסיף לכתב היד מבחר מן הספרים הקודמים ורשם הקדמה שבה הוא מספר על יחסיו עם אביו ועולמו הספרדי. לספר הוא קרא בשם "ירושלים הישנה בעין ובלב" (הוצאת כתר, 1988).
וכך כותב יעקב יהושע: "ולאחר שפירטנו ומנינו בפיוט זה את כל העברות שעברנו בימי חיינו: אשמתי, ארבתי, בגדתי, בזיתי, גזלתי, גנבתי, הרעותי והרשעתי ועוד עברות כהנה וכהנה, שלא שיערתי שקיימות בעולם הזה, באה אתנחתא, שכן עתה מתחילה פרשת 'מכירת המצוות', שלנו, הקטנים, אין חלק בה. חכם אלעזר לוי סובב הולך בין המתפללים ומכריז 'טריס דאן פור ספר ראשון די כל נדרי' (שלושה גרושים תורכיים נותנים בשביל ספר ראשון של כל נדרי) וכך ממשיך והולך ומכריז על ספר שני וספר שלישי, פתיחת ההיכל והנחת רימונים. 'מכירת המצוות' הייתה כרוכה במקצת בהרפיית המתח ופיזרה את אווירת היראה שירדה עלינו עם קריאת הפיוט 'לך אלי'. חזרנו לחיי יום יום ונדמה שהיה שכל החטאים והעוונות שהזכרנו נשכחו במחי יד.
ארגעה זו לא ארכה. מיד לאחר 'המכירות' אפפה אותנו שוב אווירה של קדושה שנמשכה עד תום התפילה.
החזן התחיל קורא 'כהניך ילבשו צדק' וכל יחידי הקהל קמים על רגליהם. בעלי המצוות ניגשים להיכל כדי לפתחו ולקבל לילדם את ספרי התורה. שעה זו היא הקדושה ביותר בכל יום הכיפורים. בעזרת הנשים שוררת דומייה, צמרמורת חולפת במתפללות. הנה הולכים להוציא 'לוס ספרי דורה די כל נדרי'. שבועה שנשבע אדם בהם חומרתה נוראה היא. הבריות נזקקו לשבועה מעין זו רק כשהגיעו מים עד נפש".
פירוק המפעל הציוני
ב"רומן רוסי" - שהתקבל בשנת 1988 בחיבוק עז על ידי הקוראים, כבש מהר מאוד את רשימות רבי המכר והמשיך לתרגומים לשפות אחרות מעבר לגבולות העמק - עשה מאיר שלו למפעל הציוני את מה שחנוך לוין עשה למצב הקיומי. ברומן הביכורים שלו, שהפך לאחד מששת הספרים הנקראים ביותר של הוצאת עם עובד, שלו מספר מפי נכד שהתייתם מהוריו בגיל רך וגדל בבית סבו ובצל אישיותו את תולדותיה של משפחת איכרים, מראשוני המתיישבים בעמק יזרעאל. בגילוי לב ובאהבה גדולה ומפוכחת הוא מתאר את ראשית ההתיישבות, תעלומות משפחתו, אגדות העמק וחיי הטבע שבתוכו גדל. וכך שלו כותב (עמוד 382): "שעון אל קיר בית הכנסת האזנתי לרחש המתחנן של התפילה, שהופרעה בקריאות חדווה של ילדים מחשקים, בשריקות הסיסים ובטרטור מדחסי הקירור של המחלבה.
הצצתי פנימה דרך החלון. וייסברג התנועע ככוס־חורבות כבירה. בעזרת הנשים היו אשתו ובתו, וכמה נשים זרות, שהתארחו אצל קרוביהן בכפר. כמה נערות יצאו ונכנסו בצחקוקי לחש להביט בבן דודי, שכיפה רקומה הייתה חבושה לראשו והוסיפה ליופיו. בני וייסברג הקטנים ישבו משני צדיו, שוררו בקול דק ונוקב. אורי עקב אחרי אצבעותיהם הרכות, שהוליכו אותו בחלומות בתלמים החמורים של השורות והעבירוהו מעל מהמורות המילים הקמאיות.
'על חטא שחטאנו לפניך בבלי דעת, על חטא שחטאנו בפניך בגילוי עריות, על חטא שחטאנו לפניך בוועידת זנות, על חטא שחטאנו לפניך בטיפשות פה, על חטא שחטאנו לפניך ביצר הרע"'.
וייסברג עצם את עיניו וזימר בקול בוכים, כסבר הנשוך.
'ועל כולם אלוה סליחות, סלח לנו, מחל לנו, כפר לנו'.
השמש נטתה אל ההר הכחול ובחוץ נשמעו מצהלותיהם של בני הנוער והילדים ששחו בבריכה הסמוכה.
מחלונות בית הכנסת נישא קולו הצלול והנעים של החזן.
'פתח לנו שער בעת נעילת שער, כי פנה יום, היום יפנה, השמש יבוא ויפנה, נבואה שעריך'. והקהל המועט הצטרף אליו – 'אלא אל נא, שא נא, סלח נא, מחל נא, חמול נא, רחם נא, כפר נא, כבוש חטא ועוון'.
האוויר היה שקט וחמים ודומם. שום רוח לא נשבה והמילים יצאו למעופן הגדול. בהירות, עגולות ושלמות".
יתום, לא חזן
שנים לאחר מכן, חיים באר מותח קו ישיר בספרו החדש "מסע דילוגים" (עם עובד, 2019, עמוד 169) בין יום השואה - עת הדין, ליום כיפור - יום הדין. כאן בספר באר מאיר רגעים קטנים וגדולים מ־50 שנותיו בעולם הספר - תחילה כשוליית מגיהים ולבסוף כסופר בעל שם.
באר, כמו עגנון, רואה בסופר עברי כזה המוכרח לדעת את המקורות העבריים מהתנ"ך ואילך. החברה בנתה לו יסודות, הוא יודע את תרבותו מנקודה מוקדמת מאוד בראשיתה, ורואה את עצמו כחלק ממסורת, אבל כשובר המסורת. מסורת ומשבר, רצף ותמורה. הוא ידע מה אחרים עשו לפניו, ואמר: עכשיו אראה לכם איך אני עושה זאת אחרת.
ב"דבר אחד ליום השואה" הוא כותב: "בבית הכנסת שלנו היה יהודי אחד שמעולם לא עבר לפני התיבה. גם בימי הזיכרון להוריו, ימים שבהם מקפידים רבים להיות שליחי ציבור, הוא היה מצטנע בפינתו ומסתפק באמירת 'קדיש'. 'במותם עשו אותי הורי יתום, לא חזן', אמר פעם לגבאי שדחק בו שייגש אל 'העמוד', ולא יסף.
ורק בראש השנה וביום הכיפורים הוא עמד באמצע תפילת 'מוסף' ליד הבימה והמתין לחזן שיסיים את תפילת 'ובכן תן פחדך ה' אלוהינו על כל מעשיך'. וכשהגיע החזן ל'וכל הרשעה כולה כעשן תכלה כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ', השתתק הקהל והיהודי שורר בקולו הסדוק 'ויאתיו כל לעבדך, ויברכו שם כבודך, ויגידו באיים צדקתך". הוא שר לבדו, לבדו, במנגינת לכת מתרוננת, הדומה למרש רוסי, מזייף אותה לבלי הכר, בניגוד גמור לתפילתו המלודית של החזן.
פעם אחת שאלתי אותו למקור המנהג הזה שהוא מקפיד כל כך לקיימו.
היהודי היסס. שעה ארוכה בחן אותי, תוהה אם באמת אני רוצה לדעת, ואחר כך אמר כי אחרי הגרמנים לא נשארו לו אחים, לא בני דודים, לא קוּזינה רחוקה, לא בן עיר, לא ספר, לא תמונה, לא מכתב. שום דבר לא נשאר מ'שם'. רק המנגינה הזאת".
אל נורא עלילה
בשנת 2007 התבקש רוני סומק לחבור לפרויקט של בית אבי חי "רוק חודש", לקראת מפגש שהתקיים בינו לבין קובי אוז, ולכתוב על יום כיפור שלו. הוא בחר ללכת אל רגעים מסוימים מאוד: "אל נורא עלילה בבית הכנסת של כלא רמלה", הוא קרא להם.
"בית הכנסת היה חולצת החג הלבנה שלנו, ובאותה מידה גם הכריכה החומה שעל מחברת החשבון. חשבון הנפש. לא ידענו אז מה לעשות עם הדפים המשובצים האלה, ורק אגרופו של יפת, שהכה על חזהו ב'חטאנו פשענו', ניקב בהם סימני שאלה. ישבנו ליד האבות וראינו על מרפסת עזרת הנשים את האמהות מחכות להוצאת ספר התורה והשופר.
לכמה מתפללים היה סולו קבוע. מזרחי, מנהל הבנק, היה חתום על 'ובכן נקדישך מלך'. לוי, העשיר השכונתי, היה מחכה ל'אין כאלוקינו'. אבל כל הסולואים האלה התחברו יחד לשורת מקהלה שבסך הכל חיממה את הטליתות ואת שרביט המנצח של החזן. הוא ידע מתי צריכה תפילה להישמע כהמנון ומתי צריך לקרב את השפתיים לבלוטת הדמעה.
ביום כיפור, כשקרבו השעות לסוף הצום, היה ה'אל נורא עלילה' נשמע כקריאת קרב, ואפילו שורות כמו 'המציא לנו מחילה/ בשעת הנעילה' היו מסתערות מגרונו זקופות חוט שדרה. הוא גייר את המילה 'בלוז' וידע לעצום עיניים ולהרגיש איך בית כנסת שלם עושה כך מאחורי גבו, וכשסלסל, הייתה ההתגנדרות בקולו טווסית להפליא. המחמאה הכי גדולה, בימים ההם, הייתה שגם נערי בית הכנסת האשכנזי היו גונבים רגע תפילה ממגרשם הביתי ובאים להודות שהוא הגדול מכולם".
"לפני כמה שנים הוזמנתי לשוב ולהופיע לפני אסירי כלא רמלה. בסוף הקריאה הציע לי קצין התרבות של הכלא להראות לי מה התחדש מאז ביקורי הקודם.
הוא לקח אותי לבית כנסת חדש. לא יכולתי שלא לחייך כאשר ראיתי ששמו הוא 'בית הכנסת הפקדתי שומרים'.
הימים היו בין כיפור לסוכות, וברגע שנכנסתי לבית הכנסת התחילה להזדמזם באוזני תפילת 'אל נורא עלילה', ששלושה ימים קודם שמעתי בבית הכנסת. אז הבנתי איזו משמעות יש כאן לשורות החזקות האלה.
המתפלל ביום הכיפור מבקש 'המציא לנו מחילה', ומתכוון ל'סליחה'. בכלא רמלה, "מחילה" היא גם אותו מקום שדרכו אפשר לברוח.
המתפלל ביום כיפור מדבר על 'שעת הנעילה', ומתכוון לנעילת שערי השמים. בכלא רמלה שומע המתפלל את שקשוק המפתחות מול סורגי תאו.
ראיתי פתאום איך הופכות השורות לחתרניות, לקריאה לחופש. החוק הראשון של הג'ונגל הוא שאין חוקים. הכלא הוא ג'ונגל מרושת בסורגים.
באותו לילה כתבתי שני שירים מכלא רמלה:
החופש
הַחֹפֶשׁ הוּא כַּרְבֹּלֶת דֶּשֶׁא הַצּוֹמֵחַ
בֶּחָצֵר קְטַנָּה לְיַד חַדְרֵי הַמִּפְקָדָה.
גַּם עָלָיו, יוֹדְעִים הָאַסִּירִים, תַּעֲלֶה הַמַּכְסֵחָה.
לבית הכנסת של הכלא קוראים: "הפקדתי שומרים"
אֵל נוֹרָא עֲלִילָה, עֲצֹם אֶת
עֵינֵי הַשׁוֹמְרִים,
תֵּן לַמִּלִּים הַגְּנוּבוֹת לְהִשָּׂרֵף עַל
גַּחֲלֵי הַשְּׂפָתַיִים,
הַמְצֵא מְחִילָה
וּבִשְׁעַת נְעִילָה עֲשֵׂה שֶׁיִהְיוּ הַסּוֹרְגִים
רַכִּים כְּרִיסִים שֶׁהִצְמַחְתָּ עַל עֵינֵי הַנָּשִׁים,
מֵעֵבֶר לַחוֹמָה".
המלחמה ואני
ב"היה הייתה פעם בירושלים" ("חושך הוצאה לאור", 2016) מספק דוד מונשיין הצצה לתודעה הקדחתנית שלו בהומאז' נוגע ללב, מצחיק ועצוב, לירושלמים ולירושלמיות. קדמו לו "סיפורי מונשיין", "מונשיין השני", "אגדות מונשיין", שפורסם כביבליוגרפיה מוערת לעובדי הוראה וחינוך בשנת 1995 על ידי הממונה על אישור ספרי לימוד. "אורז עם שעועית", הוא מסע ליום כיפור של 1973:
"כשהשתחררתי מהסדיר שיבצו אותי למילואים בחטיבה הירושלמית. פעם שלחו אותי לשמור במחנה אלנבי, פעם בסטף והכי רחוק הגעתי לתל נוף. אחרי מלחמת ששת הימים, כשהמדינה גדלה פי כמה, התחילו לשלוח את החבר'ה מהחטיבה לכל מיני מקומות רחוקים, אבל לי תמיד היה מזל להישאר באזור ירושלים.
לקראת סוף ספטמבר 1973 אני מתייצב למילואים בשנלר, כרגיל באיחור, ורואה שכל החברים שלי כבר יושבים באוטובוס טייגר של אגד. עוד לפני שאני מספיק להחליף מילה עם קצינת הקישור, הרס"ר צועק עלי 'תעלה מהר'! אני שואל את המילואימניקים באוטובוס לאן נוסעים, והם עונים לי 'לתעלה'. אני בטוח שהם מתבדחים ומעיר: 'לתעלת בלאומילך?'
כשאני מודיע למפקד שיש לי כרטיסים להערב לסרט של פול ניומן, הוא עונה: "הנימוק שלך רציני, אבל אתה משובץ לשמירה שנייה במוצב". רק שעתיים אחרי זה, כשהאוטובוס עוצר בשק"ם של אל־עריש, אני קולט שאני באמת בדרך לתעלת סואץ.
בדרך למוצב, כשחולות סיני נפרשים משני צידי הכביש, ישבתי באוטובוס ליד קרוכמל, שאף אחד לא ידע מה השם הפרטי שלו. לסבא של קרוכמל הייתה חנות לכפתורים בגאולה והייתי פוגש אותו לפעמים במסעדה הביתית של אדון גבריאל מנגן ברחוב שילה בנחלת ציון. מנגן היה היחיד בעיר שהכין מרק עצמות, וחוץ מזה אכלו על שולחנות השיש שלו תבשילי פתיליות, קציצות בשר ואורז עם שעועית. האורז שלו תמיד יצא אחד־אחד והשעועית התמוססה בפה.
אדון מנגן עצמו היה מחזיק עיפרון על האוזן, וכשהיית מבקש ממנו חשבון הוא היה רושם אותו על השיש, ואחרי התשלום מוחק את כל המספרים עם השרוול. קרוכמל, ששנא את האוכל שהכינה האמא הפולנייה שלו, קבע שהאוכל של מנגן הכי טוב והכי נקי בעולם.
חמש שעות אחרי שעזבנו את שנלר הגענו לקו המים שהפריד בין ישראל לכוחות המצריים. ראיתי שם חיילים עם שיער ארוך משחקים שש־בש ומשתזפים בשמש וקלטתי שהשירות בתעלה לא כל כך נורא. החיילים נראו מאוד שמחים וקיבלו אותנו במחיאות כפיים ובשירה, ואז הבנתי שהם נורא שמחים רק כי באנו להחליף אותם.
מהר מאוד התאקלמנו בסביבה החדשה והתחלנו ליהנות מהחיים. כשחילקו חופשות, החבר'ה יצאו בלי חשק והיו אפילו כאלה שביקשו מסדר חולים כדי שהרופא ישחרר אותם מהנסיעה הארוכה הביתה. אני וקרוכמל שובצנו ביחד לשמירות, אז תמיד יצא לנו לישון ולאכול באותן שעות. קרוכמל איבד את המסטינג שלו באוטובוס שהוריד אותנו לסיני ואני נתתי לו את החלק השני של המסטינג שלי.
בערב ראש השנה הביאו לנו חזן צבאי סוג א' עם שופר. בנינו לכבודו תיבה משני ארגזי תחמושת והבטחנו לו שיהיה מניין. כשנגמר החג הוא אמר שממש לא בא לו לחזור לארץ.
לילה אחד, יומיים לפני יום הכיפורים, אני עולה לשמירה עם קרוכמל ושם לב שהוא במצב רוח רע. 'מה קרה?' אני שואל אותו. 'נתנו לי חופשה ביום כיפור ואין לי חשק לבלות את כל היום בבית הכנסת עם סבא שלי', הוא עונה. 'בבית שלי סוגרים את המקרר עם מנעול ולי היו תוכניות לא לרעוב בכיפור הזה'.
'אני תמיד צם', הערתי.
קרוכמל תפס אותי פתאום ביד ואמר: 'מונשיין, למה שלא תצא במקומי ואני אצא במקומך שבוע אחרי?'
קפצתי על הרעיון בשתי ידיים, כי כשבצבא אומרים לך לקחת חופש, אתה לוקח. למחרת בבוקר שמתי את הקיטבג מתחת למיטה של קרוכמל ואישרתי לו להשתמש גם בחלק הראשון של המסטינג שלי. בשתיים בצהריים הגעתי לאגד בירושלים.
בערב יום הכיפורים, לקראת כל נדרי, אני הולך לבית הכנסת בית הלל ברחוב בלפור ופוגש את שימל'ה נוימן, כולו נסער. 'מה קורה?', אני שואל, והוא לוחש לי באוזן: 'תשמע טוב, יש שמועות חזקות על גיוס, אולי תפרוץ מלחמה'. אני עונה לו: 'אני בחופשה, מה אכפת לי'.
למחרת, אחרי שחרית, מתחילה המולה בבית הכנסת ואני שומע צפירות של מכוניות ברחוב. אני יוצא ופוגש את אדון יחזקאל שמש במדים. הוא צועק עלי: 'מה, לא קראו לך? רוץ מהר לשנלר, אנחנו במלחמה!'
אחרי חצי שעה התייצבתי אצל קצינת הקישור. 'טוב שהגעת', היא אמרה בהתרגשות, 'אבל אין לך אפשרות כרגע לחזור לתעלה. אתה נשאר פה'.
את מלחמת יום כיפור העברתי בשמירות באזור ירושלים וכל הזמן הזה חשבתי על קרוכמל, שנשאר במקומי מול המצרים עם המסטינג שלי. היו לי נקיפות מצפון שהוא שם ואני פה, אבל בשנלר לא ידעו להגיד מה איתו. גם אחרי המלחמה לא שמעתי ממנו, הבנאדם נעלם כאילו שהאדמה בלעה אותו. כשהלכתי לברר עליו בחנות הכפתורים של סבא שלו, גיליתי שהחנות שייכת כבר למישהו אחר. לאט לאט שכחתי ממנו.
בקיץ 1985 נסעתי לניו יורק לעסקים. יום אחד אני מסתובב ברחוב 33 ונעצר מול מסעדה עם ציור של פתילייה על הוויטרינה. מתחת לציור מופיע תפריט באנגלית ובעברית, שכולל חומוס, פלאפל, קוסא־מחשי וקובה. אני נכנס ורואה מישהו מוכר יושב ליד הקופה, חנוט בחליפת קטיפה בצבע בורדו, עם פפיון. הבנאדם מדבר עם המלצרים בעברית ושולט בהם ביד רמה. פתאום אני מזהה – קרוכמל, בריא ושלם.
אני מתיישב עם הגב אליו ומבקש מהמלצרית שתקרא לבעל הבית. היא שואלת אם קרה משהו וקוראת לבוס שלה. קרוכמל ניגש אלי ומזהה אותי מיד: 'מונשיין, יא מספר, מה אתה עושה כאן?'
אנחנו מחליפים חיבוקים והוא מספר לי מה עבר עליו מאז המלחמה ואיך הגיע לארצות הברית והשתקע בניו יורק. קרוכמל מתעניין אם אני עדיין עושה מילואים ונשבע שיחזור לירושלים אחרי שיתבסס קצת.
'מה אתה רוצה לאכול?' הוא שואל.
'ראיתי בוויטרינה שיש לך אורז עם שעועית ונזכרתי במסעדה של מנגן בנחלת ציון', אני עונה. 'תביא לי את זה למנה ראשונה ואחר כך נראה'.
קרוכמל, בעיניים נוצצות, אומר: 'מיד אני מביא לך, אבל תגיד לי אם זה אותו טעם כמו אצל מנגן'.
ואז הוא נעלם מאחורי הפרגוד שמפריד בין המסעדה למטבח. אחרי עשר דקות מגיעה אלי מלצרית עם הר של אורז ועליו כתר של שעועית. בתוך מסטינג".
עולם ללא גאולה
בחזרה אל הבעש"ט, אבל הפעם דרך עיני בתו. ב"אדל" של יוכי ברנדס (הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2018), מובא סיפורו של הבעל שם טוב, מייסד תורת החסידות, דרך עיני בתו. יום כיפור זוכה לצמד אזכורים:
"צעקת הריונה של רבקה אמנו הכתה בי בתפילות יום הכיפורים. אני חוליה בשרשרת ארוכה של אמהות שתוהות על פשר הריונן. לָמָּה זֶּה אָנֹכִי? לָמָּה זֶּה אָנֹכִי? מה הטעם? מה התכלית? לשם מה הוטלנו לעולם הזה?
מיקדתי את תחושותי בבעיטותיו של עוברי ולחשתי לעצמי: עליית נשמה מקהה את ההבנה. אולי אבא לא שמע? ואולי שמע ולא הבין? אולי טעותו תתחוור לו? אולי הוא יחזיר לחיינו את התקווה? אך כששב מהשטיבל לאחר תפילת נעילה והכריז שעול הפרנסה חוזר לידיו, ידעתי שהוא משוכנע במה ששמע ובמה שהבין.
גם אמא ידעה. וגם אצלה גברה מועקת הייאוש על הקלת עול הפרנסה. 'לא נסגור את החנות', קולה היציב לא הסגיר את רגשותיה.
'אני מבטיח לעבוד מבוקר עד ליל', אבא התיישב איתנו ליד השולחן ולא הסתגר בעליית הגג כפי שנהג לעשות במוצאי יום הכיפורים בשנים עברו.
היא בצעה בידיים יציבות את עוגת הדבש של שבירת הצום. 'צריך שיהיה לנו עוד מקור פרנסה למקרה ששוב תרצה להקדיש את זמנך לעליות נשמה'.
הוא נשא אליה את מבטו וציטט את ארבע המילים שאמר לפני שלושה עשורים למלמד הצעיר שהפציר בו לחזור לעבודתו בחיידר: 'הפרק הזה בחיי הסתיים'.
אמא המתינה לסיום הארוחה ולחשה לי בדמעות: 'בשנים האחרונות הוא התאמץ להגדיל את עצמו כדי להיפגש עם המשיח, ועכשיו הוא מתאמץ להקטין את עצמו כדי לצמצם את הפער בינו ובין יתר בני האדם'.
'לא משנה כמה הוא יקטין את עצמו', עניתי לה, 'בני האדם אף פעם לא יוכלו לעשות ייחודים וכוונות כמוהו. הבן שלי ייוולד בעולם ללא גאולה'.
בשני היא כותבת: "ביום כיפור אבא העלה את נשמתו לשמים וזעק בקול גדול. גזירה קשה. קטרוג נורא. התורה שבעל פה בסכנה.
חסידיו המבוהלים אמרו זה לזה שתפילת נעילה יכולה להמתיק דין בשורשו. בני ישראל יצעקו: פְּתַח לָנוּ שַׁעַר. הקטרוג יחלוף. התורה שבעל פה לא תיפגע.
ידעתי שהם טועים. אב שרואה שנאה בין בניו מקיף עצמו בחומות. הקדוש ברוך הוא לא שומע את תפילותינו".