בבית האבות האנגלי שבקנט המוריקה אף דייר אינו סתם קשיש חביב או גברת אנגלייה נחמדה. ברומן הקאמרי, שיצא לאור במולדתו לפני יותר מ־20 שנה, מתנהלים חיים של בינתיים. שם הספר מעיד על הלך הרוח השורר במקום נטול האשליות. הדיירים מעבירים את ימיהם בין ארוחה לארוחה מתוך השלמה סבלנית עם מותם הקרב. על הדמויות המתכנסות בחדר האוכל או בטרקלין מנצחת אם בית נטולת שם. כל כולה תפקוד קפדני נעדר אמפתיה, בעודה מנסה לצמצם נזקים ועלויות תוך שהיא נוטלת לעצמה מעשֹר לא מדווח.
ברניס רובנס (2004־1923), בת להורים יהודים מקרדיף, שקלטו ניצולי שואה בביתם בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, אינה מתאמצת לייפות את מה שכעור בזיקנה. אומנם היא נוקטת בדרכים מינימליסטיות מתובלות בהיבטים קומיים כדי לתאר את הבדידות, את הדעיכה והייאוש, אבל היא לא מתירה לקורא לחשוב שהחוויה המזומנת לו תומתק בעמוד הבא. לכל היותר יזכה לנחמה פורתא. למרות האלמנט הבלשי המסוים שהסיפור מאמץ לו, רובנס תקיפה בדעתה שתהליך ההזדקנות מהיר ואכזרי, גם כשהוא מתנהל בבניין מוקף גן מטופח, ובכפר הסמוך יש בית תה סימפטי. אין מדובר ברומן ריאליסטי מעיק, אלא בסיפור אנקדוטלי קליל, שנגיעות השפעתה של אגאתה כריסטי מוחשות בו. אלא שבריחת השתן, שבה לוקה אחת הדיירות, למשל, שבה ומזכירה כי אין מדובר בקריאת אחר צהריים מנומסת בלוויית קנקן תה וצמד סקונס בחמאה וריבה.
ואלה הם הקשישים המסתופפים בחסות אם הבית, רובם מתקרבים לשנת השמונים לחייהם, או שכבר רחקו ממנה. רובם, חשוב לציין, נטולי מעורבות מינימלית של קרובי משפחה: קשיש א' עסוק בתחרות המוות. על הצד הפנימי של דלת ארונו מודבקת רשימה של כל הדיירים שמתו לפניו. ימיו לפותים בציפייה למות אחרים, וההמתנה הכפייתית אינה מאפשרת לו ליצור קשר עם האחרים, שהרי הוא מחכה למותם. כל מוות מעניק לו אורך חיים ממושך משל סובביו. גברת ב' מעיקה על סובביה, הנמנעים מקרבתה, בסיפורים על נינתה. היא היחידה שזוכה בקשרים עם משפחתה המתגוררת בקרבת מקום. גברת ג' שותפה בעסקים אפלים המעניקים לה גמלת פרישה נדיבה. מר ד' הוא סקוטי החותר בקנאות לעצמאות לסקוטלנד, ואין לו עיסוק מלבד לאומנותו. קשיש ה' הוא קצין צבא בדימוס שמתקשה להיפרד מהרגלי ההתנהגות והחשיבה של קצין צבא בדימוס. גברת ו' מסתירה את זהותה האמיתית. עוד גברת לוקה בנטיות התאבדותיות, והשאר מתים בזה אחר זה בלי להותיר ירושה כספית לאם הבית המייחלת לכך.
היחסים בין הדיירים חמוצים כמו יחסים בין בני אדם בדרך כלל, בתוספת קוצר רוח הנובע מקוצר הזמן הקצוב. כל אחד מהקשישים טרוד במכאוביו הפיזיים והרגשיים, מתבייש בהם ומשתדל לשמור על מכובדות. מכובדות היא העיקר בטרקלין שבו מוגש משקה הערב. "אנשים שקבעו את ביתם בהוליהוקס טענו (...) שהם גרים בדרך לפריז. והם צדקו, מפני שהחוף של דובר היה מרוחק רק כמה קילומטרים משם, וממנו יצאו מעבורות לבירה הצרפתית. האזכור של פריז בלחישה העניק לכתובתם קורטוב של מעמד מכובד, ומעמד מכובד הוא מה שעניין את תושבי הוליהוקס" (מפתיחת הרומן).
לאיש לא באמת אכפת מה קורה לזולתו, והשמחה לאיד היא מן התענוגות הספורים בבית ההמתנה למוות. עד שמגיעה הקשישה היהודייה. ומכאן תקבל העלילה תפנית נחמדה, כי היהודייה היא זקנה שאינה זקנה כל כך, והיא באמת אישיות עדינה ושברירית, גם נעימה וראויה לאהבה. והיא מקבלת אותה. עד כאן ספוילרים.
בהמשך תיפתר תעלומת הזהות של גברת ו', והעלילה תיפגם מעט בשל מופרכות קטנה וחשובה. גברת זו, שעשתה רבות כדי להעלים את עברה, שמרה במגירת השידה שבחדרה את המסמכים שעלולים להסגיר את זהותה האמיתית. לא כל כך הגיוני, אבל אין זה מחריב את הסיפור כולו, שהזדוניות חומדת לצון מבין שורותיו. אחרי הכל, ניכר שמדובר ברומן בריטי. מעיד על כך ההומור המריר החומק מבין שיניים חשוקות.
ברניס רובנס, "משחק ההמתנה", מאנגלית: רחל פן, פן, ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 270 עמ'
***
עוד מאנגליה
ב"משחק ההמתנה", שנסקר בעמוד זה, מוזכרת מלחמת העולם השנייה בעקיפין, וזאת אחת משלוש הסיבות שגם “גברת בירד היקרה" מוצא מקום באותו עמוד. מלחמת העולם השנייה מנקודת ראות בריטית, סופרת בריטית וקורטוב של הומור הכרחי מהווים את נקודות ההשקה של שני הרומנים. אף כי לא כל סחורה בריטית זהה ברמתה לסחורה מאותו מוצא, ייתכן ש"גברת בירד היקרה" יימצא ראוי לקריאה בעיני מי שאינם מבקשים ערך ספרותי דווקא. הרומן מבדר במידה מסוימת, אך מה שאתה רואה בו, זה מה שיש בו. הוא קליל לתפארת, רדוד עד שיממון במאמציו לתאר עד דק, וצפוי עד כדי צרחה בכל מה שנוגע למניפסט הפמיניסטי.
ואחרי כל זאת, כדאי לצלוח את עשרות העמודים הראשונים כדי להגיע לעמודים המתארים את מצוקותיהן של נשות בריטניה בשנות ה־40 של המאה הקודמת, ולו כדי להתעודד. יחסית לכבלי השמרנות הטהרנית שהגבילו את יחסיהן עם החיילים והכבאים לפני הנישואים וגם בתוכם, רוב נשות ישראל תכף־2020 נהנות מהפקרות מבורכת בלי להיוועץ בגברת בירד הקשישה, שמטיפה את משנתה הפוריטנית מאז מלחמת העולם הראשונה. חשוב לציין: המחברת הסתמכה בכתיבתה על טורי עצות שהופיעו במגזינים הבריטיים בתקופת מלחמת העולם השנייה, כך שהמידע על המצוקות הנשיות דאז מחוזק במכתבי אמת עגומים שנשלחו למערכות השבועונים.
(מאת איי. ג'יי. פירס, מאנגלית: דנה טל, תמיר־סנדיק, ידיעות ספרים, 359 עמ')