מישהו משרי הממשלה התקשר כדי לברך אותך על הישגך?
"אולי זה קורה בספורט, אבל לא אצלנו, בספרות. זה בסדר (צוחקת). אני לא מרגישה קיפוח".
אם מדובר בפרס הנחשב לשלישי בחשיבותו בעולם, אחרי הנובל ו"הבוקר", מעכשיו יגידו: ש"י עגנון זוכה פרס נובל 1966, דויד גרוסמן זוכה פרס ה"בוקר" 2017, וצרויה שלו זוכת פרס מיכלסקי 2019. את קולטת?
"לא. אני מאוד שמחה. אני מאוד אסירת תודה. אבל בעיקר אני שקועה בספר הבא שלי".
שלו (60), היא האישה הישראלית הראשונה בפרס היוקרתי, שייסדה המו"לית השווייצרית ורה מיכלסקי לזכר בעלה, המו"ל הפולני יאן מיכלסקי, שנפטר בגיל צעיר ממחלה. קדמו לה בזירה זו ארי שביט (2015) על ספרו "ארצי המובטחת", ויובל נח הררי (2018) על ספרו "תולדות האנושות", שהגיעו לרשימת הגמר המצומצמת.
קודמתך בזכייה בפרס, הסופרת הפולנייה אולגה טוקרצ'וק, התכבדה בהמשך בפרס נובל.
"אני לא חושבת כל כך רחוק".
לא מצפה לכיבודים
שלו נסעה בשבוע שעבר לשווייץ עם בעלה, הסופר איל מגד, כדי לקבל את הפרס. בניגוד לזירת הספורט, שם עולה הזוכה לפודיום כדי לקבל את מדליית הזהב לצלילי ההמנון הלאומי, כאן היה על שלו להטות אוזן לנאומים שנישאו לכבודה ולנאום בעצמה.
מהפרס עצמו, כ־50 אלף פרנק שווייצריים (קרוב ל־180 אלף שקלים) לא ממש ניתן להתעשר.
"אני לא מתלוננת. ההכרה הבינלאומית לא חשובה פחות מהכסף".
שלו וסופרים מאיטליה ומצ'כיה, שהגיעו איתה לרשימת הגמר המצומצמת, זכו בשהייה בת שלושה חודשים בבית ההארחה של קרן הפרס, ליד לוזאן בשווייץ, שם יוכלו להתפנות לכתיבה. "זה לא רלוונטי בשבילי", אומרת שלו. "מעולם לא כתבתי מחוץ לבית. כן, גם בישראל. אגב, המקום כפי שראיתי הוא יפהפה, ובהחלט מומלץ לסופרים אחרים".
כזוכת פרסים סדרתית, כולל פרס איטלקי בזכות כתיבה על נושאים יהודיים, הוכתרת לפני שנתיים וקצת כאבירת מסדר אמנויות והספרות מטעם ממשלת צרפת. עד כמה הזכיות בפרסים משפיעות עלייך?
"זה משמח ומעודד, אבל מעבר לכל הפרסים ממשיכים בחיים הרגילים. אני תמיד מרגישה שהכתיבה עצמה היא פרס. גם האהבה של קוראים בכל העולם. אני לא מצפה לכיבודים האלה וכל פעם מופתעת מחדש".
כיצד התייחסו בשווייץ לעובדה שגיבורת "כאב" (הוצאת כתר), הספר שהביא לך את הפרס המכובד, היא ניצולת פיגוע?
"סיפור הפציעה של איריס, גיבורת הספר, והכאב שלה, שהוא, במידה רבה, כאב ישראלי, משכו שם הרבה מאוד תשומת לב. נראה שזה פתח חלון למציאות שלנו כאן, אבל בנאום שלי בטקס הפרס ובראיונות שלי שם, התרכזתי בכאב הישראלי, בלי לפגוע בכאבים אחרים ובלי להיגרר לפוליטיקה".
את לא נחשבת כסופרת פוליטית. זה עיקרון אצלך?
"הספרות מראה את המורכבות של הדברים, בעוד הפוליטיקה הרבה פעמים פחות מורכבת, ופחות ספרותית מנקודת המבט שלי. לכן, אני נוהגת לגעת בפוליטיקה באופנים עקיפים כמו ב'כאב', ולא באופנים ישירים. כשאני מתארת את סבלם של ילדים שאמם נפצעה בפיגוע, גם אם, בסופו של דבר, היא מתגברת ומתאוששת, אני מאפשרת לקוראים בעולם כניסה לכאב הישראלי האישי, ממנו ניתן לחוות את הקונפליקטים הפוליטיים".
אם מדובר ב"אישי", שלו עצמה נפגעה ב־2004 בפיגוע בירושלים, אחרי שליוותה את בנה האמצעי, יער, לבית הספר. בדרכה הביתה, חלף על פניה אוטובוס והתפוצץ. בעקבות פציעתה נדרשה שלו לחודשים של התאוששות, עד שחזרה ללכת.
בזמנו הבטחת לא להתייחס בכתיבתך לפציעתך. מה השתנה?
"זה קרה מאליו. התחלתי לכתוב את 'כאב' בניגוד לרצוני. תוך כדי הכתיבה צפה ועלתה החוויה המזעזעת שחוויתי. זה חלק מהקסם המסתורי של תהליך הכתיבה, כשדברים קורים מעצמם. כשזה משתלט עליי, נכתבים משפטים שקודם לכן לא חשבתי עליהם. אני לא יכולה להתנגד לזה, גם אם מדובר בהפרת הבטחה".
וספרך הבא?
"הוא כבר בשלב מתקדם. כמי שכותבת כל ספר בהרבה טיוטות, הוא באחת הטיוטות האחרונות, אם כי עדיין לא האחרונה".
אחרי שספרך "חיי אהבה" הפך לסרט בהשתתפותך, וספר אחר שלך, "תרה", הפך למחזה ולהצגה, האם יש לך רצון להמשיך לגעת באמנויות שנוגעות בספרות?
"זה די משמח כשיש פנייה בכיוון, אם כי אני אף פעם לא יוזמת את זה. הזכויות לגבי 'כאב' שייכות כעת לחברת הפקה צרפתית, ואני יודעת שעובדים שם כעת על התסריט".
גם בסרט הזה תשחקי?
"קשה לי להאמין. די בכך שאשמח כי ספר נוסף שלי ייהפך לסרט. זה כמו לידה מחדש של יצירה, בצורה אחרת".
אביך, מרדכי שלו, שהיה מבקר ספרות קפדן, לא קיבל בברכה את ספר ביכורייך ואף הציע לגנוז אותו. איך, לדעתך, הוא היה מגיב על זכייתך?
"נראה לי שאבי, שהספיק לקרוא את ספריי הקודמים עד 'שארית החיים', ולהגיב עליהם בחיוב, היה שמח בזכייה שלי בפרס מיכלסקי".