הכל התחיל מפוסט בעמוד הפייסבוק "היסטוריה גדולה, בקטנה" שצד את יונתן ילון. הפוסט עסק דווקא באסטיאגס מלך מדי, סבו האכזר של המלך כורש. ילון נשבה. הוא גלש מערך לערך בוויקיפדיה וגילה את מה שהוא מגדיר "סיפור אדיר שכמעט אף אחד לא מכיר, על דמות מפתח בהיסטוריה של העולם בכלל והעם היהודי בפרט".
"כורש הקים לפני 2,600 שנה את האימפריה הגדולה ביותר שנראתה עד אז, והיה הראשון שהנהיג זכויות אדם לכל העמים. הוא היה הסבא – אב אמו של אחשוורוש, המוכר לנו ממגילת אסתר, וגם הוגדר בתנ"ך 'משיח' בזכות הצהרת כורש", מפרט ילון. "אנחנו כיהודים חבים חוב של כבוד למדיניותו יוצאת הדופן, שקידשה את הזכות להגדרה עצמית ואת הסובלנות הדתית, והייתה סיבה מרכזית לשיבת ציון מגלות בבל, שבלעדיה כנראה לא היינו כאן עכשיו".
ילון התיישב והתחיל לכתוב. התוצאה: "כורש הנסיך האחרון" (עורך: יותם שווימר. הוצאה עצמית), רומן בדיוני המבוסס על אירועים היסטוריים מלפני כ־2,600 שנה. "הסיבה העיקרית שכתבתי רומן על כורש, מעבר לכך שבאמת הרגשתי שמגיע לו, הייתה שאף אחד אחר לא עשה זאת", הוא מסביר. "בטח לא בארץ. הבנתי שיש כאן סיפור יותר מדי טוב מכדי שלא יסופר".
עבודת התחקיר ארכה שנה, יותר ממה שלקחה הכתיבה עצמה. היא החלה כאמור בוויקיפדיה, אך גלשה עד מהרה לאנציקלופדיה איראניקה, לספרים הקשורים לנושא (בעיקר באנגלית), ולטקסטים של היסטוריונים יווניים קדומים כמו הרודוטוס, קסנופון וניקולאוס איש דמשק. "היה לי חשוב מאוד שכל התיאורים יהיו אמינים ותואמים לתקופה", הוא אומר. "ביצעתי את התחקיר בשלמותו, לפני שכתבתי מילה אחת בספר, כדי לא להיתקע כל פעם במהלך הכתיבה בשאלות קיומיות כמו 'הייתכן שהוגש אורז לשולחן?'. התשובה היא לא. האורז הגיע לפרס מהודו רק כ־200 שנה לאחר מכן. בנוסף, התייעצתי רבות עם ד"ר תמר עילם גינדין, בלשנית המתמחה בפרסית ובאיראן הקדומה והמודרנית, שמרצה וכותבת על ההיסטוריה והתרבות הפרסית. היא סייעה לי להפוך את תיאורי המקומות, הדמויות והגיית השמות, למדויקים יותר מבחינה היסטורית ותרבותית".
איך מיישבים את ענייני השפה בפער שיושב על כ־2,600 שנה?
"קשה לדעת כיצד התנהלו שיחות חולין. אנחנו מכירים את התנ"ך, אבל התנסחות מקראית לא בהכרח הייתה מתאימה במקרה הזה, ובנוסף הייתה מקשה על הקוראים. מאחר ומדובר בעיבוד של אפוס חמור סבר, בחרתי בשפה רשמית יחסית, ונמנעתי מסלנג עדכני ומביטויים שאבד עליהם הכלח, כמו 'אבד עליהם הכלח'. חלק נכבד מהשמות בספר מבוססים על השמות האמיתיים של הדמויות והמקומות ההיסטוריים המוזכרים בו. לרוב בגרסתם הקליטה יותר שנשתמרה ביוונית. השתדלתי לאזן בין אמינות היסטורית ובין שפה נגישה לקוראים".
"כורש הנסיך האחרון" הוא ספרו השלישי של יונתן ילון (41), המתגורר ברעננה עם אשתו גלית וילדיהם טמיר ואודליה. קדמו לו קובץ הסיפורים "אהוב על בנות" ורומן ההרפתקאות "המלך צ'ינגיס הראשון" (2016), במרכזו טוראן, צעיר ניו יורקי טיפוסי בן זמננו, שמגיע לממלכת צ'ינגיסטן הנשלטת בידי דיקטטור חביב וטוב לב, אבל דיקטטור. בין השניים נרקמת מערכת יחסים משנת גורלות.
לאיזו דמות הכי נקשרת ב"כורש הנסיך האחרון"?
"גם אם כורש הוא הדמות הראשית, הדמות שהכי נקשרתי אליה היא של שר הצבא הרפגוס, שמשחק תפקיד מרכזי בעלילה, ונדרש במהלכה להתמודד עם פקודות לא הוגנות, תשוקות אסורות ונאמנויות סותרות. הוא דמות נוקשה, ויחד עם זאת מכמירת לב, שעוברת בעיניי את ההתפתחות המשמעותית ביותר במהלך הספר".
מה הגילוי הגדול מבחינתך?
"הגילוי הגדול הוא ההיסטוריה הארוכה, החיובית ברובה, שיש לנו עם הפרסים. כורש הגדול הרי היה איראני 'טוב ליהודים', שהעניק להם זכויות שוות והתיר להם לחזור למולדתם. המלך אחשוורוש, נכדו של אותו כורש, נשא לאישה את אסתר היהודייה. במשך רוב הדורות היחסים בינינו היו טובים יחסית. גם אחרי הקמת מדינת ישראל היו לנו יחסים קרובים עם איראן, שנותקו לפני 40 שנה במהפכה האסלאמית. העם האיראני הרבה יותר סובלני ומתקדם מההנהגה הקיצונית ושטופת השנאה שלו. איראן היא אולי אויבת שלנו, אבל האיראנים – לא".