זהו סיפור קסום על רפתן שהפך לסופר מפורסם. יום אחד, מתישהו בראשית שנות ה־50, הגיע לקיבוץ גניגר מרצה כדי לספר לחברי המשק על ספרו היחיד. בתום הרצאתו הולן, כמנהג הימים ההם, אצל אחד החברים שבחדרו הייתה מיטה פנויה. בין השניים התפתחה שיחה, שנמשכה עד לשעות הקטנות של הלילה. “גם אני רוצה להוציא ספר”, אמר אורי אורלב, המארח הרפתן, לאורחו, כששמע ממנו על ספרו.
למעשה, הוא הגיע לשיחתם מתודלק. בנסיעותיו העירה עם חברו, שלמה היקה, היה אורלב מספר לו על עברו בשואה. “מהסיפורים שלך אפשר לעשות ספר”, אתגר היקה את הרפתן, שעד מפגשו עם המרצה שהתארח אצלו לא ידע איך עושים מה. “כשתגיע ל־60 אלף מילה, לך להוצאה ויוציאו לך ספר”, הנחה אותו הלה. וכך היה: הספר “חיילי עופרת” על נעוריו בשואה, שראה אור בהוצאת ספרית פועלים, הציב בבת אחת את אורלב, הוא יורק אורלובסקי, על מפת הספרות עם ביקורת נלהבת מאת לאה גולדברג.
את אורלב אני פוגש במעונו הציורי שופע הספרים בימין משה בירושלים, סמוך לטחנת הרוח של מונטיפיורי. “באופן פרדוקסלי, השנתיים הראשונות בגטו היו לי ולאחי, קאז’יק, השנים המאושרות ביותר עם אמא”, מציין הסופר, שנולד בוורשה. שעה שאביו הרופא פעל בחזית ברוסיה, אמו הכימאית איבדה את משרתה והקדישה את כל זמנה לבניה.
בהתחלה, הגרמנים עדיין לא פגעו בהם, אך לאחר מכן המצב הורע בבת אחת. אמו לקתה בשבץ, הובלה לבית חולים, ושם נרצחה בידי הנאצים. “אין לי מה שאחרים אוהבים”, כתב בנה באחד משיריו הראשונים. “אין לי אם ואני רק נער”.
בקיץ 1943 הוא ואחיו הגיעו לברגן־בלזן עם דודתם סטפניה, אחות אביהם. “בימים הראשונים מחנה המשפחות שם היה כמו קייטנה”, הוא משחזר, “שמש, יער מסביב, משפחות עם ילדים שאפשר לשחק איתם. איזה כיף! אבל הכיף נגמר מהר. בסוף הרוב הובלו לאושוויץ. למזלנו, הודות לתושייה של הדודה נמנינו עם קומץ היהודים שהנאצים לא פגעו בהם שם”.
במחנה הנץ המשורר שבו. “קודם לכן, בוורשה, הייתי התלמיד הגרוע ביותר בכיתה”, הוא מודה. “שנאתי את בית הספר. כשנאמר לי לאחר תחילת הכיבוש הגרמני שלא אורשה לבוא אליו, לא היה מאושר ממני. אם התחלתי לכתוב שירים במחנה, הרי זה מפני שנולדתי מספר סיפורים. השירים היו לי האמצעי להעביר את הסיפורים. אולי זה גם עזר לי להתגבר על חסרונה של אמא”.
בברגן־בלזן כתב את טיוטות השירים בעיפרון על קרש שנשלף מהדרגש שבביתן. רק כשטיוטה השביעה את רצונו, נהג להעתיקה לפנקס ה”טאשנבוך” שהשיגה לו דודתו. “כתבתי שם את השירים בהתקפות פתאומיות”, הוא נזכר. “בערב, לאחר כיבוי האורות, המשכתי לכתוב בחושך עם טכניקה שסיגלתי לעצמי - לא לכתוב שורה על גבי שורה”.
“לא הכל היה עצוב וקודר במחנה”, מוסיף אורלב, שאת שיריו משם כינס בספר שהופיע ב־2005 בהוצאת יד ושם. “היה שם הומור, וכל עוד המצב לא הוחמר, אנחנו, הילדים, שיחקנו מחבואים ותופסת, גם שח ודמקה, ואפילו אמת או חובה. לדעתי, מורשת השואה לא מועברת בצורה נכונה. צריך להבהיר שלצד האימים גם היו חיים ואנשים צחקו כל עוד יכלו לצחוק”.
נער הייתי
“כשהגענו ארצה ב־1945, אחי ואני הובאנו לקיבוץ גניגר”, מספר אורלב. “כבן למשפחה בורגנית מתבוללת, לא רק שלא ידעתי מילה בעברית, אלא גם לא ידעתי כלום על הציונות. בהתחלה ישראל הייתה בשבילי עוד ארץ, אבל מהר מאוד נקלטתי בה”.
בצבא שירת בקורס המ”כים הראשון של הנח”ל. כלא מעט ניצולי שואה אחרים שאיבדו את משפחתם, מיהר אל החופה. בגיל 24 נשא לאישה את אחת מבנות המשק, וכעבור שש שנים התגרש ממנה. ליערה רעייתו, מרפאה בתנועה במקצועה, אורלב נשוי 55 שנה.
היא, דור שני לשואה, נולדה בקזחסטן, שאליה נמלטו הוריה מפולין. את אורלב היא זוכרת עוד מילדותה. “היו לי קרובי משפחה בגניגר”, מעידה יערה. “יום אחד, כשישבתי שם עם חברות על הדשא, ירד גבר משופם במורד השביל. ‘הוא סופר’, הצביעה עליו אחת הבנות ואני, תולעת ספרים שכמותי, נפעמתי. כעבור שנים, כשהייתי כבר אחרי הצבא, פגשתי אותו במקרה ברמת יוחנן, לשם עבר בעקבות גירושיו. ‘ראיתי אותך פעם’, אמרתי לו. מזה הגענו לחופה”.
עם נישואיהם, כשהחלה ללמוד באוניברסיטה העברית, הם התמקמו בקיבוץ מעלה החמישה, שבו היה הסופר שלה רפתן שכיר, לצד עבודתו ככותב תסכיתים לרדיו. לימין משה עברו כשטדי קולק, ראש עיריית ירושלים דאז, החליט להפוך את המקום לשכונת אומנים.
ב־20 השנים שחלפו מאז יצא “חיילי עופרת”, פרסם עוד שני ספרים למבוגרים. את המהפך בקריירה הספרותית שלו הביא לו הספר “חיית החושך”, שהוציא בעקבות מלחמת יום הכיפורים. אחריו כתב כ־40 ספרים לילדים ולנוער, שבזכות גישתו המיוחדת, להציג את הדברים מנקודת מבט של ילד, תורגמו לעשרות שפות והעתירו עליו פרסים לרוב.
הנודעים שבהם - “האי ברחוב הציפורים” (שעליו זכה במדליית הזהב היוקרתית ע”ש האנס כריסטיאן אנדרסן) ו”רוץ ילד רוץ” - עובדו לסרטים בינלאומיים שצולמו בגרמניה. כן, הוא הגיע לצילומים. החרם שלו על מדינה זו נשבר קודם לכן, כשלאחר היסוסים נענה להזמנת המו”לית שלו בקלן. “הבטתי מחלון המטוס וחיפשתי את השנאה לגרמניה”, הוא נזכר. “ראיתי סתם ארץ עם ירוק של עצים ובתים”.
מבין ארבעת ילדיהם של יערה ואורי, העוסקים כולם באמנות, בנם איתמר, סופר גם הוא, חי זה ארבע שנים עם משפחתו בברלין. “יש להם שם חיים טובים מאוד”, מציין אורלב, המייחס חשיבות להרצאותיו בפני תלמידים בגרמניה. כשמעירים לו על האנטישמיות הגואה באירופה הוא מחדד ש”אנטישמיות יש גם אצלנו, מצד החרדים”, ומוסיף שלא רק שהשלים עם גרמניה, אלא היה ונשאר פטריוט פולני.
רבים ציפו שיזכה בפרס ישראל. גם אורלב. אבל זה מכבר הוא אינו מאמין שיגיע לכך. ודאי לא בגילו. כל השנים הוכר כיליד 24 בפברואר 1931, ואילו עכשיו מתוודה אורלב שלמעשה הוא מבוגר בשנתיים. “כדי שאקבל תוספת חלב בברגן־בלזן, הדודה הצעירה אותי”, הוא מגלה.