יצירות של מאסטרים ברמתו של ויליאם פוקנר יש לקרוא פעמים אחדות בחיים. אין קריאת נעורים כקריאה רוויית ניסיון חיים, וכל קריאה עורמת רווחים נוספים של תובנה ופליאה. פוקנר (1962־1897, מיסיסיפי) הינו סופר למיטיבי קרוא, אך אף טבילה קצרה במארג טקסט משלו תתגמל את המתעניינים התמימים בספרות. “הקול והזעם" תובע מן הקורא קשב וריכוז מקסימליים והתמסרות שלמה לקריאה פעילה. המזון האמנותי שמגיש הסופר האלמותי אינו לעוס מראש ואינו קל לעיכול. הרומן היה מאתגר ורלוונטי לזמנו, והוא אף צבר רלוונטיות כמעט מאה שנים לאחר כתיבתו.



אמריקה של טראמפ ורוחו השורה על העולם כולו זקוקה לפוקנר. הסופר כמו עקר את מילותיו מעומק אדמת הנהר הבוצית ומן הגזענות המסתגרת הזועמת שנותרה לרמוץ מאז מלחמת האזרחים, ומְאבק הרחובות בעיירות קמלות. הטקסט שלו דחוס, קצר־נשימה, מחויב לעצמו בלבד. בתוך מה שנדמה ככאוס מילולי מכונסת מחשבה עמוקה, מתכננת. לָאור, למשל, אור הטבע, יש תפקיד של חוט סמוי הקושר בין כל חלקי הרומן. כך גם השעון, הזמן, ההוויה העולה מן הרומן דוברת בקול האמת הספרותית הצרופה, בלי הנחות של הרפיה חנפה למען הקוראים.



הרומן, שיצא לאור ב־1929, נבנה מתודעותיהם השבורות של בני משפחת קומפסון, הנתונה, בימים אלה של אביב 1928, בדעיכתה הסופית. אב המשפחה נפטר ומשאיר אחריו אלמנה עטופה ברחמים עצמיים וצדקנות מיתממת, ואת צעיר בניו הגזען המרושע, חדל האישים. משפחת המשרתים השחורים (פוקנר קורא להם כושים) גרה בבקתה בסמוך לבית המוזנח של המשפחה הלבנה. המשרתת השחורה דילסי היא עמוד תווך של שפיות וחמלה במתחם האחוזה המסמן את גבולות מרכז ההתרחשות. נוכח נאמנותה הרגשית והפרקטית של דילסי ומוסריותה האנושית היציבה, בני המשפחה הלבנה היחסנית מוצגים כבני אדם פגומים, חלולים, נעדרי מצפן, שאינם מסוגלים לממש עתיד מתנאי הפתיחה העדיפים שלהם. לכל אחד מהם צפוי עתיד טרגי בלבד.



פוקנר פותח את הרומן בהתבוננות במתרחש דרך תפיסתו המרוסקת של הבן האמצעי, בנג'י. מדובר בבחור הלוקה בשכלו ותודעתו מוגבלת לתפיסות חושיות ורגשות קיצוניים כשל תינוק. בהקדמה מצוין שהוא, כנראה, אוטיסט, אך לפוקנר לא היו כלים להגדרת הלקות של בנג'י, ותפיסתו את המציאות ותגובותיו מעידות יותר על פגיעה מוחית עמוקה. החלק המסופר באמצעות תודעת הילד־איש האומלל הוא מופת של פירוק התפיסה האנושית לגורמיה הבסיסיים. המסופר כמו נראה בעד עדשת מצלמה מנופצת. שברי מראות, קולות וריחות מתוארים ברצף שאינו חותר לנהירות. הרשמים נחבטים בחומת המוגבלות השכלית של בנג'י.



זהו הפרק התובעני ביותר, כי פוקנר אינו חורג בו ממערכת עיבוד הרשמים של הגבר הזה, שבאישיותו הפצועה הוא מבטא את הדרדור האנושי של עשירי הדרום. זעקות הכאב הרגשי של בנג'י הנטוש להתנחם רק בחיבוקה של המשרתת השחורה, מביעות מחאה וצער נורא על עולם ללא חמלה שנוצר בידי הלבנים. לקראת הרגע שבו תרד האפלה האחרונה על משפחת האצולה הדרומית, רק טבעי הוא שהיורש האחרון שנותר מתאכזר אל אחיו המוגבל, אל אמו המתחלה, אל אחותו הנטושה ואל אחייניתו חסרת ההגנה. מחיקת ההתייחסות האנושית כלפי העבדים הובילה בהכרח לעיוורון אנושי כלפי בני האדם, כולל בני משפחה.



בחלק השני ייסוג הסיפור 18 שנים לאחור ויובא מתודעתו המעונה של קוונטין, הבן שנשלח ללמוד בהרווארד. מן הדרום הלכוד בתפיסותיו הנחשלות נשלח הבן, האמור להיות “הנבחר", אל מרכז ההשכלה היוקרתית בצפון הלבן, האמיד. במהרה יתגלה שקוונטין המיוסר נושא בקרבו סוד אפל הקשור באחותו קנדיס. נפשו המסוכסכת מגישה לקורא עוד פיסה קרועה מתולדות משפחה, שדהרתה אל האבדון ודאית כעונש משמיים. זחיחותם של בעלי האחוזה הדרומית, שנבנתה מעבדותם של שחורים, תוכרע סופית בדור הבנים. קנדיס, שנשאה בנפשה את כל מידת החמלה שהוענקה למשפחה כולה, תבקש להימלט, אך מן הגורל הדרומי אין לברוח.



בג׳ייסון, הבן שנותר ושרידי העבר המפואר בידיו, יתגלם כל הרוע שעליו הושתת השגשוג הדרומי. בפרק זה נצמד פוקנר לעולמו של האיש גס הרוח, המיזוגין, המאשים את כל העולם בכישלונו ורודה בעלובי הנפש כדי לרומם את עצמיותו הדלה. בחלק זה יצטלל הסיפור ויבהיק כאבן שחורה. לקורא לא נותר לבסוף אלא ללוות את המשפחה במבט ציפורי הרואה את הכל בלא נחמה. דילסי, המשרתת השחורה הקשישה, סועדת את בנג'י המייבב, סופגת את נאצותיו של ג'ייסון, מטפלת בקרוליין קומפסון האלמנה וגוערת בנכדה, דור שלישי לנחיתות ובורות. “ראיתי את הראשית, ועכשיו אני רואה את האחרית", אומרת המשרתת, שעינה הבוחנת, הרחומה, מביטה בדרום האמריקאי דרך עיניו של פוקנר. בנג'י הזועק ולאסטר, הנכד השחור המופקד עליו, מיטלטלים בדרך אל בית הקברות. מראה העגלה המתפרקת, שסוסה עלובה גוררת אותה, מדבר בשפת הכיליון.



לכו אל פוקנר בתרגום המצוין של שרון פרמינגר. מי שמפצחת (בעברית!) בימינו את מסתרי שפת פוקנר וסגנונו ראויה לשבח רב ולתודה גדולה.



ויליאם פוקנר, "הקול והזעם", מאנגלית: שרון פרמינגר, פן, ידיעות אחרונות, 349 עמ׳


***



זך, מבחר


בהוצאת הקיבוץ המאוחד ממשיכים להוציא לאור קבצים צנועים ממיטב השירה העברית (העורכת: שרה אביטל). האחרון שבהם מוקדש לשירת נתן זך ונושא את שם אחד השירים שבספרון, “אני רוצה תמיד עיניים". הפורמט צנוע, העיצוב אנין ונחבא, הבמה נתונה לשירה עצמה. משהו תרבותי נשכח עולה מן הסדרה הזאת. טעימה משיר הנושא: “אני רוצה תמיד עיניים כדי לראות/ את יְפי העולם ולהלל את היופי/ המופלא הזה שאין בו דופי ולהלל/ את מי שעשה אותו יפה להלל/ ומלא, כל כך מלא, יופי". ובעמוד שמנגד, “שׂימו לב לסגול הרועד": “שימו לב לסגול הרועד,/ מששו את הרוח, היטב/ גְעוּ בעץ. הוא ירוק ובצמרת/ מוריק עוד יותר והגזע/ מאוּכּל מעט אך עודו אוֹכֵל בכל פֶּה/ את לשד האדמה שאיננה/ נראית כאן לעין בעיר./ שימו לב, מששו, געו היטב. כפליים/ לשאוף את האור, להאיר/ כל ענן. הוא עובר. והלילה/ לא יאחר".