כל היבט ברומן שלפנינו מעורר פליאה. איש צעיר מאוד כתב רומן בָּשל המבוסס על עובדות בעצם התהוותן, ועם זאת נדמה כי הסיפור עלה על הדפים ממרחק של זמן ומקום. אחרת, קשה להסביר את רמת התובנה והמסקנות הפסיכולוגיות העולות ממנו. אולריך בושוויץ, יליד ברלין (1915), בן לאב יהודי ואם נוצרייה, כתב יצירה ספרותית מרשימה מכל בחינה בהיותו בן 23 בלבד, מיד לאחר מאורעות ליל הבדולח ב־1938. הסיפור הביוגרפי שמאחורי היצירה נושא בחובו הטראגי את תוכן הרומן, שמציאות הרייך השלישי כמו צמחה ממנו.
הגיבור הברלינאי של הרומן, אוטו זילברמן, איש עסקים מבוסס ובעל הכרת ערך עצמי, מאבד בליל הבדולח את כל סממני חייו הבטוחים והברורים. הוא נמלט מדירתו הנאה ברגע שבריונים חודרים אליה וזורעים בה הרס. הוא נאלץ להיפרד מאשתו הנוצרית, הוא נבגד ונגזל בידי חברו הטוב מימי לחימתם במלחמת העולם הראשונה, הוא רחוק מבנו היושב בפריז, הוא מופרד לגורלו, מוקף בבני אדם רבים ובודד בבדידות הנוראה ביותר שאדם יכול לחוות. זוהי בדידותו של הנרדף.
כבר בשלב המוקדם הזה הוא יודע שיהדותו היא אסונו. הוא, שחי חיים חילוניים נוחים, רחוק מן הדת היהודית, מרגיש שבני עמו מסכנים אותו, ומשתדל להתרחק מכל בעל אף ארוך. בלילה ההוא, שהבדיל בין החיים הנורמליים לקיום המסויט, מתחיל מסעו של זילברמן כאדם ניצוד, שזהותו העצמית המכובדת נגזלה ממנו, וזהותו הרשמית הופכת אותו לקורבן של החברה שבה צמח. במשך ימים אחדים הוא נוסע ברכבות הגרמניות בין ברלין לערים שונות בתחומי הרייך הגרמני, ותחושת הנרדפות הולכת וממלאת את נפשו, שעד לפני שלושה ימים הייתה שלווה עד זחיחות. “זה לא יתכן, הוא שב וחשב. הכול בדמיון שלי. לפני שבוע עוד הייתי הבעלים של בקר גריטה בע"מ... לפני כמה שעות עוד הייתי איש עם שלושים אלף מרק...".
האופן שבו בושוויץ מתאר את גלי המודעות המחריפים ותוקפים את זילברמן מאפשר הצצה מהימנה לנפשו של אדם מן היישוב, שלפתע נעקרו כל עוגני חייו. “הרי מצבו משול לאונייה טובעת, להתפרצות הר געש, רעידת אדמה". נדודיו ברכבות הגרמניות ובתחנות הרכבת צוברים קונוטציות ספרותיות קודמות בהקשרו של היהודי הנודד, אך יש בהם גם מן הסמליות האבסורדית והנבואה הנוראה. זילברמן חש בטוח ברכבות יותר מאשר בדירתו, ואותן רכבות גרמניות יוליכו כעבור זמן קצר את יהודי אירופה למחנות השמדה. בנסיעות הטרופות של היהודי הבורגני הזה, כשהוא נע בין תקווה לחרדה, אין בעצם כל היגיון, לבד מן התנועה המתמדת המספקת מפלט מחוסר האונים. אף רגע אין לו ודאות או ביטחון במהלכיו. הוא מנסה לנחש את היעד העדיף לו, או המחלקה הבטוחה לו, או השיחה הנכונה לו עם יושבי התא בקרון. “אילו אפשרויות נותרו לי בכלל? כל דבר שאעשה יהיה טעות".
תהפוכות הרגש שלו ומעשיו התמוהים מעידים על פאניקה הולכת וגוברת. הוא סולד ממכר יהודי בשל חזותו היהודית וקולו הרם (אף שהוא מאשים עצמו ב"אוטו־אנטישמיות"), הוא מפלרטט עם צעירה שעיניה בורקות, הוא מדבר יותר מדי או שותק יותר מדי. הוא נושא עליו עשרות אלפי מארקים ומזוודה כבדה, ונוהג בהם בחוסר זהירות מתוך פיזור דעת של אדם עייף המאבד קשר עם המציאות. המציאות כפי שהכיר אותה מתפוגגת ונעלמת תוך שהוא נוסע ברצף וללא תכלית לעבר דורטמונד, אאכן, המבורג, מינכן, לייפציג, דרזדן. השאיפה לצאת מתחומי גרמניה, שהייתה קלה ולגיטימית בעבר, נדמית עתה כרצון אבסורדי, מופרך לחלוטין.
הספר יצא לאור תחילה באנגליה ב־1939 (ואחר כך בארה"ב) ונקרא “האיש שנסע ברכבות". הסופר הצעיר נמלט מגרמניה ב־1935, שהה בסקנדינביה, בפריז ובאנגליה. בקיץ 1940 היגלו אותו האנגלים לאוסטרליה במסע ימי קשה, בחברת אלפי גולים גרמניים. כשהותר לו לשוב לאירופה טיבעו הגרמנים את הספינה שהיה עליה. הוא היה בן 27 ועל גופו נשא כתב־יד של רומן חדש. בסך הכל הספיק לפרסם שני רומנים. עד 2018 לא ראה “הנוסע" אור בגרמנית ואף לא בעברית. פטר גראף, עורך ומו"ל גרמני, קרא את כתב־היד המקורי בארכיון כתבי הגלות שבספרייה הלאומית בפרנקפורט. הוא ערך את הספר והוציאו לאור. עכשיו הוא כאן, במקום שבושוויץ אולי לא העלה בדעתו להגיע אליו. אין ספק שידע כי נכון לו עתיד של סופר אוניברסלי. הוא עסק בכתיבה ספרותית גם בקשים שבזמנים. לקוראים הישראלים בני זמננו לא נותר אלא לתהות בצער על היצירה שטבעה עמו בים, ועל היצירות הנוספות שעתיד היה לכתוב.
אולריך בושוויץ, "הנוסע", מגרמנית: נועה קול, אחוזת בית, 262 עמ׳
***
קרויאנקר ועוז
האסתטיקה של ספרי דוד קרויאנקר שובה תמיד את העין והלב, ובספר החגיגי הזה המחבר מציב רף עיצובי גבוה במיוחד. החבירה הרעיונית והפרקטית לספרות של עמוס עוז, למקומות שלו, ובמיוחד לאוטוביוגרפיה של הסופר, “סיפור על אהבה וחושך", יצרה ספר עיוני עשיר בחוויות מגוונות. קרויאנקר, שהקדיש את הספר לזכרו של עמוס עוז, מציע לטייל ממש בעקבות הסופר שנולד וגדל בירושלים ואהב אותה “אהבה קשה". אפשר לבחור מסלול וללכת ברחובות כל הזמנים, ואפשר לעלעל בין הטקסט הספרותי של עוז לטקסט האינפורמטיבי של קרויאנקר תוך התבוננות באיורים וברישומים.
למשל, עוז על בתי קינג ג׳ורג׳: “לשתי גדות הרחוב הייתה כאן חזית מתמשכת, מעונבת, מתנשאה וגם דיסקרטית אשר דלתותיה וכרכוביה וחלונותיה עוטי וילונות המלמלה כולם אומרים עשירות, כבוד, קולות נמוכים, אריגים משובחים, שטיחים רכים, גביעים עדינים ונימוסים דקים". בעמוד שממול יש רישום רצף חזיתות של בניינים בקינג ג׳ורג׳ וקטע מחזית בניין מס׳ 12. בספר הזה ההתבוננות כמוה כמגע באבן הירושלמית. היא שם, מתמיד, ואוהביה קוראים לה בשם (“ירושלים של עמוס עוז", כתר, 345 עמ׳, כולל הקדמה מאת פניה עוז־זלצברגר ומפתח).
