לאפרת

הגשם אוהב את גג הפח של סככת המיחזורית. צריך לבוא לכאן במגפיים, לבוסס עד לאי היבש שמתחת לגג ההומה. וכאן מדפים עם כל המיותר לבני האדם השבעים. בובות ובגדים, מטאטאים ונברשת, תיקים וספרים. אין עוד צורך בספרי הנייר, או בהפוך על הפוך, ככל שהם נדירים כן הם יקרים יותר ולכן יש לנצלם כחומר בעירה לצליית בשרם של בעלי חיים. כך גורס ספרו הדיסטופי של ולדימיר סורוקין, “מָנָרָגָה". הגיבור שלו, שף הונגרי העורך סעודות גורמה לחברה האוניברסלית הגבוהה, צולה נתחי בשר יוקרתיים על גבי אש המופקת משריפת כרך נדיר מכתבי דוסטוייבסקי. אני לא משתגעת על דיסטופיות, שכן העתיד הרע ממילא כבר כאן. עם זאת, אני מודעת לכך שההתחכמות (המתאמצת למַקְסם סגנון וולגרי להדגשת אובדן כל ערך תרבותי או מוסרי) של סורוקין עשויה לשאת חן בעיני מי שנהנה למצוא בכתובים סימוכין לנבואות פסימיות.

אך היינו מתחת לגג סככת המיחזורית, ושם דולק תנור ספירלות זעיר, שהושלך מביתו החם מדי של מישהו. ושם נמצאת גם שמחה גדולה על ספר של ז'ורז' סימנון, שקורא לא רכושני השליך לזבל. “הסוד המשותף" יצא לאור עברי ב־2006, ויהושע קנז, סופר עברי דגול, תרגם אותו. דפי הספר גליים קמעה מלחות שנצברה בנדודים עד הנה, אך תכניו, שתי נובלות, מלאים חיים צרפתיים ומתח המאכֵּל נפשות קרתניות. “הסוד המשותף" מסופר מעמדתו של האשֵם, שתחושת האשמה שלו היא עונשו. אין כסימנון העוקב אחר מתווה רגשותיו של מי שגרם לתאונה מחרידה בהיסח הדעת, בעודו שקוע בחטא אחר. החיים המסודרים, המבוססים, שבנה לעצמו קבלן בניין בעיר שדה, נמחקים בשניות שבהן הוא תוחב את ידו בין רגלי מזכירתו בעודו נוהג באטיות, סוטה מן הנתיב בדרך הכפרית, אטום לצפירת האזעקה של האוטובוס הבא מאחוריו. מי שגרם למותם של עשרות ילדים באוטובוס שעלה באש, יאשים את עצמו, ישפוט, יפסוק ויבצע את גזר הדין.

הנובלה השנייה שבספר קלילה יותר ומשתייכת לסיפורי מֶגְרֶה. “הכלב הצהוב" (שפורסם לראשונה ב־1931) מזכיר מעט את מבנה עלילות פוארו של אגתה כריסטי. בעיר הנמל קונקרנו מתרחשת שורה של מעשי פשע. מגרה (הנקרא כאן בפשטות מגרה, בלא כל דרגת קצונה) מגיע למקום אחרי המקרה הראשון, וצופה בהיתול בדמויות המקומיות המתרוצצות בין המלון הקטן והבר לבין רציפי הנמל והסמטאות הסמוכות. “אל תראה בי דוגמה לחיקוי ואל תנסה לבנות תיאוריות ממה שאני עושה", הוא אומר למפקח המסופח אליו. בתום החקירה, כשהוא לבדו במכוניתו, “משך בכתפיו לפחות שלוש פעמים, כאדם אחוז תשוקה עזה ללעוג לעצמו". מי שידע לחבר משפט כזה ראה לנפש האנושית בעיניים חודרות כל. סימנון מפגין כאן גם את יכולתו הנהדרת לתאר מקום ואווירה. מובן מאליו שהסתיו מקדיר את פני העיר וצולף בה רוחות מן הים.

מצטרף לאוצר זה שאימצתי לביתי (הגשם הופך בינתיים את רחבת המיחזורית לשלולית חורף שוקקת חיים), תרגום חדש מסדרת הפקד מגרה. “פרשת סן־פיאקר" מחזירה את מגרה למקום הולדתו, לכפר קטן בצפון נורמנדי, שם גדל בביתו של מנהל הטירה. במידה שסימנון מרשה לגיבורו להתרגש, מגרה חווה הפעם תמונות זיכרונות מתוקות מילדות תמימה ומוגנת בחסות אב חרוץ, צנוע והגון. ההווה של הבגרות מאוכלס במזימות רעות, גברים רופסים ואווירה נעדרת סולידריות. סצינת פענוח הרצח מסוגננת כמחזה אפל.

החורף מעורר כתמיד את התיאבון לקריאה, כפי שהוא מעורר את התשוקה לצאת למרחקים, לאכול לחם טרי, לרוץ בגשם, לשמוע בטהובן ושופן, להריח עץ אקליפטוס נוטף גשם. זה הזמן לקרוא את ספרו של מי שלא הכרתי עד כה, אנרי רורדה (1925־1870), שנולד בבלגיה לאב הולנדי, ובגר ופעל בלוזאן בשווייץ. אישיותו יוצאת הדופן מוצאת ביטוי בהצהרה האישית, המעמיקה והמקיפה המשוקעת בספרו האחרון.

“התאבדותי" הוא טקסט יוצא דופן החל מכותרתו. רק איש אמיץ ומפוכח, שקול וחד מחשבה, יכול לכתוב כך על מותו המתוכנן לרגע שלאחר סיום הכתיבה. בשלווה ובכנות הוא פורש את עיקרי מחשבותיו ורגשותיו המונחים ביסוד החלטתו להתאבד. הוא מחלק את דבריו לנושאים, כאילו הרצה בנחת לפני קהל, ומונה בפרגמנטים תמציתיים מבריקים את ההנמקות להחלטתו. הקורא ימצא כאן פכים מהשקפת עולם של הומניסט ואיש מוסר, אוהב חיים וביקורתי. הוא מבקר כאן גם את עצמו, על אנוכיותו, על רפיון כוחו בשלב זה של חייו. "למחשבותיי הנדיבות, הטובות, אין הכוח הדרוש להניע אותי לפעול". תנודות הרגש ניכרות מאמירה חותכת אחת למשנה. בעודו מנסח את דבריו האחרונים הוא כותב לפתע: אני אוהב יין מאוד מאוד (...) הפגם הוא לאהוב משהו יותר מדי". זוהי קריאת צער נוראה על הפרידה מהחיים. "אשר לי, אני אוהב את ההתחלות, את היציאה לדרך, את התנופה החדשה". מכאן תובן ההודאה המייאשת בעמוד אחר: "כיוון שאין לי עוד יצירה להתחיל בה, יש לי רושם שאני בחופשה". מובן מאליו שאין זאת חופשה משמחת.

בבידוד ההצהרות התקיפות זו מזו, בהנחתן הגבישית הנפרדת על הדף, מבהיר הכותב את עמידתו האיתנה מאחורי כל מילה: “איני פוחד עוד מהעתיד כיוון שהחבאתי אקדח טעון בתוך הקפיצים של מיטתי". המורה, הסופר, הפובליציסט האנרכיסטי, מכריז כך על השגת שליטה מלאה בחייו, כולל מותו. צלילות מחשבתו הייתה העדה היחידה למעשהו. ב־7 בנובמבר, 1925, בארבע לפנות בוקר ירה בלבו. הוא החליט על ירייה בלב, כי סבר שירייה בראש תכאיב לו יותר.