למרבה השמחה תקפה אותי הצטננות שאפשר היה לכנותה “מחלה" ונדרשתי לשכב במיטתי הנוחה כדי לקרוא בעונג מחודש את תולדות נדודיו של ילד עזוב שישן על מצע קש. תחושת החום הגבוה, הזכורה לי כמיטב הילדוּת, חברה לקריאה כדי לשחזר מצב קיומי פלאי, שנשכח, אהה, בצוק עִתֵי הבגרות. בשעות המתוקות, שבהן הלכתי לצד רמי בשבילים צרפתיים שוממים, חוויתי מחדש את טעם הקריאה הילדית, אפופה בהדים וקולות, ריחות ורוחות מארצות רחוקות. שבתי להפוך דפים, מכוסה היטב, בעוד אמא פעלתנית מגישה לי כריכי חמאת בוטנים בדבש, לפני שהיא שוטפת את הרצפה מתחת למיטת חוליי החמימה. הידד! לי הייתה משפחה!
זהו רומן מסע, רומן נדודים, רומן הרפתקאות, רומן חניכה. זהו רומן חברתי המתאר חיים בתחתית הסולם המעמדי במאה ה־19, בצרפת ובאנגליה וגם באיטליה. זהו רומן שמצייר מסלול הליכה ברגל בין חבלי צרפת, מכפר לעיירה, מיער לגדת נחל, ממכרה פחם לחופי תעלת מידִי ולנמלי תעלת למאנש, אל תוככי פריז ונבכי סמטאות לונדון. זהו רומן על רוע ואטימות הצומחים בלב הדלות, ועל טוב הלב והמעורבות הרגשית הפורחים בתוך אותה דלות. הטיפוסים שהקטור מאלו (1907־1830) העלה אל הדפים משתייכים ללא מורכבות לשלוש קבוצות: טובים, רעים ואדישים. הסופר, שהיה בעל מחויבות חברתית עמוקה, תקף בעיקר את ההזנחה והעוול הנגרמים לילדים יתומים. הוא, שנולד בכפר קטן על עיקול בנהר הסיין (לָה בּוּי שמו, ופעם אחת חציתי שם את המים במעבורת קטנה. רמי מגיע אל הסיין עם רעו מתיא בדיוק בנקודה הזאת), חווה בעצמו ניתוק מאם אוהבת כשהיה בן 9 ונשלח במצוות אביו הקשוח לרואן כדי ללמוד. הוא כתב את הרומן בהיותו בן 48 ואב לילדה, לוסי, שלה הקדיש את סיפורו של רמי. “שְמֵך, שנלחש על שפתיי פעמים רבות כל כך, חקוק בוודאי בין הדפים האלה". מודעותו החריפה לעולמם של ילדים ושאר חסרי הישע, להזדקקות המורעבת שלהם לחום רגשי והגנה, ניכרת בכל עמוד. הרומן מבליט באותה מידה את הקשר החם והמחייב שבין האדם לבעלי החיים. מאלוֹ היה חובב טבע על כל מופעיו, והיכרותו המעמיקה עם החי והצומח ניכרת באופן מלבב בסיפור.
באמצע המאה ה־19 ילדים נמכרו לצרכים שונים בהליך חוקי ומקובל. רמי נמכר לאיש מבוגר שהרוויח את לחמו מבידור הקהל המזדמן לכיכרות. הילד הוכרח ללכת בחברתו מרחקים עצומים, לאכול פרוסת לחם אחת כמזון היומי ולישון באסמים. הוא למד מן “האדון" שלו לקרוא מילים ותווים, הוא למד לנגן, להתמצא במפה ובמרחב, לחיות בתנאי שרידה בחורפים קשים. למזלו “האדון" היה הומני כמידת אותם ימים. הוא דאג לילד כאילו היה בנו, אבל לא ויתר על שירותיו כשחקן בלהקתו כשיכול היה לשפר את תנאי חייו של הילד. החברה של אותם ימים ראתה בחיי הנדודים הקשים עניין הכרחי ומובן מאליו. ויטאליס עשה זאת בהגינות ותמורת מעות שסיפקו לו ולצוותו (קוף, שלושה כלבים וילד) מזון ולעתים גם גג. הוא לא היה נוכל או גנב כדמויות דיקנסיות, הוא הנחיל לצוותו ערכי מוסר ויושר. האם סיפור מהמאה ה־19 באירופה כה רחוק מסיפורי המאה ה־21, עד שהוא נדמה כאגדה רחוקה ובלתי מזיקה, שסופה רק טוב? ודאי שלא באוכלוסיות עניות הגוועות ברעב באפריקה ובאסיה של היום. ודאי שלא במחנות הפליטים והמהגרים בעולם המערבי.
"באין משפחה" הוא השם המקורי של היצירה, ששונה הפעם לצרכים מסחריים מפני שבמקביל יצא לאקרנים סרט הקולנוע הנושא אותו שם. אני אוהדת את דניאל אוטיי (ויטאליס בסרט), אבל רק הספר מגיש את המסע האמיתי. רק עם הספר אפשר לחקור את פרטי ההיסטוריה של התקופה המתוארת, רק עם הספר אפשר לבקר בעיירות שלא שמענו עליהן, רק עם הספר נוכל להבין עד כמה מאלוֹ העריך את מקומה של המשפחה הביולוגית בחיי ילד, וגם את חשיבותה של שושלת יוחסין, הדם הכחול הזורם בעורקיו מתחת לסחבות בגדיו. באותה מידה הוא מבליט את ערכם של בני אדם זרים היוצאים מדרכם כדי לעזור לילד ערירי. רק הספר ממחיש את תאוות החופש הבוערת בילד בעודו מחפש מסגרת משפחתית. שני הרצונות המנוגדים מפעילים אותו, ובדרך אל משפחתו שני הרצונות דוחפים לאותו כיוון, למסע.
כשמהנדס מכרה פחם מציע לרמי עבודה קבועה במשרדי החברה הוא מסרב. “אמרתי שאני רוצה את החופש, את ההרפתקה, שאני אוהב לשיר". ובו־בזמן: “נגזר עליי להיפרד מהאנשים שאהבתי ושאהבו אותי". שוב ושוב הוא נוגע בגרעין השביר של זהותו הפנימית: “ילד של אף אחד, נטוש, אבוד בחיים, נתון לחסדי הגורל, ללא נמל מבטחים, ילד עלוב, שבילה לילות בחוות, באורוות, ביער".
רק בספר אפשר וראוי היה להגיש אחרית דבר שתתאר בקצרה את חיי הסופר ותקופתו ותזכיר את התרגומים והמתרגמים הקודמים ליצירה: יהושע חנא רבניצקי (1923 ו־1966), אברהם א. עקביא ויעקב עדיני (1964, 1969, 1977), אליעזר כרמי (עיבוד לילדים, 1980), מיכה פרנקל (1993).
רק בספר מופיע חלק מהאיורים המקוריים של אמיל באיאר (1891־1837) הצרפתי, כפי שהובאו במהדורת 1880 של הרומן המקורי. חבל שאיור משלו לא מופיע על כריכת הספר הממסחרת דווקא את הסרט החדש. ראוי היה שבאיאר יזכה לקרדיט ולו בהערה קטנה על גב הספר. איוריו, בקו עדין ורגיש בשחור־לבן, מציגים תמונות פרטניות עם מלאוּת של זמן ומקום, והם שייכים לרומן כאילו נבראו עמו. באיאר היה מאייר נודע בתקופתו, והוא מת בקהיר, כנראה במסע עבודה. איוריו מבטאים את הפרטי והמסוים, בניגוד לטיפּוּסי המרוח בצבע כיום. הוא לא צייר אייקון של ילד שיכול להיות פינוקיו או מרקו או רמי. הוא צייר את רמי, ילד מסוים, שנחטף כתינוק בלבוש משי אצילי וגדל אצל כפרייה בורה שעטפה אותו באהבה, עד שהגבר הגס שלה חזר מפריז הרחוקה ושם קץ לילדות מאושרת.
הקטור מאלו, "רמי, ילד של אף אחד", מצרפתית: מריאנה קאן, איורים: א׳ ביאר, אריה ניר (מודן), 536 עמ