לשרון, אישה ללא חת

את שעת בוקר מאוחרת, עננים דשנים ממהרים מעל לבניינים ישרים וגבוהים מאוד. גשם מתחיל לרדת בטיפות גדולות, נחבטות ברוח. צפויה לי הנאה גדולה מן ההמתנה שהתחייבתי לה. שלוש שעות מוצדקות לחלוטין בתוך כיס זמן במקום הניטרלי ביותר ביקום: בית קפה חדש, נוצץ, בלב רובע הייטקיסטי. זהו מקום מעודכן לתפארת הרגע הזה, שיחלוף, גם אם איש מן היושבים סביב אינו רוצה להיות מודע לארעיות. שברי השיחות והבעות הפנים מחבְּרים סביבי צעקה כבושה של צורך שנחשף מעבר למעטה העמדת הפנים. אנשים נפגשים במקום הזה כדי להציע עצמם למשרה קצרת מועד, כדי לפרוש לפני משקיע תוכנית רווחית, כדי להרצות על תוכנה חדשה שחובה ללמוד אותה. מפגשים אוף דה רקורד, בלי רומנטיקה.

בבית הקפה של ההייטקיסטים הכל להוטים להשיג דבר־מה בלתי נתפס. המחשבה על הספר האינטימי של נטליה גינצבורג מגוננת עליי מפני חריכה באש ההזדקקות הרוחשת סביב. לבושה בזרוּת אני ממצה את יתרונותיה. באי הקפה מניחים לי להיות רהיט מתקבל על הדעת, בהיותם ממוקדים בהשגת מטרותיהם. הם מוכרחים להיות תובעניים כי הם מתפקדים בעולם קשוח, והשאפתנות שהתקשיתי לסגל לעצמי לאורך חיי נחוצה להם כמו דם בעורקים.

אני קוראת בבית הקפה לפני שאכתוב את הטור האחרון במסע כתיבה שארך כמעט שש שנים. הכתיבה השבועית לא הרתיעה אותי, בניגוד למה שחשה אלנה פרנטה, כש"הגארדיין" הלונדוני פנה אליה לפני שנתיים בבקשה שתכתוב טור שבועי. פרנטה כתבה עד אז ספרות, רומנים ארוכים, סדרת רומנים ארוכים, עד שנתבקשה לכתוב טור קצר בעל קצובת מילים קמצנית. היא חששה מן המחויבות ומן הצורך לנסח במדויק, וללא תיקונים חוזרים ונשנים, וביקשה ממערכת העיתון שתסייע לה בהפניית שאלות, או ראשי פרקים מנחים. למשל, שתכתוב על “פעם ראשונה". “מילא, אמרתי לעצמי, ספְּרי כמה מחסור כפייתי ומסתורין יש באהבה הראשונה, אבל ככל שניסיתי לכתוב על כך צפו ועלו יותר עמימות, חששות, אי־נחת. הכתיבה התמרדה, נטתה למלא חללים ריקים".

הכתיבה השבועית עלולה להיות עול מרתיע למי שאינו מנוסה בה, אבל אני עסקתי בכתיבת טור ספרותי שבועי בגלגולים שונים של “מעריב". העורך כהן החזיר אותי לדפים אחרי אי־אילו שנות גלות ועל כך אודה לו תמיד. אבל העול אכן היה עול מבחינות מגוונות, והוא הלך והמעיט את העונג שבקריאה ובכתיבה גם יחד. בשלב שבו המודעות הפכה למועקה הבנתי שעליי לחדול. פשוט מפסיקים וזהו. בלי טקס. הרי היום אפשר להיפרד בלחיצת יד וירטואלית.

האילוסטרציות המלוות את ספר הרשימות של פרנטה נפלאות בפשטותן. הן מקנות קצה חוט של מחשבה מאומצת, בהשראת הרשימות עצמן, שהן אישיות ומהורהרות ומצומצמות כציר מרק שהתאדו ממנו כל המים הריקים. נותרו רק המילים המשמעותיות, הבלתי מחויבות לעוניו של יומיום סתמי. זהו הספר הראשון שקניתי אחרי שנים שבהן קיבלתי ספרים ממו"לים שקיוו להתייחסות חיובית, כמובן, ביודעם שאני כאן כדי לאהוב. נהניתי לשלם בעבורו. התובנות של פרנטה לגבי היבטים שונים הכרוכים בכתיבה מעניינות דווקא בזכות תמצותן. היא, שזכתה לתרגום יצירותיה לעשרות שפות עולם, כותבת כאן: “התרגום הוא הישועה שלנו, הוא מחלץ אותנו מהבאר שבתוכה, לגמרי במקרה, הזדמן לנו להיוולד (...) אילו יכולתי הייתי משקיעה את עצמי בכל השפות ומניחה לכולן לחלחל לתוכי". רק מי שכל הווייתה מסורה למילים ומקבלת משמעות מן המילים מבינה את פלאיות שערי השפות, שמעבר להם מתגלמים עולמות תרבותיים המצפים לפענוח. נהניתי לקרוא את מחשבותיה המעורטלות של פרנטה בעניין הגבול שבין בדיון למציאות. זהו גבול דיפוזי מבחינתה, היא שעדיין נחבאת מאחורי פסבדונים.

נטליה גינצבורג לעומתה כותבת רשימות אישיות בשרניות וארוכות, ולכן מאפשרות חדירה עמוקה יותר לרשות הפרט החולי. הסקירה העצמית שלה אכזרית להפליא. היא קוראת לעצמה, למשל, “סופרת קטנה". וברשימה שעוסקת בהבדלים ובהנגדות שבינה לבין בן־זוגה, היא מונה בעצמה טור ארוך של חסך בכישורי חיים. התמצאות במרחב, למשל. הרשימה “המקצוע שלי" לוכדת את תשומת הלב. גינצבורג משרטטת גרף רגשי של התפתחות יחסיה עם “המקצוע" שלה, הכתיבה. היא צנועה אך לא מצטנעת, מתבססת על מודעות עצמית שהופכת לכלי מושחז. התובנות שלה ביחס למכניקה של הכתיבה, לאופן הפעולה המתחיל באיסוף החומר, יעניינו כל מי שעוסק בכתיבה ספרותית. היא אישה והיא כותבת על כתיבה כאישה: “(...) אז רציתי נואשות לכתוב כמו גבר, הייתי מבועתת מכך שהדברים שאני כותבת יחשפו שאני אשה". כשילדיה היו קטנים חשה “פרצי געגועים אכזריים" לכתיבה, “ולפעמים בלילה כמעט בכיתי כשחשבתי על המקצוע שלי וכמה הוא יפה". ואז, כשהמטפלת לקחה את הילדים לטיול של אחר הצהריים “כתבתי מתוך שמחה וחמדנות". אלה התבטאויות מכמירות לב המעמידות את האישה הכותבת כמי שנגזר עליה לכתוב ובו־בזמן להיקרע מן הכתיבה מפני שהיא אֵם לילדים. גזירת גורל כפולת פנים.

מכותלי בית הקפה נשמעים צלילים דמויי מוזיקה, שהבסים שלהם הם כריות ענקיות שעליהן נשענת בדידות הלקוחות. בתוך כך אני מזדמנת גם אל ספרו הקל כנוצה של דייוויד סאלאי. באופן עקיף הספר אכן עוסק בתעופה, כלומר טיסות מארץ לארץ, בהיותו ספר פטנט הבנוי כמרוץ שליחי לפידים. כל גיבור ספרותי נושא את לפיד הסיפור הלאה, אל הנוסע הבא.

הנוסעת במטוס מגטוויק־לונדון למדריד יושבת ליד הנוסע הממשיך ממדריד לדקר וכך הלאה. לכל נוסע סיפור קטן המתרחש לפנינו בזמן אמת. אף מטוס לא מתרסק, אבל לאחד הנוסעים קורה אסון במשפחה. עם זאת, הכל בגדר בידור חביב המתאים לקריאה תמימה בטיסה קצרה. אגב, המונח “כיס אוויר" הוא עממי ולגיטימי, אך לא מדעי־מקצועי. לתופעה קוראים חִתְחוּתִים, כך לימד אותי מיקי כץ, שהיה קברניט באל־על בשעה שגאל אותי מחרדת הטיסה. רצוי לדעת שהמינוח “מערבולת", המופיע בתרגום, אינו שייך לעולם התעופה או לענני חורף ממשיים.

הספר השני שרכשתי בהרגל חופשה חדש ונעים הוא ספרו של אביגדור המאירי, שיצא לאור ב־1938. אני מתחילה לקרוא בדפיו המצהיבים ושמחה בהיותו מסמך היסטורי מנקודת ראות אישית, רעננה גם עתה. המאירי מתאר מסע שערך מארץ ישראל לאירופה באמצע שנות ה־30 של המאה הקודמת. מבחינתו הייתה זאת שיבה אל ארץ לידתו ונעוריו (הונגריה), ובתחילה הגיע לווינה. המבט ההומוריסטי בבני לאומים שונים, ובמיוחד ביהודים, חושף בני אדם שהתנהלותם אז, בין שתי מלחמות העולם, אינה שונה מדרכיהם היום. על סיפון האונייה הנושאת אותם לאירופה, מתכתשים היהודים מישראל במילים ובמשטמה גוברת עד סף חילופי מהלומות: “ופה התפרץ הוויכוח הידוע על ארץ ישראל הפוליטית, הכלכלית, הפלחית, הרביזיוניסטית, הברית־שלומית, הפועלית וההיטלרית (...)". המאירי חוזר ומפלל שהנימוס והנעימות הווינאיים יגיעו גם לתל אביב.

וגם זה לא השתנה: בעודו יושב ברכבת מטרייסט לווינה פולשים לקרון שוטרי גבולות איטלקים גסים ובהמשך יוגוסלבים. המאירי מבהיר להם שאין לו סחורות במטענו כי הוא סופר. סופר? שואל השוטר ומגחך, “מי אינו יכול להיות 'סופר'? נו, בזה הוא צודק. נזכרתי בתרפ"ט הסופרים שלנו בארץ־ישראל. מי אינו סופר? ובכל זאת אני מנסה: אני סופר עברי. בשפת התנ"ך. מירושלים". זה עניין אחר, מגיב השוטר, אך המאירי לעצמו: “דווקא סופר עברי יכול להיות כל הרוצה בכך".

אני מאחלת לירון פריד, הכותב הווירטואוזי שימלא מעתה את עמוד “ספרים", שלא יחשוש ממספרם הרב של סופרי ישראל העבריים. אני התנסיתי בייסורי מצפון לא מידתיים כשלא יכולתי להתייחס לכל הכותרים שיוצאים כאן לאור. זהו שפע מדהים, יחסית למספר דוברי השפה העברית. לבי יצא אל הכותבים, בהיותי מודעת לדרך הארוכה והכאובה שעושה סופר עד שהוא רואה את ספרו הכרוך מוצג בחנות הספרים (ובדרך כלל הוא אינו מוצג בגין אותה תופעת שפע שחנויות הספרים אינן מכילות). כיוון שתמיד חיפשתי את הספרות הטובה באמת, יצירה שמיטיבי קרוא יראו בה אוצר נדיר, או לפחות יידעו בה חוויה חדשה, התקשיתי להתייחס לדוגמאות מתוך סחף כותרי המקור. וכשקראתי ספר מפתיע ואיכותי, "טיט" של דרור בורשטיין, רציתי לכתוב עליו הרבה עמודים.

חלפו שלוש שעות המתנה מתוקות. עצבות נעימה שורה עליי בהשראת יושבי בית הקפה שלא השיגו את מבוקשם הפעם. אני עדה דוממת לאכזבתם, לרגעים המענים שעוד יבואו עליהם כשיחזרו לביתם ומבטם ייתקל בקירות מוכרים מדי. אני אוספת את הספרים אל מתחת למעילי ומצטרפת אל הרצים בגשם שבחוץ.

נטליה גינצבורג, "המידות הקטנות", מאיטלקית: יונתן פיין, תשע נשמות, 174 עמ'; אֶלֶנה פרֶַנטֶה, "המצאות מזדמנות", אילוסטרציות: אנדראה אוצ'יני, מאיטלקית: רמה איילון, הספריה החדשה, 112 עמ'; אביגדור המאירי, "מסע באירופה הפראית", ועד היובל וראובן מס, 1938 , 208 עמ'; דייוויד סלאי, "כיס אוויר", מאנגלית: אילן פן, פן וידיעות ספרים, 127 עמ׳