פרולוג
זה מה שחרוט על הקבר של סבא שלי בצפת:
פ"נ / יצחק / בר' יוסף חיים ז"ל / נצר הרה"צ חיים / מטשרנוביץ זי"ע
ככה נודע לי שהמקור של משפחת אמי, שמונה דורות אחורה, הוא בטשרנוביץ. משם הגיע גם הרב הצדיק חיים, שהיה הרב של טשרנוביץ ושנודע בכינויו "הטשרנאוויצער". הוא הגיע לארץ ישראל, קבע את מקומו בצפת, נפטר בה בשנת 1818 ונקבר - כמו סבא שלי - בבית הקברות העתיק של צפת.
באותה טשרנוביץ נולד יוזף שמידט, שנודע בעולם כולו בכינוי "קרוזו היהודי" ו"הזמיר מטשרנוביץ". שם נולד גם המנהיג האגדי יצחק בן אהרון, שהלך לעולמו לפני 14 שנים בגיל 100. מהעיר הזאת הגיעו גם הפרופ' צבי יעבץ, השחקנית מרים זוהר ויצחק ארצי, אבא של שלמה ושל נאוה סמל. גם הסופר אהרן אפלפלד בא משם. הוא גורש לגטו טשרנוביץ כשהנאצים הגיעו למקום והצליח לברוח אל היערות.
ספק אם יש עוד עיר קטנה בעולם שספרים אינספור ומאמרים למאות נכתבו עליה. למה זכתה לתשומת לב כזאת? לא קל לענות... טשרנוביץ הייתה יישות תרבותית צמאה לספרות, לתיאטרון ולמוסיקה. התרוצצו בה בערבוביה תשוקה להשכלה, סנוביזם זעיר בורגני, עשירים מתנשאים וחקיינים רבים - אבל גם אנשי רוח אמיתיים, שבמילה הכתובה התגלם עולמם.
(אהרן אפלפלד: "עיר שהייתה ואיננה" / "הארץ" 2008)
באותה טשרנוביץ נולד גם איציק מאנגר, שנפטר היום לפני 51 שנים.
אמי כרעה אותי ללדת
בשדות הארץ החורגת.
על פרשת דרכים היא נחה
ואני, פניי מזרחה.
("כינור ישן" / איציק מאנגר. תרגום: רחל שפירא)
תמונה ראשונה
אבא שלו, החייט שהיה שתיין לא קטן, הוריש לו בעיקר את האהבה לספרות. "איך בין א ליטראתוירה", ככה היה נוהג להעיד על עצמו - "חובב ספרותורה".
איציק הצעיר החל את מסע נדודיו בעולם כשנפרד ממשפחתו כדי להמשיך את לימודיו בגימנסיה בקולומיאה, העיר שבה נולד אבא שלו. במלחמת העולם הראשונה הוא נמלט לעיר יאסי שברומניה ושם התאחד עם המשפחה שלו. כשהיה בן 17 התחיל לכתוב שם את השירים שלו ביידיש.
עלים נושרים באודם סתיו
המלך הוא לבד
הרוח לו בוכה עכשיו
"הכל אבד. אבד"
שרים הקבצנים בכל פינה
הילדים מייבבים
ליד הטחנה הישנה
פולה הערב כוכבים
שמרל בכינור עצוב
ברל את הבס צובט
והניגון מביא לי שוב
דמעות שמעיניי יורדות כעת
("סתיו" / איציק מאנגר / תרגום: אבי קורן)
כשהגיעו הנאצים ב־1939, הוא ברח לפריז בכוונה להמשיך משם לארץ ישראל. הכוונה לא התממשה והוא מצא את עצמו אחרי טלטולים רבים בלונדון. בשנות ה־50 השתקע בניו יורק.
לישראל הגיע בפעם הראשונה כאורח בשנת העשור למדינה והמשיך להגיע מדי פעם לביקורים קצרים.
תמונה שנייה
על הדרך עץ עומד
צמרתו תשוח
עזבוהו ציפוריו
לאנחות הרוח
אל אמי אני אומר:
"נא הקשיבי, אמא,
אף אני ציפור אהיה
וכנף ארימה"
("על הדרך עץ עומד" /
איציק מאנגר / תרגום: נעמי שמר)
זה השיר הכי ידוע של איציק מאנגר: "אויפן וועג שטייט א בוים". הוא פורסם לראשונה בעיתון יידי בוורשה בשנת 1938, אחרי שהמשורר הצליח לצאת משם וכבר שהה בפריז.
השיר הזה זכה ללחן של פיליפ לסקובסקי, מוזיקאי ושחקן בתיאטרון היידיש. השיר - עם הפזמון שנוסף לו, "ים טרי טרי טרי טרי" - עשה לו כנפיים כמו הציפורים שעפו מהעץ שעמד על אם הדרך, והושר בעולם כולו. הוא גם הגיע ארצה וזכה לפחות לחמישה תרגומים לעברית.
את אחד התרגומים, זה שכתבה נעמי שמר, הזמינה בשנת 1973 דליה גוטמן, המפיקה הכי יצירתית ומקורית ברדיו ובטלוויזיה הישראלית. זו שהגתה את הרעיון לתוכנית "דו רה ומי עוד". תוכנית שהביאה לנו פניני עד של מוזיקה ישראלית.
נעמי שמר גם הלחינה עבור להקת חיל הים את "על אם הדרך", שיר של נתן אלתרמן, שכמו שנהוג לומר היום "התכתב" עם השיר של מאנגר.
על אם הדרך עץ עמד
עמד נופל אפיים
נומה בן, הלילה רד
ליל סער על המים
("על אם הדרך" / נתן אלתרמן)
השיר של מאנגר הוא על איציק הילד, שרוצה לעוף כמו הציפורים שעזבו את העץ ופרשו כנפיים לארבע רוחות השמיים. אבל הוא לא יכול כי אמא שלו, כמו כל אמא יהודייה, לא מרשה לו. היא רוצה שילבש קודם מעיל כי קר בחוץ, ושינעל את ה"גאלושעס", שזה ערדליים.
כמה לי קשה עכשיו
איך כנף ארימה?
מה קלה היא הציפור
מה כבד לב אמא
אז בעצב אחייך
אמא, אל עינייך
לא נתנה אהבתך
לי לפרוש כנפיים
("על הדרך עץ עומד" / איציק מאנגר / תרגום: נעמי שמר)
בשנות ה־50, כשהפדאיון הסתננו לישראל וערכו פה פיגועי טרור, כתב שמואל פישר גרסה ישראלית לשיר. הוא קרא לו "שיר על עץ". העץ של שמואל פישר לא עמד על הדרך. היה זה עץ שקמה שעמד בודד בערבה. יפה ירקוני שרה את זה.
ובפרוץ ליל קרבות,
ליל דמים וסער
מול האופל, מול אויב
יעמוד הנער.
את העץ היקר
יד אויב עוקרת
והבן שוב קורא
מאמו איגרת:
אל ייאוש, גוזלי,
צו זה מגבוה.
גם עצים וגם תקווה
עוד תוסיף לנטוע.
על אפה וחמתה
של יד זו הפושעת,
עוד יצמח בערבה
עץ חיים ודעת
("שיר על עץ" / איציק מאנגר /
נוסח עברי: שמואל פישר)
אתנחתא
מארק אדלמן היה סגנו של מרדכי אנילביץ' במרד גטו ורשה. אחרי המלחמה הוא היה לרופא קרדיולוג שנשאר בפולין והתפרסם בעיקר בשל דעותיו האנטי־ציוניות.
זה מה שסיפר מארק אדלמן לאיציק מאנגר על מקרה שקרה במרד גטו ורשה:
להבות הבתים עלו מעברים. כל הגטו היה גוש אחד של אש. והנה דקלמה אחת הבחורות שבקבוצתנו את שירך "אויפן וועג שטייט א בוים". דקלמה? לא, לא דקלמה. בקושי מלמלה - אך כולם שמעו. כל אשר בקבוצה חשו כי הציפורים שעפו התפזרו מן העץ. לא סתם ציפורים הן, אלא אבא, אמא, אחים ואחיות, חברים וידידים. היפות שבציפורי יהדות פולין...
והיא? הבחורה, מן הראשונים הייתה בנופלים. היא לא הגיעה. באותו שיר נפרדה מאיתנו. מן העולם. "אלע פייגעל פונם בוים זיינען זיך צעפלוייגן" ("כל הציפורים כולן מהעץ הן עפו").
על הסיפור הזה כתב איציק מאנגר:
השיר עצמו שייך עתה לאותה בחורה יהודייה אלמונית מגטו ורשה. היא קידשה אותו ברגעיה האחרונים לאור להבות הגטו.
(איציק מאנגר: "גלגולו של שיר" / "מעריב", 17 בפברואר 1960)
אפילוג
העיתונאי שלום רוזנפלד, מבכירי העיתונאים בישראל והזוכה הראשון בפרס ישראל לעיתונות, היה בין מעריציו הגדולים של איציק מאנגר. הוא היה זה שדאג שהשם איציק מאנגר והשירים שלו יהיו מוכרים פה לאנשים חובבי שירה ולצעירים כמוני, למשל. "ליידיש יש לי יחס מיוחד", הוא כתב, "ממש אהבה חושנית. אני רואה בה נכס תרבותי עצום של עמנו. עם ישראל לא קפץ היישר מיהושע בן נון למדינת ישראל. אסור לוותר על מה שהיה באמצע. על אלפי יצירות נפלאות שנכתבו באלף שנות קיומה של תרבות היידיש". שלום רוזנפלד היה זה שיזם את פרס מאנגר ליצירות ביידיש.
מאנגר עלה סוף־סוף ארצה כשהיה בן 64. לידידו שלום רוזנפלד הוא אמר בבואו, "למה באתי לישראל? כי אני יודע שאפילו כלב מת לא יגיע להלוויה שלי באמריקה".
תאמינו לי שביידיש זה נשמע הרבה יותר מצחיק.
שלוש שנים אחרי כן, ב־21 בפברואר 1969, שזה היום לפני 51 שנים, נפטר איציק מאנגר אחרי שסבל ממחלה ממושכת. שוב היה זה שלום רוזנפלד שדאג שללוויה בנחלת יצחק יגיעו לא רק כלבים מתים. המונים באו ללוות את המשורר איציק מאנגר, בנו של החייט מטשרנוביץ.
קהל אלפים ובראשו נשיא המדינה ורעייתו, שר החינוך, רעיית המנוח ובני משפחתו, ליוו את המשורר איציק מאנגר למנוחת עולמים.
בשעה 2 אחרי הצהריים הונח ארונו של המנוח בבית הסופר בתל אביב. ליד הארון הוצבו משמרות של סופרים, עיתונאים ואומנים.
אלפים ממעריצי זכרו של המשורר עברו על פני הארון.
("מעריב" / 24.2.1969)
חוה אלברשטיין, שבעצמה זכתה ב־1999 בפרס מאנגר, נזכרה בערב חגיגי במיוחד שנערך בשנת 1968 בהיכל התרבות לכבודו של איציק מאנגר: "את הערב הזה הנחה שרגא פרידמן ביידיש יפהפייה. אחד הסיפורים הבלתי נשכחים שהוא סיפר בשמו של מאנגר היה על הטקס שבו הסירו את הלוט מעל פסלו של נתן רפפורט לזכר מורדי גטו ורשה. בערב שלפני הטקס נפגשו בבית קפה שלושה משוררים: אברהם שלונסקי, יוליאן טובים ואיציק מאנגר. ושם נאמר המשפט המצמרר - 'בדרך כלל נהוג שהעם עולה אל קבר המשוררים, והנה כאן עולים המשוררים לקבר העם'".
וכשהשעה תגיע
להיאסף אל הרקיע
מרופט כמו שהנני
אל שמיך תיקחני.
ואני אשכב בלי פחד
על ענן קל כמטפחת.
משם אני אשקיף בנחת
על הארץ המובטחת.
אנגנה בכינור ישן
את הזמר, את השיר משם.
הוא תמיד חוזר,
בן בית וממזר.
אדום, אדום, אדום
לבו מיין ומדם.
("כינור ישן" / איציק מאנגר / תרגום: רחל שפירא)