אגתה כריסטי הצילה את חיי לפחות פעם אחת. בקליפת אגוז: גרתי באדינבורו, היה חורף אכזר במיוחד, רציתי למות, אבל אז קניתי בהתקף טירוף קל 70 ספרים של כריסטי בחנות יד שנייה, בסמטה קטנה בואכה גראסמרקט. כל אותו סופשבוע לא אכלתי ולא שתיתי, ורק גמעתי ובלעתי בזה אחר זה את כל הספרים, עד האחרון שבהם, ושום תרופה אחרת לא הייתה יכולה להשיב לי כך את תאוותי לחיים.
מה יש בכתיבתה של המטרוניתא הפורייה שנדמה כי נולדה קשישה, שמחזיר את האמון במין האנושי ובקיום עצמו? אי אפשר להסביר, כשם שאסור לנתח קסם חד־פעמי וצריך רק להתמסר לו ולתת לו לעשות בך מעשים. זו בוודאי לא רק הטענה הבריטית הנושנה, שאין אסון או משבר בעולם שכוס תה טובה לא תוכל לפתור (אם כי אני בהחלט בעדה). וזו גם לא רק הנוסטלגיה והערגה לכפרים אנגליים מוריקים, עם רווקות זקנות בכובעי קש שרוכבות על אופניים לפאב היחיד, שהוא גם משרד הדואר, ומשם לבזאר השמאטעס של הכנסייה.
מעניין אם כריסטי הייתה נשארת כריסטי גם בעידן הברקזיט, שבו בריטניה הפנתה כתף צוננת לאירופה ולהפך. הסופרת הואשמה תמיד, בצדק מסוים, בגזענות בלתי סמויה כלפי יהודים, סינים וגם בלגים, כולל אחד מגיבוריה המפורסמים ביותר, הלא הוא נח רב מוח, הרקול פוארו האחד ואין בלתו, שלא היססה ללעוג לו ולהתנשא מעליו - ובסופו של דבר למאוס בו - גם אחרי שהביא לה תהילת עולם.
ליזה ספיט הבלגית פרסמה את “זה נמס" (בפלמית זה נשמע עוד יותר טוב: HET SMELT) בגיל 28.
הספר כתוב (ומתורגם) נפלא, מתהדר באחת העטיפות העוצמתיות ביותר שנראו במקומותינו בשנים האחרונות, ובהחלט מבשר על הולדתה של סופרת מעניינת שמתחשק לחכות לעבודותיה הבאות. ספיט לא מסתתרת מאחורי פסבדונים גבריים, בניגוד לג'יי. קיי. רולינג שכותבת מותחנים מחוספסים (הרביעי, “לבן קטלני", ראה אור זה עתה בעברית) תחת השם “רוברט גלבריית", שזה בערך כמו ללכת להופעה של יהורם גאון בידיעה שתקבלו את ירדנה ארזי. מוזר. בכתיבה של ספיט אין שום דבר מנחם או נוסך תקווה מהסוג שכריסטי פיזרה בספריה כמו סוכריות צבעוניות. אם אתם מחפשים את האור בתקופה חשוכה, אל תבנו על ספיט. היא מגוללת סיפור נקמה מטריד ועוכר שלווה, שכאילו נתפר בדיוק למידות ה־MeToo# החדשות של התרבות המערבית. היא משלבת במיומנות אלימות רגשית ואלימות פיזית (“האוזניים מחוברות לראש חזק יותר משנדמה"), והתוצאה דורשת בטן מפלדה.
גם הצמד השוודי רוסלנד והלסטרום אינו מאמין בנגיעות רכות. הכתיבה שלו מסוקסת ממש ואפשר לחוש בה כל עורק פועם מזעם של שני אקטיביסטים חברתיים, האחד אסיר לשעבר שהקדיש את חייו לשיקום עבריינים עד שנפטר בטרם עת, והשני עיתונאי חוקר שמטיל לפרנסתו אור זרקור על כל מה שרקוב בממלכה שלו ולא רק בה. השניים ניתחו עד כה בין היתר, בספרים כמו “חיה רעה" ו"שלוש שעות", נושאים קשוחים שמאז כיכבו בכותרות ראשיות אמיתיות, כמו פדופיליה, משבר ההגירה וסחר במבקשי מקלט, אבל תמיד בפורמט קולנועי כמעט, מתפוצץ מאקשן ובלי אוויר לנשימה. “תא 8" הופיע במקור ב־2006 ורואה כעת אור בעברית, רלוונטי כביום היוולדו, בהוצאת סלע ספרים, שהוציאה את כל ספרי הצמד וגם את ספריו של רוסלנד, שנשאר בחיים (גילוי נאות: תרגמתי שניים מספריהם, ונהניתי מכל רגע). אחרי פוארו של כריסטי וקורמורן סטרייק של גלבריית/רולינג, קבלו את הבלש אוורט גרנס.
חשוך ילדים ונשוי לאישה חולה ואילמת (שהולכת לעולמה בהמשך עלילותיו), נרגן, נון־קונפורמיסט, מתנזר מאלכוהול ומתקשה בהבעת רגש ובמתן מחמאות לפקודיו, כבד תנועה, מכור לשיריה המתקתקים של הזמרת סיב מאלמקוויסט (מעין אילנית מקומית, שהופיעה פעמיים באירוויזיון), חובב נקמות לפחות כמו ליזה ספיט ושונא גזענים - למזלה של כריסטי היא מתה הרבה לפני שגרנס נולד בכתובים. הפעם מטפלים הכותבים בין השאר בסוגיית עונש המוות, על כל פניה והשלכותיה המורכבות. ספרי הבלש אברהם אברהם של דרור משעני הצליחו בשוודיה גם מפני שבשביל השוודים חולון היא ארץ לא נודעת, ועליבות הפרברים הישראלית היא אקזוטיקה ססגונית, כשם שמשפטים כמו “הסירות ששטות למטה הרחק בתעלה שבין מערב לידינגו ומזרח שטוקהולם" מיד מציתים בנו תשוקת מסעות וכמיהה לנופים אחרים. אז קחו את אברהם, והשאירו לנו את אוורט.
“תא 8" מבטיח תיקון עולם, או לפחות חידוד מודעות לבעיות החברה המודרנית, מתח מסחרר וקפיצה לשוודיה בכרטיס אחד. יש עסקאות גרועות מאלה.
ספיט, רוסלנד והלסטרום חושפים אירופה מתפוררת ופצועה, וספריהם הם במידה מסוימת קינה לעולם שהיה, זה שאגתה כריסטי הנציחה, פירקה ובנתה מחדש בספריה. כריסטי מוזמנת להתהפך בקברה כאוות נפשה, אבל אין להכחיש שהשלושה עושים שירות חשוב למי שמעדיף לצרוך את החדשות שלו דרך סיפורים בדיוניים־לכאורה ולא בתיווכם של CNN ויונית לוי, וגם למי שבוחר להאמין שהדשא של השכן שחור, מוזנח ומסוכן יותר ושצרות של אחרים הן שמחה.
ליזה ספיט, “זה נמס״, מפלמית: אירית באומן, הוצאת תכלת, 429 עמ׳
אנדרס רוסלנד וביורג הלסטרום, “תא 8״, מאנגלית: דפנה בן יוסף, סלע ספרים, 335 עמ׳