דיוקן אבי

אני עוד גור. יש זמן בשפע. מצבי הרוח לא מסובכים: כשאבא קרוב אני שמח, כשהוא רחוק זה מפחיד. אין לי זיכרונות, אולי העצים זוכרים. בשוך להטם של החיים, כשהעבר יתבע את פתרונו, ירטיט משב דק את החורש ההררי והוא שיעורר את הנימים המתאימים. הקדוּשה פלשה אז לכל פינות הנשמה. הדמויות ששיחקו תפקיד בחיי באותם ימים היו מסוג הקדושים שעליהם מסופר בברית החדשה, אנשים קשי יום שכל אחד מהם מופקד על תחום מסוים של הקיום: זה דייג, זה אופה, זה בונה ספינות, זאת מבשלת. מהפָּנים קרנה איזו צדיקוּת, אופי נוסף שמעבר לאישי, השייך להקרבה, לנתינה ללא תנאי, אותן תכונות שעוד אזהה אצל סבתא בעיר ושישמשו כמשקל נגד לריחוק ההורי - גלגלי הצלה שנזרקו לעברי פעם אחר פעם.
משונה לחיות רק עם האני, עם מה שבקע זה עתה מהתוהו - הגוף שטרם נפרד מהנפש. רק אני והישות המגוננת לצידי, שנינו בין האשלים וגבעות החול, ואבי השואב את כוחו מהחסות שהוא נותן לי. כשישבנו לפנות ערב על קרש שחיבר בין שני גזעים כרותים ליד ה"מַרְצֵפִיה" שבה התיש את עצמו, לא היה שום סימן שנעזוב ושהכול שוב יתהפך. לא היתה בעיה לפתוח את הצמצם ולראות גזע, משעול מוביל לחדר, שמים שבהם ורודים מתערבבים, ובינינו לבינם סחרחרות של סיסים ועורבים.
פעם, כשכבר היה חושך מוחלט, ראינו יצור ענק נוצתי מביט בנו בעיני זכוכית מענף של חרוב. אבא הצביע עליו בהתרגשות: "יָלִיק תראה, ינשוף!", והחבר שהצטרף אלינו תיקן: "תנשמת". והיצור הדומם התרומם במשק כנפיים מאיים.
בלילות הצטלבו דרכינו במקומות שאותם בודה הנפש, לעיתים בשדרות תת קרקעיות של שרידים ארכיאולוגיים, שהזכירו את ההיפודרום שבו נהגנו לשוטט. קיסריה ורוסיה התערבבו בחלומותי, כי מכאן האב הגיע, ומשם - האישה והאֵם, מקורות הסבל והערגה; ופה ושם התרחשו ניסים של אהבה ומלחמה, מאלה שהאמונה ניזונה מהם.

***

“אי אפשר נכנָס לשורש", אומרת רופאת השיניים הרוסייה בשיבוש מלבב, מבטה מלא מסירות ודאגה, מבט ירוק, שׂבע ניסיון, שמזכיר את עיניה של המטפלת בקיבוצנו שדות ים. גם שם הייתי בידיים טובות, רעשי הרקע נסכו ביטחון כששכבנו לנוח בצהריים: קרקוש הצלחות, מי הברז הניתכים על קרקעית של דלי, הסידורים והנקיונות במטבח. זו היתה התקופה הרצופה היחידה בילדותי שבה הרגשתי סָפון, לא מאוים; אבל היא היתה קצרה מדי. הדאגה, המסירות, היו רק רמזים, דוגמיות, ולכן לא הספיקו להכות שורש. אי לכך, אפילו התואר "עקור" לא הגיע לי כשעזבנו. תלוש הייתי, וכזה תמיד נשארתי.
"אי אפשר נכנס לשורש", ואף על פי כן אני מתעקש, ממשיך בניסיונות לחדור אל הנסתר. אפילו בעזרת דמיונות ובדיות. לדמיין, למשל, ספינות מחליקות על מים עתיקים, כאילו רק יופי יש בעולם; או לבדות ענני גשם כבדים שמכסים אותי בשמיכה נעימה, כאילו רק ביטחון יש בעולם. וזה מתוך תקווה שההמצאה תפתח את השער, תשחזר את המציאות בדרך עלומה. אבל גם אם אגלה על הרֵאשית כמה דברים מרעישים, מה זה ייתן? הרי כל תגלית תהיה חלקית, מוגבלת. רק בעל חיים יכול לחצוב במבטו את הקרחונים ולהגיע לנשמה, אבל בפנינו, היצורים המילוליים, הדרך הזאת חסומה. אין לנו האומץ לעמוד מול הנפש ולחוש אותה בכל רמ"ח האיברים. אנחנו חלשים, קצרי הבנה, לעומת הכלב, החתול והפרה.
אני בוחן את התצלום שבו אבי נושא אותי על כתף אחת בשדרות רוטשילד, עוד לפני שעברתי אליו לקיבוץ. הוא נראה שם כמו בכרזה מ'עולם המחר': גברי וחסון, הז'קט פתוח, מביט קדימה, אופטימי. זהו רגע חד־פעמי של אמון מוחלט, ללא שמץ של פחד. אני ממש ילד, והוא ממש אבא.
גיבור צעיר היה אבי באותו פרק - חקלאי, פועל נמל והורה יחיד, לא רק סופר. עוד לא רדוף על ידי המילים, עוד לא נושף ברמץ שהשאירו אחריהן כדי להציתן בחריצות עיקשת פעם אחת נוספת. לא סופרים ומבקרים אכלסו אז את עולמו עד לזרא. חפצי חייו היו מרוכזים בחדר שבו חיִינו בירח הדבש שלנו, שלא היה לו המשך ושאחריו הכול הסתבך: עדר ספרים שנדד איתו לכל מקום, חלילית בשקית בד דהויה, ותו לא. עוד זכיתי לנשום את הווייתו הישרה, התמימה, הנזירית; הספקתי לספוג אותו כמו שהיה באמת, לפני שיצא לתרבות עירונית רעה. ההוויה הזאת היתה הגרעין שממנו נבטתי, המרכז שסביבו מתווה המחוג את המעגל. אלא שכמו בדימוי של קפקא, גם אצלנו המחוג נקטע שוב ושוב. השורש, שרק החל להיאחז, עוד התלבט בהיקלטות שלו. רק התחיל לתפוס ותכף נתלש. אלה היו הימים שבהם איבדתי את השורשים. אתה בוקע, יהיה מה שיהיה, בסערות ובמי מנוחות, יוצא מחיק הגזע גם אם הנטיעה לא בעונתה. אבל שורש חדש לא מצמיחים. זה פירושו של אות קין: להיות נטול שורש. נע ונד, מתהפך, תלוש, מתרושש.
כל יום הוא עולם. כל יום חידה, רֵיקוּת מפחידה, כמו בקופסת הפח שהרמתי על הגג אצל סבתא, כדי לטמון את פנַי בחשכתה. חרדת החידה מקורה בנשיות המתחלפת, במתכונת המשתנה. לא ברור איך נראית אמהוּת, מהי המהות האמהית. אני מוכן להתפשר על האֵם הלא ברורה, בתנאי שאבא יהיה בהישג יד. בחג הביכורים הוא עוד רקד עם רֹחל'ה המטפלת, האֵם הקשוחה והלא מתמסרת של ימי החול. כדי שלא אפול מהספסל המתנדנד ישבתי על ברכיה של דודתי שושנה, שבאה לביקור. חדר האוכל נצץ, ואבי, במכנסי חאקי קצרים ובחולצה לבנה עם שרוולים מקופלים, חרג לשעה קלה מעצמו וקיפץ במרץ בנעלי העבודה הכבדות שאותן ציחצח במיוחד לאירוע. זה לא היה הריקוד השיכור, הזימתי, חסר ההכרה, של מסיבות הפורים בעין הוד, בעתיד שעוד לא היה ידוע אבל כבר ביצבץ מעבר לפינה. השמחה ההיא היתה עדיין קשורה לים ולטבע, לאדמה שממנה בא, לחפירת הגומות סביב העצים בחצר הוריו במושבה ערב החג, הוא ועוד חבר שהגיע איתו מהקיבוץ לעזור לסבא; לא בערה בו האש הזרה שהקוניאק הדליק. הניצוץ יצא מהעומק והריקוד היה מטהר, מהזַן החסידי. כך לפחות זה נראה במבט אל העבר, מבט שאולי משקר אבל בתוך־תוכי אני חש שהוא אמת לאמיתה.

“חיים שנעזבו״ מאת איל מגד ראה אור בהוצאת ידיעות ספרים