רק בשעות האלה, כשאגף המעבדות התרוקן מאדם, פרט לשומרים כמובן, שם לב כמה מתוחים השרירים בכתפיו ובצווארו. עדיין הקפיד לנשום רק דרך האף, בקצב שלא עלה על 18 נשימות לדקה: "נשימת RADS" כינה זאת בינו לבין עצמו; מעולם לא ידעת מי עומד מאחורי קיר המראה החד־כיוונית שסביב תחנת ה–RADS, כשהכנסת את זרועך דרך אשנב הבדיקה; לא יכולת לראות מי מחזיק במזרק כשהמחט ננעצה בידך, או מי עומד ליד הלבורנטית ומתבונן בך, בעודך ממתין לכרטיס העובד שיופיע שוב מצדו השני של המכשיר.
כל מה שראה ד"ר אנדי רוברטס מדי בוקר בקיר המראה היו פניו - חיוורים ורפויים, ועיניו הריקות מהבעה, שרק מי שהכיר אותו היטב יכול היה לראות שהן מצומצמות במקצת. הוא לא שכח מעולם את השיעור הראשון והיחיד שקיבל מג'ואי בענייני ה–RADS והחיים בכלל, כשהיה בן שש, בבוקר של תחילת שנת הלימודים.
ג'ואי היה מבוגר ממנו בשלוש שנים, וכבר ידע לקשור את עניבת בית־הספר שלו בעצמו. הוא הסתכל בו כששלף מכיס המקטורן את הכרטיס הכסוף ושאל אותו אם הוא יודע מה זה. הוא הנהן. כמה חודשים קודם לכן, בחורף, לקח אותו אביו למפעל, והוא זכר את קיר הראי לכל רוחב המסדרון, ואת ידו של אביו שדחפה את הכרטיס לתוך הסדק בתנועה עצבנית ומסורבלת. ג'ואי סימן לו בראשו שיסגור את דלת החדר, ואחר־כך אמר בקול נמוך: "שני דברים אסור שיקרו לך בזמן הבדיקה - שירעדו לך הידיים, ושישימו לב שאתה נושם מהר מדי. זה מה שהם מחפשים, אתה תופס? אם במקרה יש פקח מאחורי הראי והוא רואה את זה, אתה 'מושחל'. הבנת?"
הוא בהה בג'ואי במאמץ לקלוט רמז שיסגיר את משמעות המילה, וכבר עמד להנהן, אבל החליט שזה חשוב מדי, והניע ראשו לשלילה. "'מושחל'" - הוא בקושי שמע את קולו של ג'ואי, "זאת אומרת שהחליטו שמשהו לא בסדר איתך, וששווה לחקור אותך. לא חשוב למה, תמיד יש להם סיבות. הם יכולים להוציא אותך לחקירה באמצע השיעור, ואפילו אם הכל בסדר איתך הם ממשיכים לעקוב אחריך. עד שהם מוצאים סיבה ומעיפים אותך ל'רשימת סיכון', או ישר ל'מרכז ריפוי'. כמו שעשו ללירוי קינג מהכיתה השנייה". הוא הנמיך את קולו עוד יותר: "אני אגלה לך את השיטה שלי - אני נושם רק דרך האף, וסופר עד ארבע בין נשימה לנשימה. זה תמיד עובד. ואל תחשוב על כלום. על שום דבר". זה תמיד עבד. תמיד. הוא מעולם לא זומן לחקירה. גם את ההיתר ללמוד רפואה ולהינשא קיבל בלי שום עיכוב או בירור מיוחד. הסיווג ההיגייני שלו היה ללא דופי.
בעוד כמה דקות יעברו השומרים לביקורת ערב, אבל לא היתה כל סיבה לדאוג, היה לו אישור מיוחד לשהייה במעבדות בכל שעות היממה, שקיבל מפרופ' קיגן בכבודו ובעצמו, והשומרים ידעו זאת. אף–על־פי־כן הם רצו לראות את האישור מדי ערב, והוא זכר שלקראת תשע הוא חייב להפסיק לחשוב בקול רם, כפי שנהג לעשות בשעות הערב במעבדה. ביקורת הערב של השומרים היתה כאין וכאפס לעומת ביקורת הערב שהיה עובר בבית, כשהיה חוזר, ראשו אטום מעייפות, בידי לינדה. היא לא יכלה או לא טרחה להסתיר את תיעובה כלפי בית־החולים וכלפי מעבדת המחקר שלו, ובעיקר את שנאתה הגלויה והמודגשת לחלום שלו למצוא תרופה למחלה.
הוא הדליק את המיקרוסקופ והתחיל לבדוק את הדגימות מבקבוקי התרבית. הווירוס השתנה כל הזמן, כזיקית בסביבה עוינת, משנה מדי יום את המעטפת שלו, את אנזימיו, מחליף אנטיגנים בלי הרף, ומתחמק בזריזות צלופחית מהנוגדנים שנוצרו נגדו יום קודם, ושהפכו בן־לילה לחסרי תועלת. "בן־זונה, חתיכת בן־זונה מטונף" - הוא העיף מבט בתרביות שבמדגרה. אילו רק הצליח לקשור לו אנטיגן מלאכותי שלא יוכל להינתק ממנו. "יצירת סמני־מעטפת מלאכותיים על־ידי השתלת מקטעי DNA", זה היה נושא עבודת הפוסט־דוקטורט שלו, וזה היה הכלי שבחר במלחמה בווירוס.
***
הוא עמל קשות עד שהצליח לשכנע את פרופ' קיגן שזאת הדרך האפשרית היחידה ליצור תרופה. סמן־מעטפת קבוע, שייצמד אליו מבלי להרפות, כמו כלבי־הגישוש של "הראשות לפיקוח היגייני", כמו הפקחים של "הראשות לפיקוח היגייני", כמו שהיו תופסים זה את זה בבית־הספר ב"מי שנדבק יוצא מהמשחק". הוא לא כל־כך אהב את המשחק, אבל לא היתה לו ברירה, כולם השתתפו. ה"חיוביים", כלומר אלה שה"חולה" שנבחר בתחילת המשחק נגע בהם, השתדלו "להדביק" את כל שאר הילדים. אם היו מצליחים "להדביק" את כולם בסיבוב הראשון, היה המשחק מתחיל מההתחלה. בדרך-כלל הצליח לברוח למחצית המגרש שנקראה "התחום הבריא", והם לא הספיקו להגיע אליו. אם כבר הגיעו אליך, היה קשה מאוד לברוח, וה"חולה" היה תופס אותך כך שלא יכולת להשתחרר.
הוא שאל פעם את איילין אם גם הם משחקים את המשחק הזה, והיא הסתכלה בו בבוז ואחר־כך אמרה משהו על משחקים אידיוטיים ששיחקו באלף הקודם, אולי. הוא ניסה להסביר שמדובר בהפרש של 20 שנה ולא של אלף, אבל היא רק משכה בכתפיה, בתנועה שהזכירה לו את לינדה, ואמרה: "אם אתה אומר". בכל־זאת היה משהו מוזר בדגימות. דומה היה שכמות צברי התאים לא השתנתה, או שאולי רק נדמה לו. הוא יצטרך להמתין לניתוח התוצאות מחר בבוקר.
הוא קם להציץ בכלובים: חזירוני־ים. יונקים קטנים אלה היו החברה היחידה שלו בשעות הערב. והוא אומנם חיבב אותם, את משחקיהם ואת התרוצצויותיהם בכלובים. היה טוב יותר אילו לא חיבב אותם, אילו חש כלפיהם אדישות או סלידה. מדי שבוע ראה אותם מתכסים פטריות וגידולים סרטניים וגוססים מזיהומים. בכל פעם פיתחו נוגדנים חדשים, ובכל פעם הצליח הווירוס להשתנות ולחסל אותם, עם נוגדניהם החדשים. בכל לילה מתו כמה מהם. הוא התרגל לכך, כפי שהתרגל למות החולים ביחידה לטיפול נמרץ במחלות זיהומיות. היו ימים שבהם היו ביחידה יותר מקרי מוות מאשר במעבדה, אבל לא היו ימים שבהם לא מתו חזירונים כלל. הוא למד לחבב את ריח התערובת בכלובים. הוא שרק אליהם בידידות, ואחר־כך שרק בהפתעה. הם היו חיים. כולם. הוא סרק את הכלוב הבא. אותו הדבר. גם בשלישי לא מצא שום פגר.
ליבו התחיל לפעום במהירות. בכלוב השלישי היו חזירונים שהדביק בנגיף לפני ארבעה שבועות, ומעולם, מעולם לא קרה שכולם יישארו בחיים. הם אפילו לא נראו חולים. הוא העלה על המסך את רשימת התמותה בשנה האחרונה ואחר כך את השנה שלפניה. זה לא קרה מעולם, גם לא ב–2017, וב–2016. הוא עבר שוב על הכלובים - אף מקרה מוות. הוא ניסה להגיד לעצמו שזה יכול להיות מקרי, אבל לא הצליח להאמין בכך. זה לא היה מקרה, זה היה ה–FD4, הפלסמיד הסינתטי שעל פיתוחו עבד בארבע השנים האחרונות. בשום פנים ואופן זה לא יכול היה להיות מקרה.
הוא סרק את הכלובים שוב - הם נראו טוב, ערניים, מלאי חיים. לא, זה לא יכול היה להיות שום דבר אחר, זה היה זה. זה עבד, ה–FD4 עבדה! הוא הצליח! הוא חבט על השולחן בידו וצרח "יש!". בתוך עשרים שניות שמע דפיקות בדלת. היה עליו להיות זהיר יותר. שומרי משמרת הלילה לא חיכו שיפתח להם. הם נכנסו מיד, ידו של האחד כבר אוחזת בקת האקדח. הוא הסביר להם בקול בוטח שמעד ונחבל בברכו. הם סקרו את המעבדה במבטים חשדניים, בדקו שוב את חתימתו של קיגן על אישור השהייה המיוחד שלו, ורק אז איחלו לו לילה־טוב והמשיכו בדרכם.
הוא היה חייב להירגע - התוצאות היו מעודדות, בהחלט מעודדות, אבל הן עוד לא ממש נבדקו. כלום עוד לא היה מוכח, ברגע זה, בכל אופן. אבל הוא לא הצליח להרגיע את מחשבותיו, הוא לא יכול היה לשבת, או להכניס את הנתונים למחשב. הוא היה מוכרח לדבר עם מישהו. הוא חייג אל לינדה. קולה הקריר נשמע רדום: "כן?", הוא לא ניסה להסתיר את התרגשותו - "זה אני, זה קרה!" היא נשמעה קרה עוד יותר: "מה קרה?" - "את יודעת, מה שחלמתי שיקרה, זה הצליח!". היא השתהתה שוב: "אה... אז אתה חוזר עוד מעט?" היא לא המתינה לתשובתו: "אני בטח אישן כבר, אז תיכנס בשקט".
טיפשות היתה להתקשר אליה ראשונה. צריך היה לצפות שתגיב כך. עכשיו כבר סיימו השומרים את הסיור, וחזרו לחדר הפיקוח. רוב הסיכויים שהאזינו לו במרכזיה, ועכשיו כבר לא יוכל לדבר עם איש, או לפחות לא יוכל לספר מדוע הוא מתקשר בשעה כזאת, אלא אם כן ייעשה הדבר ברמזים מעורפלים שיהפכו את השיחה לתרגיל בצופן ולא לחגיגה. מעבדות "המכון לחקר המגיפה" של ארגון הבריאות העולמי היו אתר מושגח ביותר, דבר שכלל האזנה לקווי הטלפון בכל שעות היממה. להתקשר אל פרופ' קיגן לא בא בחשבון, בוודאי לא מעבר לשעות העבודה, וגם לא לפני תיקוף סטטיסטי של העניין. בשמחה היה מתקשר לבנג'מין אלא שידע שהוא נסע מהעיר עד סוף השבוע. אולי יתקשר להוריו. לא, זה סתם יבהיל אותם. האמת שיותר מכל רצה להתקשר לג'ואי.
הספר "2020" ראה אור בהוצאת כתר