שירי קורונה ובידוד: נגיף הקורונה נכנס לחיינו כמו סערה ושינה בנשיפה קלה את כל רבדי החיים שלנו. וכמו שהחיים משתנים, כך גם היצירה משתנה בהתאם. אנתולוגיית שירי קורונה ובידוד של מדור ״שירה זה לא נורא״ מציגה מסע עמוק של כניסת הנגיף, אימת המגיפה לחיי אדם, המחשבות המקדימות, התהוות ההבנה, קבלת המציאות ולבסוף, אולי, גם חיפוש אחר עתיד יותר שפוי, שנכונות לו עוד תהפוכות רבות.
לעתים רחוקות בהיסטוריה האנושית, זוכה הספרות במושא כתיבה או לפחות מחולל כתיבה חדש שמצליח לשזור בין הרומנטיקה (הייחודיות של האדם הפרטי) לאוניברסליזם (שוויון בני האדם ללא הבחנות תרבותיות), וכל זאת תוך דילוג אלגנטי מעל מרבדי הקיטשיות והשׁחיקות. התפתחות ההיסטורית חצצה והבדילה בין בני אדם, והותירה מעט מאוד דברים שהאנושות חולקת בכללותה ועליהם ניתן לכתוב מכל מקום בפלנטה. הירח, העננים, העצים, בעלי החיים ובזהירות נאמר אפילו אהבה ושנאה – כל היסודות שעוטפים אותנו כבני אדם בלא הבדלי תרבות ומיקום גיאוגרפי – כבר שימשו מיליוני, ואף מיליארדי כותבים בכל שנות קיום האנושות, וקיבלו אינטרפרטציות משתנות שלרוב ממשיכות לחזור על עצמן. והנה, שחקן חדש מצטרף בעת הזאת למרחב האוניברסלי ומספק למשוררים ניחוח חדש ומעורפל על מקום האדם במרחב הגלובלי, תוך קבלת הגבולות המודרניים ולבסוף גם חצייתם.
לא נוכל גם להתעלם מהתפתחות הדיאלוג השחוק שבין הטבע לתרבות – מי שולט על מי? מי מנווט את מי? האם כדי לשלוט על הקורונה, החיה הפראית, האדם מוכרח קודם כול להבין שעליה לחיות בקרבו? המרחב שבין הפרטי והאוניברסלי גם כן מתעוות. כולם מבודדים. כולם מסוגרים. כולם נתונים להנחיות המעטים; או כמו שכותבת המשוררת אַסתר וולק: ״כָּל הַבִּדּוּד הַזֶּה שׂוֹרֵף מִקִּרְבָה״.
הכניסה של נגיף הקורונה לחיינו העמידה מול האדם את האירוניה הדרמטית במלוא מובנה – צחוק הגורל מרחף מעל ראשנו כמו חרב דמוקלס העטופה בַּהיבריס הבסיסי ביותר. שורות אהבה פשוטות כמו שמופיעות בתחילת שירו של המשורר יוחאי סופר – ״כָּל מָה שֶׁאֲנִי רוֹצֶה נִמְצָא בַּחֶדֶר הַזֶּה״ חוזרות בהמשך כהד שנכון לו עוד עתיד גדול: ״וּבַחֲדָשׁוֹת מְדַבְּרִים עַל אֵיזֶה/וִירוּס קַטְלָנִי שֶׁמִּתְפַּשֵּׁט בְּסִין״.
עולם חדש מופלא // יוחאי סופר
הוּא הִבִּיט בְּעֵינֶיהָ
וְלָחַשׁ "כָּל מָה שֶׁאֲנִי רוֹצֶה נִמְצָא בַּחֶדֶר הַזֶּה".
הִיא קָמָה מֵהַכִּסֵּא,
פָּתְחָה אֶת הַחַלּוֹן
וְאָמְרָה "אַתָּה רוֹצֶה אֶת הָעוֹלָם כֻּלּוֹ,
צֵא וּמְצָא אֶת הָאֹשֶׁר שֶׁלְּךָ".
רַעַשׁ מַשָּׂאִית מִתְגַּלְגֵּל בְּמוֹרַד הָרְחוֹב,
וּבַחֲדָשׁוֹת מְדַבְּרִים עַל אֵיזֶה
וִירוּס קַטְלָנִי שֶׁמִּתְפַּשֵּׁט בְּסִין.
הוּא מַנִּיחַ רֹאשׁוֹ עַל הֶחָזֶה שֶׁלָּהּ,
פְּעִימוֹת לֵב,
עוֹלָם חָדָשׁ נוֹצַר,
כְּפֶרַח לָבָן שֶׁנִּפְתַּח אֶל הָעוֹלָם.
מחר // רוני סומק
בְּרֶגַע זֶה כָּל מִלָּה הִיא רַעַף בְּגַג הַבַּיִת
שֶׁאֶבְנֶה מָחָר.
בַּחוּץ קַר.
זוֹ לֹא סְטִירַת הָרוּחַ שֶׁל מֶרְץ אוֹ אֶגְרוֹף הַבָּרָד
מֵהַחֹדֶשׁ שֶׁעָבַר. זוֹהִי הַמַּכָּה מִתַּחַת לְאֵין־חֲגוֹרָה. הַטֶּבַע הוּא
אֶגְרוֹפָן הַמַּכִּיר רַק אֶת הַמִּלָּה
"נוֹקְאָאוּט".
פִילִיפּ שׁוֹלֵחַ מִמִּילָאנוֹ תַּצְלוּמִים שֶׁל אֲרוֹנוֹת קְבוּרָה.
אֵיזֶה בִּזְבּוּז לְהַפְקִיר אֶת הַחוּם־אֲדַמְדַּם
שֶׁל הַמָּהָגוֹנִי וְלִטְמֹן אוֹתוֹ בָּאֲדָמָה. אֲנִי שׁוֹלֵחַ מַבָּט
לַטִּפּוֹת הָאַחֲרוֹנוֹת שֶׁנִּשְׁאֲרוּ בְּבַקְבּוּק הַמַּרְטִינִי,
וְנִזְכַּר בְּדוּכַן הַמְּכִירוֹת הָרִאשׁוֹן שֶׁל הַמַּשְׁקֶה שָׁם בְּאוֹתָהּ מִילָאנוֹ.
לְמִי שֶׁשָּׁכַח, הַכֹּל מַתְחִיל בְּוֶרְמוּט וּשְׁמוֹנָה עָשָׂר אָחוּז שֶׁל
אַלְכּוֹהוֹל נָקִי מֻשְׁרֶה בְּעִשְׂבֵי תִּבּוּל. אָז בּוֹא נִשְׁתֶּה לְזִכְרָם. רוּסוֹ,
בְּיַאנְקוֹ אוֹ אֶקְסְטְרָה־דְּרַי.
סָלָח מִתְקַשֵּׁר מִפָּרִיז וּמַזְכִּיר לִי שֶׁהָרוּחַ הָרָעָה נוֹשֶׁבֶת גַּם בָּעִיר
בָּהּ נוֹלַדְנוּ. קוֹרוֹנָה בַּגְדָּדִית עִם עָרַבֶּסְקוֹת .הוּא מְחַבֵּר לָהּ קְלָלָה
שֶׁהִיא הַגְּרוּשׁ שֶׁהָיָה חָסֵר לַדִּינָר בַּבּוּרְסָה שֶׁל עִירָאק.
וּבְרָמַת גַּן אֲנִי רוֹצֶה לְהַדְהִיר אֶת הַמִּכְחוֹל
כְּמוֹ שֶבָּאשִׁיר אַבּוּ רַבִּיעַ מְמַלֵּא אֶת סוּסָיו
בְּצִבְעֵי הָאֵין־סוֹף.
אֲנִי רוֹצֶה שֶֶׁקְיוּזוֹ מִ"שִּׁבְעַת הַסָּמוּרָאִים"
יַצִּיל אוֹתָנוּ.
שֶׁיָּבוֹא וְיִלְפֹּת שׁוּב אֶת חַרְבּוֹ כְּיֶלֶד הַמְּאַגְרֵף אֶת הַסֻּכָּרִיָּה
הָאַחֲרוֹנָה בְּכִיסוֹ,
שֶׁיַּזְכִּיר לַצֶּלוֹפָן שֶׁעָלָיו לְהַסְתִּיר אֶת אוֹתָהּ סֻכָּרִיָּה
מִשִּׁנֵּי הָעוֹלָם.
מָחָר יִהְיוּ הָרְעָפִים מֵהַשּׁוּרָה הָרִאשׁוֹנָה גַּג מֶטָפוֹרִי
שֶׁל בֵּית קָפֶה לְמָשָׁל.
שָׁם נָבִין סוֹף־סוֹף שֶׁגַּם עִרְבּוּב חָלָב
בְּתַחְתִּית הַסֵּפֶל יָכוֹל לִבְרֹא
עוֹלָם חָדָשׁ.
מי את // סביון
אֲנִי כֹּרַח הַמְּצִיאוּת, דְּפִיקָה בַּדֶּלֶת, אַשְׁמָה
כֶּתֶם כּוֹס הַהוֹגֶה שֶׁנֶּחְתַּם וְנִשְׁכַּח
בְּבֵית קָפֶה שֶׁנִּסְגַּר עִם פְּרֹץ הַמַּגֵּפָה
רַעַף עַל בַּיִת שֶׁמָּאַס בְּיוֹשְׁבָיו
יַד טְרוֹם מְאֻמֶּתֶת מְלַטֶּפֶת בִּתָּהּ
נוֹצָה נוֹפֶלֶת אַרְצָה מִכְּנַף מַלְאָךְ
נְשִׁיקַת דָּם בַּמֵּצַח
נִיצוֹץ מִגָּחָל נִכְבָּה
כֶּתֶר לַחֲלוֹמְךָ.
בְּסִיס מְשֻׁלָּשׁ שֶׁשּׁוֹקָיו קָרְסוּ כְּלַפָּיו
צִפּוֹר נִשֵּׂאת אֶל הָעוֹלָם הַבָּא
מִתְחָרֶטֶת וְשָׁבָה אֶל קִנָּהּ
תּוֹרַת הַיַּחֲסוּת בְּמִלָּה אַחַת דַּקָּה
דְּמָמָה תְּמִימָה
מְכוֹנַת הַנְּשָׁמָה
גֶּדֶר הַפְרָדָה בֵּין מוּדָע לַנִּרְאָה.
הִנְנִי.
וּמָה אוּכַל לַעֲשׂוֹת לָעוֹלָם
וּמָה אוּכַל לַעֲשׂוֹת לִי.
* // אַסתר וולק
כָּל הַהַרְמוֹנְיָה הַזֹּאת
מַגֵּפָה
אַבְּסוּרְד שֶׁהוֹוֶה
שֶׁכָּל הַחֹלִי הַזֶּה
בִּתְשׂוּמַת לֵב לְיָדִיּוֹת
הָאוֹר בַּחֲדַר הַמַּדְרֵגוֹת
מִגְדַּלּוֹר מְמֻלְכָּד
אֻמְדָּן הַמֶּרְחָב הָאִישִׁי
שְׁנֵי מֶטֶר מִכָּל צַד
הַחוּץ כָּאוֹטִי
מִתְהַפֵּךְ בַּזְּמַן
הַפְּנִים מִתְרַפֵּא
מְסֻמָּן
לְחִיצוֹת הַבָּתִּים
מִפְגָּשִׁים חֲשָׁאִים
אַבְטָלַת הַגּוּף
קִרְצוּף הַזְּמַן
שָׁמַיִם מִתְמַגְּנִים בָּעֲנָנִים
שְׁעוֹן הַקַּיִץ מְאַחֵר
הָרְחוֹב חוֹנֵק אֶת הָעֶרֶב
בֵּין אַסְפַלְט מְיֻתָּם
וְשַׂקִּיּוֹת אַשְׁפָּה
בַּמִּרְפָּסוֹת גּוּפִים נִלְכָּדִים
כָּל הַבִּדּוּד הַזֶּה
שׂוֹרֵף מִקִּרְבָה.
עולמי נהיה צר // לאה צבי (דובז'ינסקי)
עוֹלָמִי נִהְיָה צַר
כְּעוֹלָם הַמַּקָּק בְּבֵיתִי
שֶׁמְּלַקֵּט מָזוֹן וְשָׁב לְמַמְלַכְתּוֹ.
מוֹדֶדֶת מִקִּיר אֶל קִיר אֶת מִסְפַּר הַמִּרְצָפוֹת הַמְּכַסּוֹת אֶת קִבְרִי הַנּוֹכְחִי
מֵחַלּוֹן לְחַלּוֹן בּוֹדֶקֶת חֲדִירַת כַּמּוּת אֲוִיר וּמֵאֵיזֶה צַד יֵשׁ רֵיחַ מֻעֲדָף,
מֵהַמִּטְבָּח לַמְּקָרֵר פּוֹתַחַת דֶּלֶת,
נוּרָה חִוֶּרֶת מְאִירָה וּמַרְאָה שֶׁאֵין כָּאן מַשֶּׁהוּ מְפַתֶּה
וַאֲנִי חוֹשֶׁבֶת, לַמְרוֹת הָרְעָשִׁים בְּרֹאשִׁי, מָתַי יַגִּיעַ הָרֶגַע בּוֹ אֶדְפֹּק מֵצַח בַּקִּיר
יוֹם דּוֹמֶה לְיוֹם מִלְּבַד הִתְבַּגְּרוּתִי בִּכְפוּלוֹת שֶׁל יָמִים,
וּתְהִיָּה בִּי עוֹלָה, הַאִם אֵלֶּה הֵן הַתְּמוּנוֹת הָאַחֲרוֹנוֹת שֶׁתְּשָׂאֵרְנָה מֵחַיַּי.
מגפה // מאיה בז׳רנו
סֶגֶר הוּא גֶּשֶׁר, מַצַּב שִׁוְיוֹן
בֵּינִי לְבֵין הֲמוֹן אָדָם –
בַּבְּלוֹקְאֶיְד, בַּפֵרְמָה, בַּקְּלַסְפּ, בַּצִּ'יאוּסוּרָה, בַּסִּיֵּר, בַּסְּלַגְסָנָה*
אֲבָל בֵּיתוֹ שֶׁל כָּל אָדָם הוֹפֵךְ תָּא
מְקֻשָּׁט בְּחַלּוֹנוֹת וְקִירוֹתָיו חֲלָקִים
וּבוֹ אֲנִי בְּ־ד' אַמּוֹתַי
שֶׁהֵם הַרְבֵּה יוֹתֵר מִ־ד' אַמּוֹת –
מִילְיַארְד בְּחֶזְקַת ד' אַמּוֹתֵיהֶם
בַּחֲלִיפַת נְגִיפִים
אֲוִיר מְנֻגָּף חוֹבֵשׁ אוֹתִי
סֶגֶר שֶׁהוּא גֶּשֶׁר, סִימַן שִׁוְיוֹן
אֵינִי לְבַד – הֲמוֹן אָדָם אִתִּי
בַּבְּלוֹקְאֶיְד, בַּפֵרְמָה, בַּקְּלַסְפּ, בַּצִּ'יאוּסוּרָה, בַּסִּיֵּר, בַּסְּלַגְסָנָה
סֶגֶר סֶגֶר סֶגֶר
אֲבָל בֵּיתוֹ שֶׁל כָּל אָדָם הוּא תָּא
מְקֻשָּׁט בַּחַלּוֹנוֹת
אֲנִי בְּסִימַן שִׁוְיוֹן חוֹצֶה גְּבוּלוֹת
עִם הָאִשָּׁה מִלַּטְבִיָּה
עִם הַקָּשִׁישׁ מִנּוֹרְמַנְדִּי
עִם הַיֶּלֶד מִלּוֹנְדוֹן, הָאִישׁ מִנְּיוּ־יוֹרְק
עִם הָאוֹפֶה מִבֶּרְלִין, אָה הָה
עִם הַכַּלָּה מִפָּדוֹבָה
וְהֶחָתָן מֵאָתוּנָה
הוֹלֶכֶת בַּשְּׂדֵרוֹת הַשּׁוֹמְמוֹת
בְּרַחֲבַת הַתֵּאַטְרוֹן הָרֵיקָה,
חָמַקְתִּי מִ־ד' אַמּוֹתַי, מִתָּאִי
לוֹבֶשֶׁת מַגֵּפָה לְפִי מִדּוֹתַי
וְעָנָן נָגוּעַ בִּלְתִּי נִרְאֶה
מֵעָלַי.
*המילה סגר באנגלית, צרפתית, ספרדית , איטלקית ולטבית.
פרימה // דורי מנור
אֵיךְ יָכוֹל אָדָם לָשִׁיר שִׁיר־עֶרֶשׂ לְעַצְמוֹ?
אֵיךְ יָכוֹל אָדָם לְהַאֲמִין שֶׁהוּא לְבַד?
אָדָם נִפְרָם מִיַּלְדוּתוֹ כְּמוֹ חוּט מִתּוֹךְ מַרְבָד,
וְאֵין דָּבָר בַּטֶּבַע שֶׁיּוּכַל לְהַרְדִּימוֹ.
אָדָם נוֹסֵעַ בְּנַפְשׁוֹ לְוִילְנָה אוֹ מַדְרִיד,
צָפוֹנָה מֵהַזְּמַן וּמַעֲרָבָה מֵעַצְמוֹ,
אָדָם בּוֹנֶה גוֹנְדוֹלוֹת וּמַפְלִיג מִוְּרִיד לִוְרִיד,
וְאֵין דָּבָר בַּטֶּבַע שֶׁיּוּכַל לְהַרְדִּימוֹ.
בְּפוּךְ לָבָן הוּא מִתְכַּסֶּה, וְחָשׁ כֵּיצַד הָיְתָה
אִמּוֹ עַכְשָׁו כּוֹרַעַת וְחוֹפָה אֶת הַמִּטָּה,
הוּא שָׁר אֶת שִׁיר הָעֶרֶשׁ וְשׁוֹמֵעַ אֶת עַצְמוֹ,
וְאֵין דָּבָר בַּטֶּבַע שֶׁיּוּכַל לְהַרְדִּימוֹ.
בתוך מגפת הקורונה // גיורא פישר
"מִי אָמַר שֶׁכֹּל הַזְּמַן צָרִיךְ לֵהָנוֹת?!
צָרִיךְ לִחְיוֹת!"
אֲנִי שׁוֹמֵעַ אֶת אִמִּי נוֹזֶפֶת
בְּתוֹךְ רֹאשִׁי בִּשְׁתַּיִם בַּלַּיְלָה.
וְאָבִי, הַחוֹשֵׁב שֶׁהִיא לֹא רוֹאָה
מַגְנִיב לְכָל אֶחָד מֵאִתָּנוּ
קֻבִּיַּת שׁוֹקוֹלָד חָלָב שֶׁקָּנָה
בַּבֹּקֶר, בַּצַּרְכָנִיָּה שֶׁל הַמּוֹשָׁב.
לא לנו האביב // נטע גלבוע
כֶּתֶר מֵגִיף חַלּוֹן
לְעִיר עֵירֻמָּה מֵאָדָם
לֵילוֹתֶיהָ דִּמְמַת עֲטַלֵּף
וְקִפּוֹדֶיהָ פּוֹשְׁטִים יַרְקוֹנָהּ
עוֹרֵב מְבָרֵךְ צַמָּרוֹת נִרְעָדוֹת
בְּקוֹל רַעַם, עֱזוּז וּמַלְכוּת שָׁמַיִם
וְקַשְׂקַשֵּׂי דָּגִים צְלוּלֵי עֵינַיִם
נִצְבָּעִים בְּיָם אֹדֶם שׁוֹקֵעַ
זֹהַר כּוֹכָבִים קְרֵבִים
וּפְרִיחָה מְפֹאֶרֶת.
משורר מגפות // מתן אריאל־הברון
גַּם לִפְנֵי שָׁמַרְתִּי מֶרְחָק אֶסְתֵּטִי
אֲפִלּוּ מִמִּי שֶׁעָמַד בַּחֶדֶר
רָצִיתִי לְהַרְגִּישׁ אָז כָּתַבְתִּי דֶּרֶךְ קֶבַע
חִפַּשְׂתִּי אַלְטֶרְנָטִיבוֹת לְשִׂיחַת טֵלֵפוֹן.
הַיּוֹם הָרְחוֹבוֹת רֵיקִים כְּמוֹ סְטוּץ
וַאֲנִי מִתְנַגֵּשׁ וּמִתְהַפֵּךְ בִּדְרָכִים רֵיקוֹת
מְשֻׁגָּע הַמְּחַפֵּשׂ מִקְלָט
שֶׁעֲדַיִן מַעֲדִיף לִכְתֹּב אַהֲבָה
מִלְּשׂוֹחֵחַ בַּזּוּם עַל רְגָשׁוֹת.
סגר // נעמי צורף
עֲיֵפוּת מְהוּלָה בַּחֲרָדָה
תְּחוּשָׁה מְשֻׁנָּה
אִי אֶפְשָׁר – –
לִנְשֹׁם
אִי אֶפְשָׁר – –
לִישֹׁן
אַתָּה רָחוֹק מְאֹד
אֲנִי לֹא שׁוֹכַחַת אוֹתְךָ
הַיָּם רָחוֹק פָּחוֹת
זֶה רַק יוֹתֵר נוֹרָא.
הלכתי אל הים // גיא עינת
דַּוְקָא בְּיָמִים אֵלֶּה
כְּשֶׁהָאָרֶץ שְׁקֵטָה
וְאֵין קוֹל
וְאֵין עוֹנָה
וְאֵין גּוּף אֶל גּוּף
וְאֵין יוֹצֵא
וְאֵין בָּא
וְאֵין יְדִיעַת הֶעָתִיד
הָלַכְתִּי אֶל הַיָּם
לְנַחֵשׁ פִּתְרוֹן
מָצָאתִי שֶׁהַחוֹל
עוֹדוֹ רַב
וְהַמֶּלַח
עוֹדוֹ מָלוּחַ
וְהַגַּלִּים
עוֹדָם בָּאִים אֵלַי
וּנְסוֹגִים.