גיא עד, “ויקי ויקטוריה", אסיה, 220 עמ'
עירית תמיר, “ילדה טובה רמת־גן", צבעונים, 127 עמ'
שתי נשים. האחת בדיונית, כוכבת רומן, והשנייה חיה בינינו ומפרסמת כעת את זיכרונותיה. שתיהן עורכות דין. הבדיונית היא אם לילד בן 8 עם “כרס של נהג קטר", חכם מאוד, אולי חכם מדי; “דיני עלבונות", הוא קורא לדבר שבו היא מתעסקת בעבודתה, כי בתיקים שלה תמיד יש לפחות צד אחד שנעלב. הילד רוצה לדעת מי אבא שלו, אבל אמו ויקי - קיצור של ויקטוריה ולא של ויקיפדיה (בדיחה מעברה), שם שהוריה בחרו כהכרזת ניצחון, כי נולדה אחרי דרך ארוכה וקשה - לא בטוחה בעצמה בזהות האב. היא הייתה בתקופה נהנתנית ו"זורמת" כשהתעברה להפתעתה בגיל 22, ומתקשה לשכנע את בנה שאביו מדען שחי בארץ אחרת.
גם האפשרות שהיא נותנת לו, להחליט שאבא שלו יכול להיות כל מי שירצה, אינה קוסמת לו במיוחד. “לכמה סודות יידרשו שניהם כדי להיקרא משפחה?", תוהה ויקי, בת יחידה שלפעמים נדמה לה כי הבחירה לשמור את העובר שצמח ברחמה בטרם עת הייתה טעות נוראה. לעומתה, עירית תמיר, האישה השנייה, מהחיים עצמם, רצתה בכל מאודה ילד, ילדה ליתר דיוק, ואחרי שנואשה מהניסיונות להיכנס להריון בחרה במסלול של אימוץ שהביא אותה לברזיל ועומד במרכז הממואר הסוחף שלה. ספרה ראה אור סמוך להתפרצות הקורונה בישראל ובמקביל לחגיגות 20 השנים להיווסדה של הוצאת צבעונים הרבגונית.
תמיר היא הילדה הטובה מכותרת הספר “ילדה טובה רמת־גן", ילדה טובה שלא בטובתה, שהתייתמה מאביה בגיל רך ונותרה עם אם עריצה וקרת לב, ניצולת שואה שלא באמת רצתה ילדים ולא באמת ידעה מה לעשות איתם - ועם סוד צורב של פגיעה מינית מתמשכת שחוותה בילדותה מידיו של ידיד המשפחה. כמו בטרגדיה ידועה מראש, תמיר הצעירה חיפשה לימים שוב ושוב נחמה בטיפה המרה, בניסיון חסר סיכוי להמתיק יחסים פגומים עם גברים ולהתגבר על מות אהובה הראשון במלחמת יום הכיפורים. בברזיל היא הסתבכה עם נוכלים, שרלטנים וסתם בטלנים, אבל בה בעת גם התיידדה עם מקומיים ששיקמו את אמונה במין האנושי ולימדו אותה את יופיין של משפחות אלטרנטיביות שהחיים יוצרים למעננו בהפתעה, ולבסוף הבינה שהיקום שלח לה מתנה בדמות בן ולא בת, כמו בחלומה, והתחילה את חייה מחדש.
היא עברה שינויים מופלגים ותחנות רבות, והייתה בין היתר פעילה חברתית ולוחמת שלום, ולמרות כל הנפילות הבלתי נמנעות שבדרך, רק הלכה והתחשלה, והתקרבה אל עצמה ואל ההגשמה המלאה והשלווה הפנימית המיוחלת, כולל חסד מאוחר של פיוס עם אמה בערוב ימיה. גם כשתמיר מתארת הארות רוחניות מהסוג שאני מתקשה בדרך כלל להתחבר אליו, יש בכתיבתה משהו אמין וכובש, נקי ואמיץ, וכמה מהתובנות שלה על הורות - שאת חלקן ניסח למענה בנה הרגיש - מעוררות השראה.
גם לכמה מגיבורי הרומן המקסים של גיא עד יש מחשבות על הורות. “הורות מתרחשת בשכבה עליונה מבוטנת. צריך להישאר שם כל הזמן ולדאוג שהילדים לא יחליקו למטה דרך איזה קרע. כל קפיצה חזקה מדי של הילדים, קול עמוק מדי, מהדהדים ברחבי הבית, והילדים נידוגים מיד בחזרה".
עד מריצה כמה עלילות מקבילות שנפגשות ומתחככות ביניהן באופן מספק שלא נראה מלאכותי ומהונדס מדי. אחת הדמויות שלה היא גליה, “ילדה נחמדה מגבעתיים", תיאור שמהדהד את “ילדה טובה רמת־גן" של תמיר. כל הנפשות הפועלות בספר, הנחמדות והפחות נחמדות, מורכבות ומעניינות, גם אלו שלכאורה “מרפרפות על החיים בתור עיקרון", כדברי עד. גליה (שאביה הוא “גבר עם מצפן בולבולי") חושדת שבעלה בוגד בה, אבל “הספק שמר עליה, מנעדו עשיר, ולא היה לה כל עניין להחליף אותו עכשיו במשהו צר כל כך כמו האמת".
גיא מבינה בני אדם ומיטיבה להתבונן בהם, מבפנים ומבחוץ. קחו למשל את גאולה, רווקה מכוערת ולא צעירה, בעלת תווי פנים גסים ועור בעייתי, מעשנת בשרשרת עם מעט עציצים, “וגם הם מהסוג שרוב הזמן יודע לדאוג לעצמו", שמתאהבת באיזידור כבד הראייה, שבעיני החברה זו רק הגדרה מכובסת ל"עיוור". “לבקן זה לא בלונדיני", מסבירה לה אחותה. וכך מסבירה עד את עולמה הפנימי של גאולה. “לבדידות אפשר להתרגל ודי בקלות, כי למרות הכובד שהמילה הזאת נושאת בתוכה, יש בה גם נוחות קיומית שובת לב".
הדמויות ברומן בודדות, כל דמות בדרכה, העבר עומד להן בגרון, כהגדרת אחת מהן, והן מנסות להתרומם מעל המינוס של חייהן, כהגדרת אחרת. אחד הגברים, אח שכול ו"בן זקונים מוכה אהבות מכל הכיוונים", מאמין ש"לכל אחד יש סיפור אחד בסך הכל", אבל עד מוכיחה, כמעט ברמת הסרט המופתי “תמונות קצרות" של רוברט אלטמן, שגם את הסיפור הזה אפשר לספר כאילו הוא אלף סיפורים שונים, פנינים יקרות במחרוזת מושכת. היא נעזרת בהומור מגוון ובדימויים מקוריים שמרככים את עקיצות המלודרמה. “מעניין אם ראה את שובל הכאב שנשרך אחריה כמו נייר טואלט שנתקע בתחת"; “היא לא פיטפטה איתו בלי הרף כאילו הוא יומנה היקר"; ומישהי לא מבינה משהו, “כאילו העבירו את הטלוויזיה לערוץ יוגוסלבי".
מישהו חושש שאולי “צער עמוק הוא סוג של מותרות", אבל אצל עד, הצער עמוק כשצריך, בלי בושה ובלי גבול. “אתה היחיד במשפחה הזאת שעוד יכול להיות מאושר", כותב אב לבנו, בדייקנות קלינית פשוטה ונכוחה שאפיינה את כל חייו כרוקח.
האושר אפשרי, טוענות עד וגם תמיר. תמיר גידלה ילד מאושר והיא מרגישה שזה ההישג הגדול של חייה, במיוחד כשהוא עצמו מסביר לה במילותיו המרגשות מה עשתה נכון ואיך הביאה לאושרו. הדמויות של עד יודעות תאוות בשר, גם כשהבשר מגיע בצלחת, במקדש אוכל מפתה שקורץ ל"יועזר בר יין" של שאול אברון (שהספר מוקדש לו), וכשלחם ספוג בדם מתחכך בנייר רטוב מדמעות, בהשאלה מדברי ויקי המתייחסת לכריך סטייק שלקחה הביתה בתיק, לצד מסמכים של “דיני העלבונות" שלה. כשהלב מתרוקן, לפחות שהבטן תישאר מלאה.