שולמית גלבוע, “שיחה לא מזוהה", ידיעות ספרים, 232 עמ'
וידוי חושפני, מפתיע וקצת מדכדך מופיע בסוף ספרה החדש, השמיני, של שולמית גלבוע. אחרי שהיא מגלה ש"שמונה שנים, או שמונה חודשים, אני כותבת את הספר הזה" (העובדות נוטות לאפשרות הראשונה; שמונה שנים חלפו מאז צאת ספרה הקודם, “חיים בהמתנה"), מסכמת גלבוע: “כבר אחרי הספר הקודם אמרתי לעצמי, זהו, הוא האחרון, ושוב שקעתי במדמנה חדשה. בבוץ טובעני. גם זבל, גם בוץ, גם טביעה. שלוש מכות בית דין שאינן כתובות בתורה, ואני נכנסת אליהן בנפש לא צלולה. ובתשוקה".
ובכן, אשפה של האחת היא אוצרו של האחר. מעבר לאמפתיה המיידית שהווידוי הזה מחולל - האומנם עד כדי כך לא נעימה ולא “אסתטית" היא מלאכת הכתיבה, שאינה מכה אחת אלא שלוש מכות שלמות? - קשה שלא לחוש בתשוקה המובטחת של הכותבת, גם כשהיא מתארת חיים חסרי תשוקה. גידי וטליה הם בני זוג שהאש מעולם לא בערה בעוצמה יתרה ביחסיהם, שעתה נעשו כבויים כמעט לגמרי. הוא מקריח, היא משמינה; אחרי הכל אנחנו בישראל, וזה גורלם של רוב האזרחים. הוא נהנה ללמד בתיכון (או כך לפחות הוא מספר לעצמו). היא נהנית הרבה פחות למכור דירות. הם בחרו לא להביא לעולם ילדים, כי “יש מספיק בעלי חיים בעולם הזה, והאדם הוא הנורא מכולם. למה להרבות אותו?", ומאמצים כלב. לכאורה הכל בסדר אצלם, אבל למעשה הם מתים מהלכים כתוצאה משעמום ותחושת ריקנות והחמצה, כל אחד מסיבותיו שלו. לגידי רקע משפחתי בעייתי במיוחד, כולל היותו עד לגילוי עריות מתמשך ורב־משתתפים. יותר פרובוקטיבי מזה כנראה אין. טליה מעולם לא התגברה לחלוטין על רומן עבר מסעיר אך מצלק עם גבר נשוי מאוד.
“החיים הם מחלה מחזורית", מקוננת גלבוע. “רמיסיה והתפרצות. ושוב רמיסיה. מחלה מחזורית סופנית. אוקסימורון של קיום". בגישה כזאת, של “לא באנו ליהנות", די קשה להתגלגל קדימה, אבל תודה לאל על חסדים קטנים. שיחות טלפון לא מזוהות שגידי וטליה מקבלים במשך שנים, כל אחד לחוד, מגבר ואישה מסתוריים, מכניסות עניין חדש לחייהם, וספק מקרבות ספק מרחיקות ביניהם. זה מתחיל בצלצולים בשעות לא סבירות, כשאיש אינו עונה וכל צד מנחש שמדובר במאהב או במאהבת של הצד השני (ומקנא בלי סיבה), ומתפתח לשיחות נפש שבהן מתברר שהמתקשרים הלא מוכרים יודעים על גידי וטליה יותר ממה שגידי וטליה יודעים על עצמם. בשבילם זה מלחיץ, מפחיד וממכר באותה מידה.
בשבילנו זה תבלין המתח והמסתורין שמפלפל את העניינים. עם תעלומת זהותם של המתקשרים הם מגיעים לחוקר פרטי מרובה שיניים ויפה חניכיים ששמו המלכותי הוא יצחק (עם אופציה לאיציק) חירם. חבל שהוא נעלם מהר מדי, היה נחמד לקבל יותר ממנו. ובדיוק כשהספר מאיים לשנות כיוון ולהפוך למותחן כמעט קומי, מתברר שלגלבוע (שמתייחסת מפורשות לסטיבן קינג, כשנדמה לנו שהיא מתחילה לחדור למחוזותיו) יש תוכניות אחרות, והיא מתעתעת בנו עם תפניות בעלילה ובנימה הכללית. “בגילי המאוחר נעשיתי ערמומית. איני מתחייבת לדבר", מסבירה/מזהירה גלבוע, או “המספרת", באחד מקטעי הביניים שבהם היא מתערבת במתרחש ומעירה את הערותיה.
גלבוע הייתה המורה שלי לספרות (וגם לפילוסופיה) בתיכון, ומשהו בי חושש אוטומטית לקבל ציון שלילי אם יתברר שלא הבנתי הכל בקריאה ראשונה, או שלא הבנתי כלום ואזדקק לקריאה נוספת כדי למצוא תשובות לשאלות שלא נענו. מצד שני, אני חושד שהתשובות במקרה הנוכחי (כמו תמיד, אבל יותר מתמיד) הן על אחריותו של הקורא ובראשו, בסופו של דבר, ולכן אין תשובות לא נכונות ואין צורך לעמוד למבחן במועד ב'. גלבוע עצמה מצהירה ש"המשפט שנכתב, קנקן משקה גדוש שיכר, מי סוכר או מרורים, מתרוקן כלא היה ונמלא מיד, כל פעם מחדש ובכל פעם אחרת, על ידי עולמו של הקורא, זר ונדיב ואכזר. קרוב ואחר. מה לי ולו? הכל ולא כלום".
לרומן הזה לקח זמן לא רק להיכתב, אלא גם להתיידד איתי ולרכוש את אמוני. הוא אינו הטוב בספריה של גלבוע. אותם קטעי ביניים ארס־פואטיים ופוסט־מודרניסטיים, שבהם היא משמיעה את קולה, כמי שבוראת את קולות הדמויות ואז מתנגדת להם, אומנם מסקרנים אבל קצת מבולבלים ומבלבלים, מתחכמים מדי ולעתים מעצבנים; מטאפורת ההשתבללות שהיא מנסה לפתח דרך שיר הילדים “ברלה ברלה, צא החוצה" מגושמת לטעמי ולא משכנעת דיה. הקטעים האלה מפריעים יותר מאשר מעשירים, אלא אם כן קריאה שנייה תיטיב גם איתם. נושא גילוי העריות אינו מובהר ומחודד לעומק, וזה מתסכל וכמעט לא אחראי. אי אפשר להטיל פצצה כזאת ולברוח, בלי להידרש למורכבות של הדבר ולנטרל את הסנסציוניות המעיקה שבו.
אבל מסע הקריאה, שגלבוע מגדירה כ"מסע של אין אונים. חיפוש שלא יניב תגליות" ודוחקת במי שלא מתאים לו להצטרף ש"יטרוק עליה את הדף", השתלם בכל זאת, וסיימתי אותו מותש אבל אסיר תודה. גלבוע הייתה מורה נערצת, ובספריה יש תמיד מה לאהוב. בגיל 77 הכתיבה שלה תוססת, חדה ועדכנית (כמעט עדכנית מדי; ייתכן שתלשתי שערה או שתיים משערות ראשי כשגיליתי שאסי עזר הבלתי נלאה הצליח להסתנן אפילו לכאן), וההומור הדק והמרושע לרגעים שזורם לאורכו ולרוחבו של הרומן הוא בונוס אמיתי. קריצה קטנה לנועם חומסקי, בספר רב קריצות, מרגיעה את החוששים: האיש עדיין חי. כולי תקווה שגלבוע תחזור לבוסס במדמנת הכתיבה עוד פעמים רבות, ובאותה מידה של תשוקה, אבל עם קצת פחות סבל, אם אפשר - וזהו, שמן הסתם אי אפשר. בכל מקרה, כאמור, סבלה של הכותבת הוא הנאתו של הקורא.