ביום הראשון להפצתו נמכר "יותר מדי זה אף פעם לא די: כיצד יצרה משפחתי את האדם המסוכן בעולם", מאת מרי טראמפ ב־950 אלף עותקים. אף אחד מכ־15 הספרים שראו אור במהלך כהונתו של דונלד טראמפ לא התקרב להישג הפנומנלי הזה. גם לא שיירי הרכילות המרעישים שנפלו משפמו העבות של ג'ון בולטון, שאמורים היו לסדוק את קירות המשרד הסגלגל. אף ספר אחר לא חדר בנעיצה כה חדה ואפקטיבית את עורו הדק של טראמפ.
בניגוד להרגלו כשולף הציוצים הזריז במזרח, נדרשו לו 48 שעות לנסח מענה פושר ונטול חרון קדוש לאחייניתו. עיקר טענתו הייתה שהוריו מעולם לא סבלו אותה. ההתרשמות הראשונית היא שטראמפ מזהה את ההיכרות האינטימית של אחייניתו עם אורחותיה הביזאריים של משפחתו הדיספונקציונלית ואת האופן המשכנע שבו היא מיקמה את החבורה הפגועה והאומללה בהקשרים פסיכולוגיים מנומקים. היא פסיכולוגית בהכשרתה, ויש לה הכלים לאבחן את טראמפ ואת הנסיבות והאנשים שעיצבו אותו.
אין שום דבר בהול, נמהר, פוגעני או חיסול חשבונות פרטני בספר הצנוע והלא יומרני הזה. הוא נכתב 20 שנה אחרי ההתחשבנות הכספית המשפטית שנאלצו מרי טראמפ ואחיה לעשות עם שבט טראמפ, אחרי שהתגלה להם עם מותו של סבא פרד ב־1991, שהוא השאיר בצוואתו 202 אלף דולר לכל נכד. בניגוד לנכדים אחרים המיועדים לרשת את הכסף הגדול מהוריהם החיים, מרי ופרד טראמפ ה־3 נותרו ללא נציגים ומליצי יושר, ובעיקר ללא ירושה. אביהם פרדי מת ב־1981 וחִנה המועט של אמם לינדה שתמיד היה במשיכת יתר, סר לחלוטין והיא הורחקה מהמשפחה עם רנטה של 600 דולר בחודש.
בגרסאות מוקדמות של הצוואה היו אמורים חמשת ילדיו של פרד לרשת 20% מרכושו שנאמד במיליארד דולר, וזאת לפני שדונלד טראמפ שאב ממנו לצרכיו וגם פיתה את אביו להיכנס איתו לבנייה במנהטן ולשקם אותו כאשר נפל עם בתי הקזינו שהקים באטלנטיק סיטי. עם גילוי הצוואה האחרונה גילו מרי ואחיה שחלקו של האב המת עבר לאחיו החיים. מאבק משפטי שלא כל פרטיו ידועים נגמר בפשרה מחוץ לבית המשפט. לא ידוע כמה כסף קיבלו מרי ופרד, אבל כנראה שהיה בו כדי להרגיע את הרוחות. העימות הזה בן 20 שנה ואינו נחשב כדלק שהזין את כתיבת הספר. מי שקורא אותו בתשומת הלב המגיעה לו, מגלה שאם מסתתר אלמנט של נקמה במניעיה של טראמפ, מקורו ביחס המביש והפוגעני שקיבל אביה מהאב ומאחיו הצעיר ומותו מהתקף לב על רקע של אלכוהוליזם בגיל 42.
בדרכה לומר את דבריה ולתמלוגים שמנים, צלחה מרי טראמפ שתי משוכות משפטיות בקלות יחסית. צעיר האחים רוברט, בא כוח המשפחה, ניסה להוציא צו מניעה נגד הפצת הספר כשהוא מנפנף בהסכם חשאיות שנחתם בהזדמנות החגיגית של סוף חשבון ב־1999. שופט אחד קבע שהסכם החשאיות, ה־NDA המפורסם שהוא הנשק הסודי של טראמפ בהתנהלותו מול כל מי שעלולים לדבר בו סרה מתישהו בחייו, הוא קשקוש לא רלוונטי, שלא אמור היה לבוא לעולם. גם הדרישה לאסור על מרי להתראיין ולקדם את הספר נדחתה בלא כלום.
במקביל לקריאת הספר צפיתי במרי טראמפ מתראיינת אצל ג'ורג' סטפונופולוס (ABC), רייצ'ל מדואו (MSNBC) וכריס קואומו (CNN). גם צופה ציני וחשדן, ובעיקר מי שמבין את האפקט הקטן שיש לספרים הללו על תוחלת נשיאותו של טראמפ, לא יכול היה שלא להתרשם מהאופן הנינוח, הבוטח, הלא מתלהם ולעתים האמפתי, שבו דיברה על דודה המפורסם. לא קוטלי קנים ניסו לחדור מתחת לעורה. כאשר המרואיין שלך עוצר לחשוב ולנסח את התשובה הקולעת ביותר; כאשר אינו מתפתל בעצבנות בכיסאו; כאשר גם את הכדור המסובב ביותר הנזרק עליו הוא חובט אל מחוץ לאצטדיון - ניכרים דברי אמת.
מרי טראמפ הייתה שם, בלב המאפליה הטראמפית. היא ראתה ושמעה כילדה וכנערה. למה שאנו קולטים ומתייקים בגילים הללו יש נטייה להיצרב בזיכרון שלנו לתמיד. לא תמיד בהיררכיה מסודרת המבחינה בין עיקר וטפל, אבל אנחנו זוכרים.
מה שמסגיר יותר מכל את היעדר הזדון וחיסול חשבונות רטרואקטיבי, הוא העובדה שלמרות אישיותו הלוקה באהבה עצמית, חוסר מודעות והיעדר תכונות טרומיות אלמנטריות, דונלד טראמפ אינו חולש על הספר וממלא אותו להתפקע כפי שהייתם מצפים. הוא שם אבל לא כל הזמן. לא מעט סצינות מתרחשות בלעדיו. מרי טראמפ מגדירה את סביבתו המשפחתית, את כר הגידול הקר והעקר שלו, כדי להעניק לקורא - שגם יצביע בבחירות הכלליות עוד 100 ימים - את התובנה שהייתה חסרה עד עתה, לפחות לא ברמת החדירה האינטימית הזאת.
יש בה צער מובן מאליו על אביה המת, אבל היא אינה מתנדבת להגן עליו מעצמו. "בגיל 29 לא נותרו לאבי דברים להפסיד", היא כותבת. זו אמירה קשה, המייתרת את הצורך בציטוט ההוא בדבר המשפחות האומללות בדרכים שונות. משפחת טראמפ אומללה בדרך אחת מקורית משלה, ופרד טראמפ, הפטריארך מגרמניה עם לב מאובן, נמשים ושיני סוס, שאינו אוהב אף אחד ומדרג את צאצאיו לפי יכולתם להועיל לו, הוא שהעמיד שבט בעל הליכות כה מוזרות, אגואיזם צרוף כדרך חיים ויצק את המסד המיזנתרופי, המיזוגיני והמנותק שהוא דונלד טראמפ.
לילה אחד התעוררה מרי הצעירה וראתה את אביה השיכור צוחק שעה שכיוון רובה ציד לפניה של אמה. ב־1970 ביקשה אמה מאביה שיעזוב את הבית, ושנה לאחר מכן הם התגרשו. מי שכותבת את האמת הקשה הזאת על אביה, מבקשת להראות את הנזק ההיקפי שנגרם לילדי טראמפ. היא אינה מחפה על מי שקרובים ללבה.
אף אחד במשפחה לא נתן לטראמפ סיכוי כאשר הכריז על התמודדותו מהמדרגות הנעות: "'הוא ליצן', אמרה דודתי מריאן באחת מארוחות הצהריים הרגילות שלנו. 'זה לעולם לא יקרה'. הסכמתי איתה. הערכנו כיצד המוניטין שלו ככוכב ריאליטי דועך ואיש עסקים כושל יחרצו את גורל התמודדותו לנשיאות. 'מישהו מאמין לבולשיט שהוא מוכר בדבר היותו איש עסקים שעשה את עצמו?', שאלתי. 'ובכן', אמרה מריאן יבשה כמו הסהרה, 'הוא פשט רגל חמש פעמים. הוא משתמש בזיכרון של אביך למטרות פוליטיות, וזה חטא, במיוחד משום שפרדי היה אמור להיות הכוכב של המשפחה'".
טראמפ מצביעה על היבט שבטי נוסף שחמק מעיני המתבוננים: "התקשורת החמיצה את העובדה שאף אחד מבני משפחתו של דונלד, חוץ מילדיו, חתנו ואשתו הנוכחית, לא אמר מילה בזכותו ולא תמך בו במהלך הקמפיין".
דודה מריאן מצטיירת בספר כמי שרוקדת בשתי חתונות: היא שומרת לעצמה את הזכות לבקר את אחיה, אבל יודעת שהוא יזכיר לה שהיא חייבת לו: "מריאן, שהייתה עוזרת תובע בניו ג'רזי מאמצע שנות ה־70, שאלה את דונלד אם הוא מוכן לבקש מרוי קון לעשות לו טובה. לקון הייתה השפעה גדולה בממשל רייגן. זאת הייתה הסיבה שבגללה קיבל את התרופה הניסיונית AZT לטיפול באיידס וגם בחש במינויים משפטיים. אותם ימים התפנתה משרת שופט בבית המשפט המחוזי בניו יורק. מריאן חשבה שהיא מתאימה לתפקיד, ודונלד חשב שתהיה תועלת בעובדה שקרובת משפחה מדרגה ראשונה תשב על ספסל השיפוט במדינה שהוא תכנן לעשות בה עסקים. קון פנה לשר המשפטים אד מיז - ומריאן מונתה לשופטת".
את נאמנותה למשפחה ולשלמות הירושה הוכיחה מריאן במאבק המשפטי ב־1999. בעדותה טענה ש"לא היו כל יחסים" בין מרי ואחיה והוריה וכי אביה כינה אותם "נכדים נפקדים", אף שנאלצה להודות שהשתתפו בחגים ובאירועים משפחתיים בבית הוריה. "הם באו ועזבו מוקדם", העידה. "פרדי אף פעם לא לבש עניבה, עובדה שהוציאה את אביו מכליו, ומרי לבשה מכנסיים וסוודר גדול, מה שגם הטריף את אבי". חלק מהאירועים בספר מתנהלים לנגד עיניה העגולות מתמיהה ואימה של הילדה והנערה מרי. קשה מאוד להדיר אותה בדיעבד מביקוריה באחוזה המשפחתית. בלי להיות שם לא הייתה יודעת לומר ש"רוב נהג לקחת חבילה שלמה של פילדלפיה קרים צ'יז, נשען על המקרר הוא קילף ממנה את עטיפת הכסף ואכל את הגבינה כמו ופל ושטף אותה עם משקה קל".
פרד טראמפ הוא הנבל של הספר; בנו דונלד הוא הקורבן. לכן פותחת מרי את הספר בציטוט של ויקטור הוגו מ"עלובי החיים": "כאשר הנפש נשארת בחשיכה, חטאים ייעשו. האשם אינו מי שמבצע את החטא, אלא זה שאחראי לחשיכה". אין ספק בעיניה שפרד טראמפ הוא שכיבה את האור בחיי משפחתו.
טראמפ האב היה מחויב לצבור הון. אלה היו חייו. השאר היו ניצבים. הוא יצא מהבית מוקדם בבוקר וחזר מאוחר בלילה. לא היה לו פנאי, וילדיו גרמו לו בעיקר לנזוף בהם. הוא היה מוזר: "הייתה לפרד בארנק תמונה של אישה עירומה מסתורית. היא הייתה צעירה מאוד, הביטה בתמימות במצלמה וידיה החזיקו את שדיה החשופים. פרד שלף את הצילום מתא הפלסטיק והביט בו שעה שדונלד הסתכל מאחורי גבו. אף אחד לא ידע מה לומר".
הבכור פרדי אמור היה להיות היורש. האב לא התכחש לסדר הביולוגי, אבל חשש שהבכור אינו מתאים לתפקיד וייכשל בו. פרדי לא היה מסוגל בעיניו לבנות אלפי דירות בברוקלין וקווינס ולנהל אותן. הוא לא היה ערמומי ונכלולי מספיק. "פרד הרס את בנו הבכור על ידי כך שגרע מכבודו, השפיל כל היבט של אישיותו ויכולתו וטבע בו תחושת אשם עצמית וצורך נואש לרצות את האיש שלא היה לו כל שימוש בו. פרד השמיד גם את דונלד, אבל לא על ידי כך שמעך אותו כמו את פרדי; הוא פגע ביכולתו של דונלד להתפתח ולחוות את הספקטרום המלא של תחושות אנושיות. על ידי כך שמנע חיבור של דונלד לרגשותיו, עיוות פרד את תפיסת העולם של דונלד וחיבל ביכולתו לחיות בו. פרד טראמפ חיזק, עודד ותמך בתכונות ובמעשים שעשו את דונלד כה לא אהוב. אישיותו היא תוצאה ישירה של התעללות אביו".
רגע החסד המשפחתי היחיד של פרדי הוא "תקרית הפירה". היא עוברת כחוט השני בספר. יש בה משום גאוות הבת ברגע ההגדרה העצמית והמרדנית של אביה המת: "כאשר בכיו של רוברט והצקותיו של דונלד הפריעו לו לאכול, ברגע של שליחות עליונה שהפכה לאגדה משפחתית, הרים פרדי את הדבר הקרוב ביותר שנקרה לידיו שלא יגרום נזק ממשי: קערה של פירה. פרדי, בן 14, הפך את הקערה על ראשו של אחיו בן ה־7. כולם צחקו ולא הצליחו להפסיק לצחוק. זאת הייתה הפעם הראשונה שדונלד הושפל בידי מישהו שכבר אז הבין שהוא נחות ממנו".
אחרי השבעתו של טראמפ הוזמנה כל המשפחה לארוחת ערב בבית הלבן. זה היה הליך מזורז וסתמי: "הוא בילה איתנו פחות זמן מאשר עם קיד רוק, שרה פיילין וטד נוג'נט שבועיים לאחר מכן". האירוע המשפחתי הסתיים כאשר מריאן הזכירה את תקרית הפירה המיתולוגית. "כולם צחקו חוץ מדונלד, שהקשיב וידיו שלובות ומבט חמוץ על פניו". זה היה האות לשלוח את האורחים לדרכם. לא בלימוזינות אלא בוואנים צפופים.
כאשר היא כותבת על הטרגדיה של אביה, מרי אינה גואה על גדותיה מאמפתיה. הדברים נאמרים באנדרסטייטמנט המאפיין את הספר והטון המתון שלו. "פרדי עשה תואר בעסקים ושמר על ציונים טובים. הוא למד להיות טייס, היה לו מטוס פרטי קטן, והוא התאמן כטייס מילואים בחיל האוויר. בקולג' בחר להיות חבר באחווה יהודית. האם הייתה זאת התרסה כלפי אביו שהאנטישמיות שלו הייתה ידועה? הביטוי השגור על פרד היה Jew me down, כלומר להוריד אותי במחיר". בראיונות איתה לא היה למרי ספק בדבר הגזענות של דוד דונלד. היא לא נידבה את המידע ולא הכניסה אותו לספר. אבל היא שמעה אותו משתמש ב־N word ולא בגפה.
"פרדי עבד כטייס 707 ב־TWA, שהיו מרוצים מהעבודה שלו והציעו לו מסלול טיסה נחשב מניו יורק ללוס אנג'לס. הוא אמר לחברה שעבודתו ביישה את אביו משום שבנו היה 'נהג אוטובוס בשמיים'. זאת הייתה גם עמדתו של דונלד, שלעג לו. פחות משנה אחרי שהקריירה שלו כטייס החלה, היא הסתיימה. ללא אופציות אחרות, מצא פרדי את עצמו ניצב מול אביו ומבקש ממנו ג'וב שבו לא רצה ושאביו חשב שאינו יכול לעשות".
הבת לא ידעה על מחלתו הקשה של אביה ועל הידרדרותו במשך שלושה שבועות לבדו בדירה ריקה וקרה. "דוד רוברט שביקר אותו ראה את מצבו הקשה. זאת הייתה הפעם הראשונה שמישהו קרא לעזרה רפואית. אמבולנס לקח אותו לבית חולים בקווינס. אף אחד מהמשפחה לא נשאר איתו. סבתי וסבי נשארו בבית ליד הטלפון, ואמי הגיעה לבדה לבית החולים. דונלד ואליזבת הלכו לקולנוע. אבי מת אותו לילה. הוא היה בן 42".
ההישג של מרי טראמפ הוא ביכולתה לאתר את שורשי אישיותו של דונלד טראמפ ואת הדרך האלימה והכוחנית שבה שיבש אביו כל אפשרות שיצמח להיות אדם נורמלי ותורם לחברה. כמובן שהיה צריך עצלות אינטלקטואלית מולדת ורפיסות קיומית לצד רהבתנות ונרקיסיזם כדי להיות כה ריקני ונטול רגשות. ריקנותו של טראמפ משקפת את כל מי שתמך בו ועודד אותו. זאת ההשתקפות שהפכה לכה בלתי נסבלת. טראמפ חי בעלטה, מכיוון שאביו כיבה את האור בחייו. אפשר להתווכח עם החולשה האינהרנטית שלו שעליה התיישבו נהנתנות ואי־יכולת להבדיל בין טוב ורע. אבל נסיך האפלה קיבל עזרה רבה בבית. אמו הייתה אישה חולנית, נוטה לדיכאונות קשים, סובלת מבריחת סידן ותבונה כאחד, ששירתה את הדיקטטורה הלא נאורה של האב.
מרי חושפת כתב אישום מזעזע נגד כל המבוגרים בעולמו של טראמפ, מילדותו ועד היום, שחברו כדי לאכזב את אמריקה, להשאיר את האוכלוסיות החלשות להגן על עצמן וגם להתגונן מפני התקפותיו הגזעניות של הנשיא, ומי שממשיכים להזין ולסובב בכחש את האגו שלו. בניגוד למרי, שאינה משתתפת במשחק, הם ממשיכים בזאת מתוך אמונה שמחכה להם גמול מעבר לנובמבר ולחסוך מעצמם את המבוכה ולהודות עד כמה טרגית וקולוסלית היא הטעות שלהם.
מה מניע אותה? "בזמן שהספר הזה יראה אור, חייהם של מאות ואלפי אמריקאים יוקרבו על מזבח ההיבריס והבערות של דונלד. אם יזכה בקדנציה שנייה, זה יהיה סופה של הדמוקרטיה האמריקאית. הוא הלך בדרך שהתווה סבי, ובתמיכתם, שתיקתם וחוסר המעש של אחיו השמיד דונלד את אבי. אינני יכולה להרשות לו להרוס את ארצי".
הטענה העובדתית היחידה נגד מרי טראמפ שמחזיקה מים, קשורה למקרה הצובע בגוונים עזים את טראמפ. "כדי להיות בטוח בהצלחתו (במבחן הכניסה) גייס דונלד את ג'ו שפירו, נער חכם עם מוניטין להצלחה במבחנים שיעשה עבורו את מבחן ה־SAT. קל היה לעשות את זה בימים שלפני תעודות מזהות עם צילום ומחשבים. דונלד שילם לשפירו כסף טוב". אלמנה של ג'ו שפירו אחד טוענת כי בעלה לא למד עם טראמפ. מרי טוענת כי היה יותר משפירו אחד בניו יורק והיא שמעה את פרטי המקרה ממקורות שונים.
חלפו שנים עד שמרי וטראמפ נפגשו שוב כאשר נערך כנס משפחתי במאר־א־לאגו. הם נפגשו ליד הבריכה. טראמפ היה לבוש בבגדי גולף ומרי בבגד ים. הוא הביט בה כמי שלא ראה אותה קודם לכן. "הולי שיט, מרי, איזה חזה גדול!". אשתו מרלה אמרה "דונלד!" בכעס מעושה והכתה אותו על ידו. "הייתי בת 29 ולא נבוכה בקלות, אבל הסמקתי במודעות עצמית וכיסיתי את כתפיי במגבת".
בסוף ימיו שקע פרד בשיטיון. היו לו ימים גרועים במיוחד. "כולנו היינו בספרייה כאשר ירד במדרגות, בחולצה ותחתונים, שפמו והגבות שלו צבועים טרי והפאה מונחת עקום על ראשו. הפאה והצבע לשיער היו תופעות חדשות. סבי תמיד היה יהיר בקשר לחזותו והרבה להתלונן על קו השיער הנסוג שלו. כעת היה ראשו מכוסה שיער ששיווה לו מראה פרוותי. אף אחד לא אמר מילה על הפאה, אבל הצבע של הגבות והשפם גרם אי־נחת גדולה. הוא שם כל כך הרבה צבע שנראה סגול. בצילום משותף של הוריו, ניתן לרדת לשורשי קיבעון הפריזורה של טראמפ. אביו מחייך עם הבלורית העקומה על ראשו ומביט בחשש בזאכר־טורט הגבוה והמסובב שהקימה רעייתו על ראשה משערה הבלונדיני".
אחרי שאלפי פסיכיאטרים אמרו לפרסום ב־1964 שהמועמד הרפובליקני בארי גולדווטר "אינו כשיר פסיכולוגית לכהן כנשיא", הכריזה אגודת הפסיכיאטרים האמריקאית כי אין זה אתי שפסיכולוגים ינתחו אנשי ציבור מבלי שבדקו אותם. למרי טראמפ יש ההיכרות האישית והכלים המקצועיים להביע דעה על כישוריו של דוד דונלד. היא עושה כך בזהירות רבה ובמינימום של התנכלות מכוונת. היא נשארת נאמנה לחשש האמיתי המדריך אותה מאז התעוררה בחמש בבוקר בנובמבר 2016 וגילתה שטראמפ נבחר לנשיא: "הרגשתי כאילו 62,979,636 מצביעים בחרו להפוך את האומה שלנו לגרסת מקרו של משפחתי הדיספונקציונלית הממארת".