ישי שריד, “מנצחת", הספריה לעם, עם עובד, 195 עמ'
העטיפה (איור: עופרי מרום, עיצוב: דורית שרפשטיין) יפהפייה, מסקרנת ואיך לומר, מנצחת. אישה מצטבעת בצבעי מלחמה. אולי היא יוצאת להרוג. אולי היא מתחפשת. מיהי? מה היא רוצה מאיתנו?
ואז אנחנו פוגשים את אביגיל (אין שם משפחה), המספרת של “מנצחת", הרומן השישי המטריד של ישי שריד. ויוסטון, תקשיבי, יש לנו בעיה. אביגיל היא קצינת בריאות הנפש לשעבר בצבא המוסרי ביותר בעולם, בהנחה ש"צבא מוסרי" הוא לא אוקסימורון מגוחך ומרושע מעצם מהותו, ואביגיל מקדישה את חייה בעצם כדי להוכיח שלא - אבל להוכיח למי? לעולם? לאביה הפסיכואנליטיקן שטוען כי “צבא ופסיכולוגיה זה שילוב גרוע" ושבתו רק משרתת את הכוח, וסולד ממקומות כמו גבעת התחמושת, ש"מסריחים ממוות"? לעצמה? היא מתמחה ב"פסיכולוגיה של ההרג" ובהלם קרב, שמצהירה כי היא שוברת חיילים (שהם בעצם “ילדים עדינים", אבל במקום אחר היא אוסרת על קולגה שלה לקרוא להם כך) ואז מנסה לתקן אותם, “כמו אספנית צעצועים פסיכופתית". האם היא מבינה כמה נורא זה נשמע? האם היא מודעת לכך שכאשר מסביב ייהום הסער (והוא תמיד ייהום), וחיי אדם ניזוקים לעד ועוד ועוד נפשות מצולקות מצטרפות לסטטיסטיקה, היא מוטרדת יותר מכל מהפלסטרים המכערים את אצבעותיה הנאות - מה שהופך אותה לאנושית מחד גיסא וכמעט מחוסרת צלם אנוש מאידך גיסא?
מצד שני, קשה שלא ללכת שבי אחריה, וללקות לרגעים בתסמונת שטוקהולם, שבה אנו מתאהבים בחוטפינו, וזאת כמובן מחמאה ליכולת הכתיבה והשליטה הספרותית של שריד. אביגיל בת ה־52 (בערך. בגיל 33 ביקשה מקצין בכיר, שכעת הוא הרמטכ"ל, לעבר אותה ולגדל את הילד לבדה. הילד מתגייס עכשיו לצנחנים, ומכאן חישוב הגיל המשוער) היא כנראה אישה יפה, לפחות בעיני עצמה, שלא מפסיקה לתת לנו סיבות להחטיף לה סטירה ולנשק אותה, לפעמים באותה נשימה, להגיד לה “תתביישי לך, מנוולת" ו"כל הכבוד, אחותנו", לרצות לבלות איתה מעבר ל־195 העמודים שהקצתה לנו, ולהעיף אותה לכל הרוחות אחרי עמוד 11.
היא שונאת אנשים “חלשים", אבל כולנו הרי חלשים, ואם היא שונאת אותנו, למה שנבזבז עליה אהבה? ובכלל, נראה ששנאה, דחייה, טינה, סלידה וזלזול בזולת מפעילים אותה ומאפיינים את חייה הבודדים, והאמפתיה שלה שמורה למעטים. יופי של נקודת מוצא למי שמטפלת בנפש האדם, נוסף על מודעות עצמית לוקה בחסר במקרה הטוב. היא בזה גם לאמה, שחיה את חייה בצל האב הנערץ והבת המחוננת, ואת חולשתו של בנה יחידה היא מוכנה לספוג רק עד גבול מסוים. היא מאמצת לכאורה גם בת, טייסת קרב צעירה שהייתה מטופלת שלה (אתיקה מקצועית? תזכירו לה מה זה?) שהיא מפתחת כלפיה אובססיה שגובלת, כך נדמה, במשיכה מינית (ואז, כשאביגיל מתארת פרטים בגופה של הצעירה וכו', אנחנו נזכרים שהכותב הוא למעשה גבר ולא אישה, ובמהלך הספר נרשמות עוד כמה מעידות כאלה) ולבסוף מכריזה עליה כעל הגדול בהישגיה, כאילו שעזרה לייצר רובוט משוכלל (כשעולה סוגיית ה"רובוטים במקום חיילים", כסוג של משאלה ואוטופיה עתידנית, היא ממהרת להזכיר שגם למפעילי הרובוטים יש נפש) או נטעה עץ חסון ביער של הקרן הקיימת לישראל. הטייסת הוכיחה שהיא עשויה מחומרים חזקים, ושאינה “רכרוכית" כמו רוב החיילים החדשים שתפקידה של אביגיל, לדעתה, הוא לחשל ולהקשיח, ולכן היא ראויה להירשם כהישג. אם אכן הייתה שם משיכה מינית, זה משום שהטייסת הפגינה תכונות “גבריות", ואביגיל סוגדת לגבריות במובנה המיליטריסטי, בלי קשר לגוף שבו זו בחרה לקנן. היא נמשכת בפירוש, וגם מממשת את המשיכה, לראש חוליית צלפים לא מבוגר בהרבה מבנה, שגופו עדין וענוג אבל יכולותיו המקצועיות כבירות. בזכותו היא חווה, באחד הרגעים המזעזעים ביותר בסיפור, את התעלות הנפש שבהריגה. תגידו שלום לארוס ותנטוס, יצר המין ויצר המוות. אביגיל מדברת על יופיו של הרובה של הצלף, וגם על יפי אברו. משניהם היא מוקסמת. בעיניה, כלי זין הוא כלי זין, בין שהוא קוטם חיים או בורא חיים. הפעמים שמתחשק להריע לה הן אלו שבהן היא “שמה זין" על העולם, כמו למשל התעלמותה מתלונה של שכן על הרעש שבנה וחבריו החיילים בחופשה עושים על הגג, שמעיר את בתו התינוקת. מה חיילים בחופשה יכולים לעשות אחרי שהיו סגורים שבועות בבסיס, היא מהרהרת לעצמה, לקרוא ספר של גרוסמן? נחמד לראות את האישה שהייתה לעבד של המערכת שוברת את הכלים, אם כי מניעיה מפוקפקים כמעט בכל מצב וצומת, וההנחות שהיא עושה לעצמה יוצרות ממד כמעט קומי. האם היא רוצה לעזור לחיילים? תשובתה הוודאית: היא רוצה לעזור להם לנצח. לנצח בקרב, כן? לא בהכרח בחיים עצמם. להתמודדות של בנה בצבא היא קוראת “משחק הישרדות". אבל זה לא משחק, אביגיל, איך לא הבנת? אנחנו רוצים לצעוק אליה. אלה החיים של הבן שלך, או המוות שלו. איפה המשחק פה?
אין חברה בלי מצפון, אבל מצפון הופך לנטל במלחמה, היא מסבירה. אי אפשר להיות מצביא בלי להוביל אנשים אל מותם. וערכים, שואלים אותה באחד הקורסים שהיא מעבירה ללוחמים, מה עם ערכים? “עוד לא ראיתי חייל אחד שפעל בקרב מתוך ערכים", היא עונה בלהט. “בקרב מנהלים אותנו פחד, שנאה וגם נאמנות לחברים. ערכים זה יפה לשיעורי אזרחות בבית ספר, וכאן אנחנו מנהלים שיחה של אנשים מבוגרים. ואני לא אמרתי שהחיילים שלנו רוצחים, חס וחלילה. להפך, אני מסבירה לכם מה מבדיל הריגה בקרב ממעשה רצח". חייל מזכיר לה את השלטון הנאצי ושואל אם היא בעד ציות עיוור לפקודות. אביגיל רותחת. “אני מדברת על חיסול של אויבים, של מחבלים, של אנשים שמגיע להם למות. מאיפה הבאת לי את הנאצים לפה?".
אבל מי קובע למי מגיע למות ולמי מגיע לחיות? שריד לא שם את השאלה המתבקשת הזו בפיו של איש (או אישה). העובדה שישראל מואשמת בפשעי מלחמה, ולא מהיום, מן הסתם לא תפגע במכירות הספר בחו"ל. את אביגיל זה היה יכול לשעשע.
שריד אינו מחדש הרבה לכאורה. כולנו יודעים שצבא זה לא קייטנה. תרצה אתר כתבה כבר בגיל 7 ש"מלחמה זה דבר בוכה". הדמעות הנדירות של אביגיל לא זולגות בהכרח על הדברים הנכונים (ושוב, מי קובע מה נכון ומה לא?), אבל מה שכל כך עצוב וגם מפחיד במשל של שריד על חברה שהקשיחה את לבה ועצמה את עיניה בפני דברים ששמם המפורש אפילו לא נאמר (גם אם היא קיימת בספר, המילה “כיבוש" אינה מורגשת) והתמסרה לאדישות ולאפתיה ולהתמקדות בפלסטר שעל האצבע ולא בדימום שבנפש, הוא כמובן שבסופו של יום, יש בכל אחד ואחד מאיתנו משהו מאביגיל. הרבה יותר ממה שהיינו מאמינים ורוצים.