"אני לא דופק חשבון", מודה הסופר ישי שריד. “כשאני כותב, אני לא עורך דין ולא עושה טיפול פסיכולוגי. אני משוחרר ממוסר ומייסורים". את הביטוי לכך אפשר למצוא גם בספרו החדש, “מנצחת" (הוצאת עם עובד), המגולל את סיפורה של אביגיל, קב"נית (קצינת בריאות נפש) ואם חד־הורית לבן חייל, שמלווה לוחמים בצה"ל באימונים ובפעילות מבצעית ומכשירה אותם להרוג - לא רק ממטוס או מבעד לכוונת רובה הצלפים, אלא בשדה הקרב, כשהם רואים לאויב את הלבן שבעיניים. בצד השני של זוועות המלחמה, היא מטפלת בנפגעי נפש ובהלומי קרב. כשבנה שלה לוקה בהלם קרב, היא דוחקת בו לחזור להילחם.
יצרת דמות של אישה ואמא כמעט מפלצתית.
“במידה רבה כולנו בישראל עושים את מה שעשתה אביגיל, כשאנחנו מפקידים את ילדינו בבקו"ם ביום הגיוס. אמהות והורים רוצים שילדיהם יגדלו להיות קשוחים. אביגיל מתרעמת כשקוראים לחיילים ‘ילדים’ ומחזירה את בנה לגייסות הלוחמים למרות הידיעה שהוא עלול להתמוטט או להיהרג".
לאורך התקופה שבה ברא בראשו את דמותה של אביגיל, חש שריד הזדהות עם הגיבורה, והספר כתוב כמונולוג מפיה. זו אינה הפעם הראשונה שהוא כותב כאישה. כבר בספרו “גן נעמי" (2013, עם עובד) כתב מגרונה של גננת, שמקבלת צו פינוי לגן שהיא מנהלת. “כיף לכתוב כאישה", הוא אומר. “דמותה של אביגיל מוצאת חן בעיניי. אגב, עורך הספר (משה רון - ר"ק) לא אהב את הדמות".
גם הוא תהה על החסך ברוך וברגש אמהי?
“הרגשות האמהיים של אביגיל, שהתבגרה במסגרת צבאית גברית וקשוחה, יוצאים ממנה בקושי. אישית, איני מכיר נשים ענוגות ורכות. אף שדמותה הספרותית מוקצנת, היא לא חריגה בקשיחותה בהשוואה לנשים ישראליות, שהן קשוחות בגלל הקשיים שהמציאות מעמידה בפניהן, ובגלל השירות הצבאי שלהן ושל ילדיהן. זהו חלק מהפמיניזם הישראלי. נשים רוצות לעשות מה שגברים עושים ללא הנחות ובלי שיחוסו עליהן, כולל הרג. הן רוצות להיות טייסות, נאבקות להתקבל לסיירת מטכ"ל וליחידות חי"ר למיניהן".
לאורך הספר יוצרת דמותה של אביגיל קשרים אישיים עם מטופליה, אחת מהם היא נגה, טייסת מסוקי קרב. השתיים נפגשו לראשונה בסדנת שבי שהעבירה אביגיל, והקשר ביניהן מתפתח מחוץ לקליניקה, כולל רמזים להתאהבות הדדית. מפגש נוסף הוא עם יונה, קצין ומפקד ביחידת הצלפים על גבול עזה. כשאביגיל מגיעה לאחת ההפגנות על גבול עזה, היא נשכבת לצדו של יונה על סוללת העפר הצופה אל המפגינים הפלסטינים. ברגע מסוים הוא נוטל את ידה, וכשהאצבע שלו רוכבת על אצבעה הם לוחצים יחד על ההדק ופוגעים בבטנו של פלסטיני. שלולית דם נקווית סביבו על האדמה. זוהי רק דוגמה אחת לסצינות הטעונות שהספר מתאר. “אביגיל מרשה לעצמה לעשות דברים שהופכים את דמותה לגדולה מהחיים", טוען שריד.
השראה מרבין
שריד, 55, בנם הבכור של דורית ושר החינוך לשעבר יוסי שריד, גדל בתל אביב. כיום הוא נשוי לד"ר רחלי שיאון, בתם של דב שיאון ויעל דיין, רופאת ילדים במחלקה לטיפול נמרץ בבית החולים וולפסון, ולשניים שתי בנות ובן. את שירותו הצבאי עשה ביחידת 8200 היוקרתית. בעיה רפואית מנעה ממנו להיות לוחם. הוא שירת בצה"ל במשך שש שנים, השתחרר בדרגת רב סרן והוסיף לעשות מילואים עד גיל 45. “אהבתי את הצבא והתפתחתי במסגרתו", הוא מספר.
ביומיום הוא עוסק בעריכת דין, ואת ספריו כותב בלילות בשובו מעיסוקיו המשפטיים. “מנצחת" הוא ספרו השישי של שריד, שבין ספריו הקודמים “טרף קל" (ידיעות אחרונות), “לימסול" (עם עובד), “השלישי" (עם עובד) ו"מפלצת הזיכרון" (עם עובד), שרובם תורגמו לשפות זרות. לאחרונה הוא חתם על מתן זכויות תרגום לערבית של ספרו “השלישי", דיסטופיה המתארת את חורבנם של ממלכת יהודה ובית המקדש השלישי שהוקם על הריסות שני המסגדים בהר הבית. “חסר לנו דיאלוג תרבותי בין העמים", אומר שריד. “לצערי, המחרימים הגדולים של ישראל הם האינטלקטואלים במדינות ערב המסרבים לפגוש סופרים ישראלים".
בתחקיר שערך לקראת כתיבת הספר החדש העמיק שריד בקריאת ספרים ומאמרים מקצועיים שפרסמו פסיכולוגים צבאיים ישראלים ואמריקאים. מנתונים שאסף ממחקרים שנערכו לאחר מלחמת העולם השנייה התחוור לו כי 80% מהלוחמים לא ירו על מנת להרוג. “למרבית האנשים קשה להרוג", הוא מסביר. “ירי ממטוס, באמצעים טכנולוגיים, או כצלף היורה ממרחק 200־300 מטר - קל יותר. אך לא כך מרגיש חייל חי"ר: לירות באויב שניצב מולך זו זוועה על כל מה שכרוך בכך". באחת הסצינות בספר, אביגיל, שמתדרכת ביומיום צלפים, לוחמים ומג"דים צעירים, מגיעה עד לשכת הרמטכ"ל רוזוליו כדי לייעץ לו כיצד להשיג ניצחון מוחץ במלחמה.
“לפני המלחמה הרמטכ"ל רוזוליו חוטף פיק ברכיים, והיא שם כדי ליישר אותו", מסביר שריד. “היא קצה בחולשה שמונעת מאיתנו לנצח". שריד אינו מכחיש שכשכתב על פיק הברכיים של הרמטכ"ל הספרותי, ניצב למול עיניו סיפור התמוטטותו של הרמטכ"ל דאז יצחק רבין, ערב מלחמת ששת הימים.
איך זה רלוונטי לימינו?
“בעת כניסתו לתפקיד הצהיר הרמטכ"ל אביב כוכבי שבמערכה הבאה הוא שואף לניצחון חד־משמעי. הרמטכ"ל אינו מחרחר מלחמה, אבל שאיפתו לניצחון מוחץ היא דבר טבעי ונכון למפקד. אלא שהימים של ניצחונות מוחצים סטייל מלחמת ששת הימים לא יחזרו. בצוק איתן לחמו 50 ימים, ולא הושגה הכרעה. היום יש פחות סובלנות לקורבנות, וטוב שכך. צה"ל מתמודד עם קושי אמיתי במלחמות פנים אל פנים. אין לו יתרון בהקשר הזה מול חמאס או חיזבאללה".
יריקות וקללות
בימים אלה שריד מביט בדאגה על הדה־לגיטימציה העקבית שנעשית למערכת המשפט והחוק בידי פוליטיקאים. “נתניהו הורס את המדינה", הוא טוען. “בלי מערכת משפט ובית משפט עליון המפקח על הרשות המבצעת, לא ניתן לנהל חברה. הוא מתנהג כאחרון הנאשמים. מאיים על התובע ועל השופט, מנסה להטיל מורא על בית המשפט. זו התנהגות של עולם תחתון. ללא ספק מגיע לנתניהו הליך משפטי הוגן. אלא שבדרך הוא שורף את המועדון, ובכך מטיל ספק בטענה לחפותו, התנהגות המזכירה לי את התנהגותו של משה קצב".
בתוך שפע הקונפליקטים העולים בספר מגיחה כל העת דמות אב; לעתים זו דמות אביה הפסיכואנליטיקן של אביגיל, שבתו מסרבת להיות כמו אמה, או דמות אביו של בנה של אביגיל, הנעדר מחיי בנו. כבנו של הפוליטיקאי יוסי שריד, מאושיות השמאל הישראלי שהלך לעולמו לפני כחמש שנים, חווה שריד חוויות לא פשוטות – בהן אלימות ושנאה שהופנו כלפי אביו. “ספגתי יריקות, קללות, איומים נוראיים בטלפון", הוא מספר. לדבריו, הוא מעולם לא הביע דעה בכל הקשור לתפקידיו הפוליטיים של אביו, שהיה גם הוא סופר, משורר ורב אמן של השפה העברית. “ודאי שלא אני ולא אחיי ניזונו מהשררה", הוא מדגיש.
אתה מרמז לאב והבן מבלפור?
“מהציוצים ומההתנהלות של יאיר נתניהו, שאנחנו מכלכלים ונותנים לו קורת גג בבית ראש הממשלה, עולה ריח של שנאה עמוקה לכל מי שמתנגד לאביו. זה הגיע לממדים מפלצתיים. כשזוהי האווירה בבית ראש הממשלה, ואלה הדברים שלוחשים על אוזנו כל יום, ברור לי שזה משפיע על ראש הממשלה. הבית בבלפור הפך להיות מוקד להפצת שנאה".
שריד טוען כי הראייה הפוליטית שלו מורכבת יותר מזו שהייתה לאביו. “מהבחינה הפוליטית, אבא הלך לעולמו שבור לב בגלל התמוטטות תהליך השלום, שלו הוא הקדיש את כל חייו. אחד הדברים הנוראיים שקרו לנו הוא שאנחנו לא רואים את השכנים הפלסטינים שלנו. הקמנו גדר הפרדה שחוצצת וכלאנו אותם מעבר לגדר בעזה. הם מטרות על הכוונת. יחד עם זאת, אני מטיל את האחריות למצב גם על העזתים. בשנות אוסלו נשפכו שם מיליארדים מהעולם, אבל ערפאת המושחת והמנהיגות לא עסקו בשיקום הרצועה, אלא בדברים אחרים".
אתה מגדיר את עצמך איש שמאל?
“אני מגדיר את עצמי כשמאל ציוני, מאמין בחזון שתי המדינות. מדינת ישראל הוקמה מסיבות מוצדקות. מגיעה לעם היהודי מדינה משלו. הבעיה היא שאנחנו הולכים לכיוונים מנהיגותיים גרועים עם השתלטות הציונות הדתית המשיחית. אני מאמין שרוב העם רוצה חיי שקט ושלווה, ובתמורה לכך היה חותם על החזרת השטחים. אלא שלאחר האינתיפאדה השנייה נוצר, במידה של צדק, חוסר באמון שאין אינטרס לבנותו מחדש. הקיצונים משני הצדדים הרגו את הסכם אוסלו: הקיצונים שלנו, ברוך גולדשטיין, יגאל עמיר והרבנים שקראו לרצח רבין, ומולם הארגונים הפלסטיניים, לצד סוריה ואיראן והפיגועים הנוראיים".
אתה מודאג מתיוג השמאל כבוגדים?
“נתניהו לא למד מרצח רבין. בהתנהגות המופקרת שלו ושל בני ביתו הוא מקרב את הרצח הפוליטי הבא, ולשמאל, כפי שרואים בהפגנות, נמאס. גם אני, שרציתי להשאיר את זירת ההפגנות לצעירים, עולה לבלפור".