מהפכה היא כמו שריפה ביער: שני ספרי עיון חדשים ורלוונטיים מתמיד

"אחרי גיל מסוים, קריאה מסיחה את הדעת יותר מדי מהעיסוק היצירתי. מי שקורא יותר מדי, ומעסיק את מוחו שלו מעט מדי, רוכש הרגלי מחשבה עצֵלים. ממש כמו אדם אשר מבלה זמן ארוך מדי בתיאטרון מתפתה להסתפק בחיים דרך אחרים מאשר לחיות את חייו שלו".
הדובר הוא איינשטיין, אלברט איינשטיין. ואם יש צדק בדבריו, נראה לי שדי אכלתי אותה, כאדם קורא שגם מכור לתיאטרון.

מצד שני, כשיש קורונה אין תיאטרון, ואיינשטיין גם גורס ש"הכל נקבע, ההתחלה כמו הסוף, על ידי כוחות שאין לנו שליטה עליהם. הדברים נקבעים לחרק כמו לכוכב. בני אדם, ירקות או אבק קוסמי, כולנו מרקדים לצליליה של מנגינה מסתורית אשר מנוגנת במרחק על ידי נגן בלתי נראה".אז קצת נרגעתי. וחוץ מזה, אם כבר להעסיק את המוח, עדיף שזה יהיה מול אלברט איינשטיין.

איינשטיין אמר את הדברים האלה ואחרים ב־1929, במסגרת ראיון אינטימי עם העיתונאי האמריקאי ממוצא גרמני, ג'ורג' סילבסטר פיראק, שראיין בין היתר גם את ג'ורג' ברנרד שו, אליזבת מלכת בלגיה ולהבדיל - את מוסוליני והיטלר, ובגין אהדתו המוגזמת לנאצים אף ישב חמש שנים בכלא בעוון הפצת תעמולה עוינת.

כמה אינטימי היה הראיון שלו עם איינשטיין, בטרקלינו הברלינאי של המדען הדגול, אתם שואלים? ובכן, רעייתו השנייה של איינשטיין, שהיא גם בת דודתו, מגישה לשניים מיץ תותים וסלט פירות, ופיראק זוכה לחזות במרואיין שלו בחלוק רחצה, אחרי ששב מהפסקת היטהרות בחדר האמבטיה, ולשמוע אותו מתפייט על הנאותיו האמיתיות - נגינה בכינור ושיט בסירת מפרשים.

הראיון מובא לראשונה בעברית במסגרת סדרה חדשה של הוצאת נהר, שנקראת “זמן לרעיונות" והיא כשלעצמה רעיון מבורך, בתקופה שבה יש לנו פתאום יותר זמן ממה ששיערנו ופיללנו שיהיה לנו אי־פעם. בתקופה הזו אנחנו צמאים ואפילו נואשים לדברי טעם של אנשי מדע, רפואה ורוח, ולמסרים בעלי ערך והשפעה של מנהיגים חברתיים ופוליטיים, ואת כל אלה מספק (גם אם רטרואקטיבית בלבד) הספר הזה וגם הבא אחריו בסדרה, “זעם שחור באמריקה". במילים אחרות, אנחנו צמאים לדבריהם של נפילים אמיתיים, אם כי איינשטיין טוען שבמאה ה־20, שיצרה את “הדמוקרטיה של האינטלקט", ישנם רק מעטים ש"שיעור קומתם מפריד אותם מעל כל האחרים".

אנחנו חפצים לשמוע כמה מילים מנחמות על עצמנו ועל עתידנו מפי אנשים שיודעים יותר מדבר אחד או שניים על המין האנושי. אבל אם ניסינו למשל להתרברב ביכולת ההסתגלות שלנו בעתות משבר, בא איינשטיין ופוסק: "נדרשו לטבע עשרת אלפים או עשרה מיליון שנים להעביר התנסויות תורשתיות או מאפיינים. נדרשו עידנים לפני שהדבורים והנמלים למדו לסגל את עצמן לסביבתן בצורה כה נפלאה. נראה כי בני אנוש, לדאבוננו, לומדים לאט יותר מחרקים".

באסה איתו. אולי הנחמה תבוא מזיגמונד פרויד, שפיראק ראיין גם אותו, ב־1926. איינשטיין מאמין שבלוטות הורמונים מכתיבות את התנהלותו של אדם יותר מכל מנגנון נפשי שהוא. בנימוס גרמני הוא מסביר את הסתייגותו מרעיון הפסיכואנליזה. "אינני יכול להתיימר ולשפוט התפתחות כה חשובה במחשבה המודרנית. אבל נדמה לי שהפסיכואנליזה אינה תמיד מועילה. ייתכן שלא תמיד רצוי להתעמק בלא־מודע. מנגנון הרגליים שלנו נשלט על ידי מאה שרירים שונים. האם אתה חושב שיעזור לנו ללכת אם נחקור את הרגליים ונדע איזה מהשרירים הקטנים צריך להפעיל לתנועה ואת הסדר שלפיו עליהם לתפקד?".

פרויד מוסר לפיראק כתב הגנה מקוצר. "פסיכואנליזה עושה את החיים פשוטים יותר. אנו משיגים סינתזה חדשה אחרי האנליזה. פסיכואנליזה מסדרת מחדש את הדחפים המפוזרים במבוך ומנסה ללפף אותם סביב הסליל שאליו הם שייכים. או, בשינוי המטפורה, היא מספקת לאדם את החוט אשר יוליך אותו אל מחוץ למבוך של הלא־מודע שלו עצמו".

פיראק פוגש מרואיין מזדקן, צנוע ואסיר תודה על חסדים קטנים, שמגדל פרחים ומתענג על יופיים ופשטותם - אין להם אגו, אין להם תסביכי נפש, והם מתמסרים בקלות. פרויד גם מעדיף חיות על פני אנשים. "ייתכן שהפרא יערוף את ראשך, יאכל אותך, יענה אותך - אבל הוא יחסוך ממך את אותן דקירות קטנות אשר עושות לעתים את החיים בחברה מתורבתת כמעט בלתי נסבלים. מרבית ההרגלים, ההתמכרויות והמוזרויות של האדם; הרמאות שלו, הפחדנות, חוסר יראת הכבוד - מקורם באי־יכולתו להסתגל לגמרי לציוויליזציה מורכבת. זו התוצאה של הסכסוך בין הדחפים שלנו והתרבות שלנו. כמה יותר מהנים הם רגשותיו הפשוטים, הישירים והנלהבים של כלב כשהוא מנענע בזנבו או נובח בשל מורת רוח!".

האנשים שהתעסקו איתם קודם היו זאבים, והם לא הסתירו את העובדה שהם זאבים. האיש שאיתו צריך להתעסק עכשיו הוא שועל, אבל הוא איננו טוב יותר מהזאב. אלא שיש לו יכולת טובה יותר להרדים את השחורים, והוא יעשה זאת כל זמן שהם מקשיבים למרטין לותר קינג ג'וניור".
אקס, כוהן דת שהתאסלם ולוחם זכויות אדם, נרצח בשל פועלו ודעותיו, בדיוק כמו אביו, שעבר לינץ', וכמו לותר קינג. שניהם האמינו באותם ערכים של חירות ושוויון זכויות, אבל באקס פעפעו שנאה וזעם, והוא ראה בקינג סמל להתרפסות בפני הלבנים, ואת הקריאה של קינג להשתמש באהבה כנשק פירש כחולשה.

בספר מובא גם ראיון עם קינג, שמגן על תורתו, והכל כמובן מהדהד את העת האחרונה, עם רצח ג'ורג' פלויד, והחשש לרצח מפגינים בירושלים, ומזכיר לאסוננו שדבר לא השתנה. אקס פרסם ספר בשם “מהפכה היא כמו שריפה ביער". המהפכה רחוקה מלהסתיים, והאש ממשיכה לכלות כל חלקה טובה.

"אני יודע באופן פילוסופי שרוצח אינו אחראי לפשעו", אומר אלברט איינשטיין, "אבל למרות זאת עליי להגן על עצמי מפני מגעים לא נעימים. אני יכול לחשוב עליו כזכאי, אבל אני מעדיף לא לשבת לכוס תה איתו". עוד הוא מוסיף: “אינני מאמין בגזע כשלעצמו. גזע הוא הונאה. כל האנשים המודרניים הם מסה של כל כך הרבה תערובות אתניות עד כי לא נשאר גזע טהור".

את “זעם שחור באמריקה" חותמת גיבורה נוספת, רוזה פארקס, שמעשה המחאה היחידני שלה באוטובוס ההוא בשנת 1955 הביא לשינוי חוק ההפרדה בין נוסעים שחורים ולבנים באוטובוסים. היא משיבה לשאלות תלמידים, בשנת 1997, שמונה שנים לפני מותה, במילים פשוטות וצלולות מאין כמותן.

"בדרך כלל, כשאני צריכה להתמודד עם משהו, אני פועלת ללא התחשבות בתוצאות. אף פעם לא הייתה לי שאיפה לוותר. לא הרגשתי שהדרך להיעשות אדם חופשי היא ויתור. אני מרגישה כך גם עתה". ואם זאת לא קריאה מרוממת רוח וזוקפת גו לפעולה בזמן משבר, מה כן?