מאמא מריה, סיפורים קצרים מאת גאולה שינה, עריכה: דנה שחף, הוצאה עצמית – הוצאה לאור, 2020 (96 עמודים, 69 ש״ח)
ספרה החדש של הסופרת והמשוררת גאולה שינה, מכיל ארבעה סיפורים קצרים שבכל אחד מהם עומדת דמות אישה אחת מורדת. הנשים בסיפוריה של שינה מורדות בחוסר הברירה שהחיים מטיחים בהן. כל סיפור נפתח בהתעוררות, בקריאה של החיים, של המשפחה והחברה. על הגיבורה להחליט אם להצטרף אליהם, להיכנע להם, אך תמיד מסתיים בסירוב מצידה.
בספרה, שינה לא מציעה מציאות מקבילה ואוטופית, אלא מציאות שבה נשים לוחמות את דרכן, מתוך מציאות עגומה, אל חופש מסוים ובלתי קונבנציונלי. באוסף הסיפורים מתבטא הקושי שהגיבורות עוברות, ואף שפעמים רבות חשתי כי אני חייבת להניח את הספר ולנוח מהקושי הזה, לא יכולתי לעצור את קריאתו.
כתיבתה של שינה היא כתיבה עמוסה רגשית, והיא מייצרת את קוצר הנשימה של כל אחת מהגיבורות, את החנק שלהן מהתא המשפחתי ומהציפיות שהחברה מטילה עליהן, אלו שהן לא מסוגלות לעמוד בהן. הלוחמה שלהן היא לעתים חומרית, ממשית, מחוברת לקרקע, כמו בסיפור ״קדשה״ שבו תרומתה של הגיבורה לבית הכנסת, שבו הושפלה בילדותה על ידי אביה, מבטיחה שמושבי עזרת הנשים יהיו רחבים כמו אלה של הגברים. אך היא עוד רדופה בידי העבר. שינה מציגה מטפורה יפהפיה בה בית הכנסת ממשיך לעטוף את הגיבורה, והיא בורחת משם בשארית כוחותיה. בשאר הסיפורים, המציגים עולמות שלמים, הגיבורות לא לוקחות על עצמן את התפקיד המצופה מהן ואף חותרות תחתיו.
כתיבתה של שינה כמו מצדיקה את החתירה הזו, את הריבוי הזה שמצוי בכל סיפור וסיפור, והקריאה על המאבקים המוכרים בפטריארכיה, במסורת, בדת, במשפחה היא גם קריאה על מאבקים אנושיים, טראגיים, קורעי לב. עד כדי כך, שהשיגעון של הגיבורה פרל, בסיפור ״מאמא מריה״, הוא לא בלתי מובן בהכרח, לא בלתי רציונלי ומנוכר לשפיות - השיגעון הופך בעיני הקורא למתבקש.
אמנם מרבית הגיבורות דומות זו לזו באופיין החתרני, בבחירותיהן, בעמדתן מול הגברים בחייהן כאשר הן נואשות לתשומת לב הגברית, אך הן כבר בעשור הרביעי, החמישי, השישי לחייהן, ובודדות. עם זאת, לכל גיבורה המנעד שלה בגוף ראשון, ואת כולן סובבות דמויות מבוגרות מהן, המנסות להפעיל עליהן סמכות וכוח בעוד שהן מסרבות לקבלם. ניכר שלשינה היכולת לשזור בדבריהן של הגיבורות רגעים שעוצרים את הנשימה ממש. החיים שלהן כתובים בנימה כמעט נאיבית, כמעט חסרת מודעות, ולכן החתרנות ששינה מייצרת אצל הגיבורות מתקבלת אצל הקורא בהבנה. הגיבורות פועלות מנואשות מתקבלת על הדעת, עד כדי כך שהקורא בעצמו כבר מבקש שהן יפעלו כך.
בסיפור ״ידידה של אדי״, הגיבורה מספרת על חייה, פעם מנקודת מבטה של החיילת הצעירה שהייתה, המנסה לכבוש את המפקד הנשוי שלה, ופעם מנקודת מבטה כאישה הנשואה בעורמה למי שהיה המפקד שלה וכיום הוא חולה סיעודי, המחפש בה את אשתו הראשונה. ניתן לומר ששינה מצליחה להציג שתי דמויות באחת, המשתלבות בעבר ובהווה לסירוגין, כל אחת בדרכה שלה. שתיהן מספרות על מסע הכיבוש שלהן, כאשר הדמות הצעירה עוטה על עצמה את הדמות הפתיינית, בעוד שמקבילתה הבוגרת נענשת על הצלחתה המעוותת של קודמתה.
החוט השוזר בין הסיפורים, מלבד נקודת המבט הנשית, הם החיים הלכאורה נורמטיביים, אלה הנפתחים בבקרים רגילים למדי של כוסות קפה עם הרבה חלב וטוסט גבינה ועגבניה, ומתבררים בהמשך כעלובים וחסרי חשיבות. החיים אינם יפים, וראוי לציין כי שינה מצליחה לכתוב את הקושי והגועל בצורה מדויקת ומעוררת מחשבה. הגועל הפיזי הופך לעלבון אישי של הדמויות, לסמל למצבן הנפשי ולקושי שהחברה מערימה עליהן.
הגיבורה ב״שימורי ארנבת״ נגעלת מדודתה החולנית פרל ומנסה להתחמק מהטיפול באישה התלותית ובעיקר מהפחד ליהפך לערירית כמוה. בסיפור הבא, דמותה של פרל מקבלת קול משל עצמה, כדמות רדופה של ילדה הכלואה בגופה של אישה. היא נגעלת מהשידוך שלה ומסרבת לקבל על עצמה את החיים שבני משפחתה היו רוצים בשבילה. השיעור ששינה מצליחה להעביר את הקוראים הוא שחיים עריריים כמו של גיבורותיה מציעים טוב ויופי רק בחלומות בהקיץ, בשיגעון ובחתרנות. הפטריארכיה באה במיני צורות, ואין לה קול, שם, או מגדר, אך ביכולתה לאמלל נשים וגברים כאחד.
״מאמא מריה״ מציע עוצמה רגשית ותובנות על החיים, שהולכים ומתחזקים מסיפור לסיפור. בשני הסיפורים האחרונים בקובץ, המשפטים השוצפים לצד האומללות העולה מהם אילצו אותי להיעצר. חזרתי לקריאה מהר מאוד, משום שעדיין קיוויתי להיחלצותה של הגיבורה, ולמרות שהסיפורים הקודמים לא הבטיחו זאת, בסופו של הסיפור האחרון, זה שהקובץ כולו קרוי על שמו, הופתעתי לגלות היחלצות סופית ושלמה. אמנם הגיבורה נחלצת מגורלה המר בצורה טראגית אך כזו שיש בה גם התאחדות מיסטית וטהורה עם הטבע, המביאה איתה בתום כל העלילות הקשות נחמה, ניצוץ של זכות ויופי, השלמה וגאולה.