מחדל בקצה המנהרה: "רקוויאם לז'בו" - עלייתה ושקיעתה של תנועת החירות

יום הכיפורים של שנת תשל"ג־1973 עמד להיות עוד חג שגרתי שאותו העדפתי לבלות במושב ארגמ"ן בבקעת הירדן, שם שירתי, ולא בבית הורי. מיד לאחר החגים היינו אמורים לצאת ל"תעסוקה מבצעית" במעוזי התעלה לשלושה חודשים ולאחריהם לשוב למשק עד השחרור בקיץ הבא. בצהרי היום הופתענו לראות את הרכב הצבאי מגיע מהחטיבה המרחבית וכך נודע לנו שפרצה מלחמה. למחרת כבר היינו בדרכנו למחנה קצין צנחנים וחי"ר ראשי בלוד ונודע לנו - יוצאי גדוד 50 - שנצוות לגדוד במסגרת חטיבה חדשה שהוקמה מ"מאגר המילואים" של הצנחנים - אלה שטרם שובצו ליחידה קיימת.

מיד בהגיענו למחסן הציוד התחלתי להבין שמשהו רציני מאוד השתבש אצלנו; בגדוד 50, כגדוד סדיר של חטיבת הצנחנים, קיבלנו ציוד חדש ומצוחצח. עם התהוות סימני הבלאי הראשונים באחד מפריטי החגור או הלבוש הרס"פ היה מצווה עלינו לגשת ולהחליף ללא דיחוי באפסנאות. פתאום הגענו לעולם אחר. מחסן שיש בו ערב רב של פריטים לא תואמים, חלקם בלים יותר חלקם בלים פחות. הרכבנו חגורים חלקיים משאריות ציוד. נשק שחלקו הגיע ממשמר הגבול בכלל, עם מחסנית או שתיים בלבד. מטול רקטות "בזוקה" מתקפלת 73 מ"מ שיצאה מהתקן עוד במלחמת ששת הימים עם פגזים לא תואמים 82 מ"מ - כי זה מה שיש. מדים מטולאים ומיושנים. נזכרתי בסיפורים של הורי על מלחמת העצמאות. לא האמנתי שעם הציוד הזה שולחים אותנו למלחמה באמצע שנות השבעים. תמיד הבטיחו לנו שבשעת מלחמה נקבל את הציוד הטוב ביותר ושהוא מחכה לנו במחסני החירום ארוז ומוכן לשימוש. המטכ"ל שהורכב אז ברובו מיוצאי חיל השריון, דאג לחיל האוויר ולאחר מכן לחיל השריון. לחי"ר נותרו בקושי שאריות.

ההלם היה כבד. הוצבנו כל החטיבה במרחב שבין ירושלים לבקעת הירדן. היינו למעשה הכוח המשמעותי היחיד שמפריד בין הצבא הירדני לירושלים. מלבדנו היו פרושים לאורך הבקעה עוד כמה עשרות טנקים מיושנים ואנשי המילואים של חטיבת ירושלים שאיישו את מעוזי הבקעה. חלקם היו מצוידים ברובים צ'כיים, הנטענים ביד כדור כדור. המידע המודיעיני דיבר על לחצים חזקים שהופעלו על חוסיין מלך ירדן הן מצד מצרים וסוריה והן מצד קציני צבאו להצטרף ללחימה. לרשות הלגיון הירדני מעבר לנהר עמדו 500 טנקים וחיילים מאומנים היטב. היה ברור שאם ממלכת ירדן תצטרף ללחימה, עיקר המאמץ יופנה לעבר ירושלים ואנחנו נצטרך לבלום אותם בידיים.

התפקיד שלנו היה להתחלק לחוליות של ציידי טנקים ולנסות לפגוע בכוחות הלגיון אם יצליחו להגיע לצירים המוליכים לבירה, בסגנון של "פגע וברח". זה היה כמעט הזוי להתאמן בלוחמת גרילה במעלה אדומים כשברקע רואים את מבואות ירושלים. תרגלנו הצבת מארב "בזוקה", ירי ו"נסיגה טקטית" כשהמ"מ, בן קיבוץ קריית ענבים, הטיח בכעס את הנשק והפסיק את התרגולת: "אין מפה נסיגה טקטית או לא טקטית", סינן. "הבית שלי מאחורה". זה לא היה מצחיק.

ביום שני ה־8 באוקטובר רצו כל היום שמועות על התקפת הנגד של צה"ל ועל ההצלחה הקרובה להדוף את המצרים. הייתה איזו תקווה שהסרט ההזוי הזה שאנחנו נוטלים בו חלק הולך להסתיים. למחרת התברר שהיו אלה תקוות שווא. המח"ט, אל"מ שמואל פרסבורגר כינס אותנו לראשונה ודיווח על כישלון המתקפה והשלכותיה. הוא היה חד עד כדי כאב: "תפסו אותנו עם המכנסיים למטה. את החשבונות נעשה עם מי שצריך אחרי המלחמה". לנו הוא הבהיר שהכישלון מגדיל את הסיכוי להצטרפות ירדן למלחמה. הוא הודיע לנו שיפזרו אותנו בכל האזור וגם מעבר לירדן, שניאלץ לפעול עצמאית ושלא נצפה לחילוץ - כי לא יהיה. "נחפש אתכם אחרי המלחמה", הוא הפטיר. שתקנו. כשירושלים עמדה על הפרק היה ברור לכולם שנעשה מה שיידרש.

ירדן לא הצטרפה למלחמה ולקראת סופה הגענו לצפון סיני. התוכנית הייתה שאוגדת הצנחנים תכבוש את פורט פואד, הנקודה הצפונית ביותר על התעלה ממול פורט סעיד, והמקום היחיד ממזרח לתעלה שלא נכבש במלחמת ששת הימים. עיון קצר במפות גם הסביר מדוע; לעבר הנקודה הוביל נתיב צר מאוד מוקף ביצות מכל עבריו. ממש שדה הריגה מושלם. בעיקר לזחל"מים בציר מלחמת העולם השנייה שעליהם היינו אמורים לנוע. המודיעין על הכוחות במקום היה חלקי ביותר. מצילומי האוויר לא היה ברור מה בדיוק נמצא שם. הבטיחו לנו סיוע מסיבי של חיל האוויר אבל כבר נוכחנו לדעת כמה דלה הייתה השפעתו בימים הקריטיים למלחמה. עם זאת, טרם נלחמנו בפועל וחיילים קרביים רוצים להילחם. היינו כבר על הכלים, מוכנים לתזוזה. למזלנו, מישהו במטכ"ל כנראה הגיע למסקנה שנהרגו כבר מספיק חיילים במלחמה הזו ולא מוכרחים לחסל עוד אוגדה על יעד לא ממש הכרחי.

משם הוטסנו מעבר לתעלה לקילומטר המאה על כביש סואץ קהיר, שהיה הנקודה המערבית ביותר שכוחותינו הגיעו אליה למעשה. נותרנו שם מספר ימים בלי אוכל וכמעט בלי מים. למזלנו גילינו שאנחנו יושבים על מחסני אספקה מצריים בבטן האדמה וקופסאות השימורים והגבינה הדנית המיובאת (שהיו טובים לאין ערוך ממנות הקרב של צה"ל) הזינו את הגדוד כולו במשך כמעט שבוע. לאחר עוד מספר שבועות בקזינו של העיר סואץ - מול הארמיה השלישית, הוחזרנו להתארגנות לרפידים (ביר גפגפה) - מרכז הצבא בסיני. שם קיבלנו שוק מסוג אחר; המקום נראה כמו מחנה של הצבא האמריקאי. כל האפסנאים, הקשרים ויתר "הג'ובניקים" שהסתובבו שם היו לבושים במדים חדשים ירוקים, בסוודרים מפוארים ובמעילים צבאיים שאף פעם לא ראינו, לבנים וגופיות חמות ומגבות איכותיות. התברר שמטוסי בואינג נחתו יום ולילה ברפידים והביאו, בנוסף לציוד לחימה מארה"ב כמויות אדירות של עודפי הצבא האמריקאי. שום דבר מזה לא הגיע לחזית. הכול נעצר שם. אנחנו נותרנו עם המדים המסמורטטים שעלינו ובלי לבנים להחלפה במשך שבועות ארוכים.

חבר שלי ביחידה אחרת שנותר ללא לבנים להחלפה ויתר עליהם לחלוטין ושנים רבות לאחר מכן נהג להתלבש ללא תחתונים. אני נמנעתי מאז באדיקות מלקחת ג'ובניקים בטרמפים. הייתי עוצר רק לחיילים שזיהיתי מיחידות לוחמות. זה לא יפה, זה לא הוגן, אני יודע...

למרות הכעס האדיר על הממשלה, הבחירות שנערכו עוד כשצבא המילואים הגדול היה מגויס, הותירו את "המערך" בשלטון. הציבור טרם הפנים את גודל המחדל ועדיין לא היה כשר להחליף את השלטון. חלק ממצביעי מפא"י הוותיקים תיעלו את מחאתם לאפיק המקומי; בתל אביב שילם את המחיר יהושוע רבינוביץ, ראש עיר מוצלח למדי, אם כי לא כריזמטי, שהובס בידי מועמד אלמוני יחסית, אלוף (במיל.) שלמה להט. אולם הליכוד, שהוקם ערב המלחמה להחליף את גח"ל, זכה ב־39 מנדטים, עלייה של 50%. מה שלא פחות חשוב, בקלפיות הצבא, שם הצביע הדור הצעיר, הליכוד ניצח. חברי ואני שוחררנו משירות פעיל רק ערב חג הפסח, להשלמת החודשים הספורים שנותרו לנו במשק. ביום השחרור הגיעו לידי מפקד הפלוגה אותות מלחמת יום הכיפורים, ה"מחדליון" כפי שנודע אז. המ"פ חפן את כל החבילה בשתי ידיו והעיף אותה בתפזורת השמיימה. "מי שרוצה שיתכופף לרצפה וייקח לו אחד", אמר ביבושת. מעטים טרחו.