"קשה לי עם אומנות שיש לה מניפסטים גלויים", אומרת המשוררת רבקה מרים בתשובה לשאלה לגבי תפקיד השירה בעת הזאת. המשוררת המוערכת, שתהיה בשלישי השבוע ממשתתפי פסטיבל השירה "מטר על מטר" (שעקב הנסיבות ייערך הפעם באופן מקוון), משיבה: "לעומת העיתונות, שתפקידה לחשוף, או להצביע על משהו קונקרטי, הספרות, ועוד יותר השירה, הולכת אל הקו המורכב, שאף פעם הוא לא ממש מפוענח ותמיד צפון בו משהו שאי אפשר להגיד אותו במילים ישירות. יש בה דבר מעבר לתקופה, שנוגע אולי לחידת החיים שלנו, עם הכאב והפחד שבהם".
מה מביא אותך לפסטיבל הזה?
"המון שנים אני לא בפסטיבלים אולי מפני שאני לא מרגישה נוח בהתקהלויות. הפעם אני משתתפת לא רק עקב היכרותי עם המארגנים שלו, נועה שקרג'י וגלעד מאירי, אלא גם בגלל שהוא נערך דרך הזום. אמנם אינני מרגישה בו נוח, עם הריחוק שבו, כשלכאורה אתה רואה ושומע את מי שמולך, אם כי לא באמת. בתקופה שלנו, שבה הכל נמדד בגדול, עם כמה לייקים, או כמה רייטינג, אולי נפתח כאן מסלול בדרך חזרה אל האינטימיות, כשאגב כך ייתכן שגם נחזור אל עצמנו".
במפגש של רבקה מרים עם הזום יש מההליכה אל הבלתי נודע. "אין לי מושג איך עושים את זה", היא מעירה. "אני רגילה למפגש הבלתי אמצעי, שכולל גם שתיקות ומחוות גוף קטנות שלא עוברות דרך הזום. ייתכן שבכך אולי אפשר להגיע בעקיפין לאיזו חמימות בינינו לבין עצמנו, בתוך מה שקורה לנו עכשיו".
כמשוררת, מהי השפעת הקורונה עלייך?
"אני כותבת כל הזמן, אולי יותר מדי, בניגוד לקהלת, שאמר שיש להיזהר מלעשות דברים הרבה. אני מרגישה שהכתיבה היא היום הריאליה שלי ומקום של התגלות מסוימת. כשאני הולכת לכתוב, אין לי מושג מה הולך לצאת. יש כאן פתיחה עמוקה של משהו בתוכי ומעבר לעצמי. כנראה, שיש קשר לקורונה, אבל אני לא יכולה להצביע עליו".
האם המתרחש בחוץ מסתנן אל הכתיבה שלך או שמא את מסוגלת להתנתק?
"ברור שזה מסתנן, אבל אני לא יודעת איך זה מתורגם לכתיבה. אין ספק שזה קיים. אי אפשר שלא. כולנו נמצאים בטלטלה הזאת. אם כן, אז לא במפורש. ספר השירה החדש שלי, 'הגדת הציפורים', שאני כותבת אותו כבר שנה. הוא על ציפורים ולכאורה לא קשור לקורונה, אבל כנראה כן קשור".
למה כן?
"אני ירושלמית כל חיי וכל הכתיבה שלי ירושלמית. גם אם ירושלים כמעט לא מופיעה בשמה בשירים שלי, היא לגמרי נוכחת בהם. כך, כנראה, גם הקורונה מבלי לכתוב עליה ישירות".
הפוליטיקה מעורבת בכתיבה שלך, או שמא יש חציצה מוחלטת?
(בהחלטיות) "לא, ממש לא. אבל מה ששובר את הלב שלי בימים האלה זו המלחמה בתוכנו, בלי קשר לשירה. אני מרגישה נורא נפחדת מהשסע שנפער בנו. זה מפחיד אותי, אבל לא בא לביטוי בכתיבה שלי".
כבת של ניצולי שואה, שגדלת על הסיפורים משם, האם זה נוכח בכתיבה שלך?
"כן! אני מרגישה הרבה פעמים שקמתי לתחייה. אמנם נולדתי פה בארץ, אבל אני מרגישה כמי שבאה משם, לאחר שמתי שם בהרבה מובנים ונולדתי מחדש. אני מרגישה את הכוח של התחייה לא פחות מאשר את הכוח של הכיליון. זה עבר לשירים שלי".
רבקה מרים, 68, הינה בתו של הסופר ניצול השואה לייב רוכמן, שקרא אותה על שמותיהן של אמו ושל אחותו שנרצחו יחד בטרבלינקה. לימים היא אימצה את שמותיהן כשמה הספרותי. היא כותבת שירים מגיל שבע, כשהחלה לכתוב ואף לצייר ציורים על קירות ביתה.
היא הייתה מעין נערת פלא, שכבר בגיל 14 הוציאה את ספר שיריה הראשון (וגם הציגה לראשונה בתערוכה). מאז היא הוציאה ספרי שירים רבים (רובם הגדול ב"כרמל", הוצאת הבית שלה), ספרי סיפורים קצרים וספרי ילדים. את נסיונה הרב היא מיישמת בסדנאות לכתיבה יוצרת.
כמי שאיננה בוגרת של שום סדנה, עד כמה את מאמינה בהן?
"אני לא מאמינה שסדנאות מוציאות סופרים. אני חושבת שמי שיהיה סופר, יהיה סופר גם בלי סדנה. חשיבותן של הסדנאות היא בכך שרבים כותבים מבלי שתהיה להם אוזן קשבת. כשאנשים נפגשים וכל אחד קורא ממה שכתב ומקשיב למה שקוראים אחרים, לאט לאט נוצרת בו השפה שלו, שאותה עליו לגלות בהדרגה. בנוסף, רצוי שיקרא הרבה ומכל מיני סוגים".
"רצוי שיקרא", אומרת רבקה מרים ויודעת שאנחנו חיים בעידן של קיצורי-דרך, שבו לא כולם יקבלו את עצתה. "הכל נעשה קל ופשוט מדי", היא מלינה. "לדוגמה, ההורים התגרשו, אבל הילד היה שמח בסוף. כל מיני בעיות של פסיכולוגיה בגרוש. פעם ילדים קראו דיקנס או מארק טוויין, שזה עולמות הרבה יותר מורכבים. היום פוחדים לגעת במורכבות של החיים. הכל פתיר. כאילו".
"אני מאוד אוהבת בעלי-חיים", היא מעידה פתאום על עצמה. "יש לי תרנגולות בחצר. הן מחליפות נוצות לקראת החורף וכעת הן חצי קרחות. הטבע כולו קשוב לעונות המתחלפות. אנחנו, בני האדם, לא תמיד מודעים לכך, כי בעולם שלנו חיים לפי השעון".
היכן מגדלים בירושלים תרנגולות?
"יש לי חצר בעמק רפאים, במושבה הגרמנית. חוץ מהתרנגולות יש לי כלב, חתול וגם הרבה צבים. כמו כן יש עורבים שמזה כמה שנים הם קוראים לי ובאים לאכול מידי. אני מעריצה אותם. לעומת התרנגולות שיש בהן משהו תמים, מאוד לא מתוחכם, העורבים מאוד חכמים".
ערב הקורונה זכתה רבקה מרים בפרס לשירה ע"ש יהודה עמיחי, שעתה מלאו 20 שנה למותו. "הכרנו בירושלים", היא נזכרת. "אמנם לא באנו זה אל זה, אבל היינו מאוד מיודדים, נפגשים במקומות שבהם הופענו יחד, או ברחוב, כיאה למי שגרים בקרבת מקום. כשהיינו מתראים, היינו מדברים הרבה. הרגשתי עליו שהוא לא היה סנוב, שזה לא דבר מובן מאליו. היה בו משהו אמיתי, חם ופשוט".
עד כמה זכייה בפרסים משמעותית מבחינתך?
"אף פעם לא חשבתי שאזכה באיזשהו פרס. לולא המו"ל שלי, ישראל כרמל, שמאמין בי והגיש אותי כמועמדת לפרסים, זה לא היה קורה כי אני לא שייכת לברנז'ה. כל פעם שאני מקבלת פרס, אני מופתעת. לשאלתך, זכייה בפרס משמעותית מבחינתי קודם כל מבחינה כלכלית, כי אני לא חיה ברווחה גדולה. כמו כן, זכייה בפרס היא חיבוק, האומר שהדברים שלך הגיעו, כי אתה אף פעם לא בטוח שתהיה להם אוזן קשבת".
כמי שמתגוררת במושבה הגרמנית בירושלים, בקו אווירי זה לא כל-כך רחוק מבלפור. האם רחשי הרקע מגיעים אלייך?
"הייתי זמן קצר בהפגנה בבלפור וחזרתי מיד הביתה, לאחר שלא הרגשתי שייכת. זה לא שאני לא מסכימה עם חלק מהקולות שם. יש לי הרגשה שאנחנו עוברים עכשיו איזו טלטלה בסדר-גודל תנ"כי. לא רק בארץ, אלא בעולם כולו. זה דבר גדול שאין לנו הכלים להכיל אותו. הבעיות בממשלה והמחדלים שלה הן חלק מכך. הקורונה היא סימפטום, לא רק מחלה. זה הזמן להפגנות בלי רעש, בתקווה שמתוך השקט אולי יצמח לנו משהו. הצעקות רק מחזקות את מה שנגדו הן יוצאות. אני מבינה את מקום הצעקה, כי גם בי יש מקום צועק, אבל הפגנה שקטה תשכנע יותר".
ניכר ברבקה מרים שהיא נזהרת בדבריה. "יש תחושה של אובדן דרך", היא אומרת. "אם מפגינים, אז לא רק נגד ביבי, אלא גם נגד החומרנות הגסה והוולגרית של וישמן ישורון ויבעט שפשתה בנו ונפלה על כולנו. איפה הימים ההם שבהם חיינו כאן בצניעות עם בן-גוריון, ראש-ממשלה שלבש בגדי חקי של 'אתא' וגר בצריף בשדה-בוקר; הצריף של הנשיא יצחק בן-צבי וגם דירת שני החדרים בדמי-מפתח של בגין. מהם יש ללמוד".
לבסוף, האם המדינה עושה די למען התרבות?
"על כך הרוב יגידו לך 'בוודאי שלא'. אולי אני לא האדם שלא מתאים לשאול את השאלה הזאת. אני לא מרוויחה מהספרים שלי ולא רוצה להרוויח מהם. במידה מסוימת על המדינה לתמוך בתרבות, אבל היה מי שאמר שמאז שנהיינו מדינת-סעד, נפסקה הערבות ההדדית. ברור שהמדינה צריכה לתת ולתמוך, אבל נראה לי שאנחנו יותר מדי משליכים עליה".