ילד מתגייס לצבא, כדרכם של ילדים במדינה הזאת. הצבא מייעד לו שירות קרבי הארד־קור, בלבנון. הילד יודע שזה ממש, אבל ממש לא בשבילו. הוא בכלל משורר. "הלילה בגרנדה התנפצו השמיים בגופי הבוכה", הוא מצטט שיר שכתב על לורקה באוזני סגן־אלוף אטום שאחראי על שיבוצים ושלא שמע מימיו על הגאון הספרדי הטרגי שאותו הוא מכנה כעת "זורבה". הילד מאיים שלא יתפנה מהבקו"ם, אבל את הסא"ל זה רק מצחיק.
זגזוגים בזמן, ואנחנו פוגשים את הילד הפוסט־טראומטי כשכבר יש לו ילדה משלו והוא מת מהלך ("לכאבו של הדיכאון אין קול או צליל, הוא מעבר לביטוי. הוא מוחלט. הוא אילם. אין לו אח ורע בקשת התחושות האנושיות. הוא חברו של המוות, אבל עם דופק"), מסויט, אובדני, שקוע ב"סרט הבלהות הפרטי שלי, ים קוצף של אימה ורעד", ואז לפתע פתאום נתקף בהזיות אופוריות, מאמין בכל מאודו שהרופא שלו הוא למעשה דוקטור מנגלה, שהוא עצמו המשיח, שמקבל מסרים אלוהיים ומחזיק בכוחות־על.
זו לא מחלת נפש, הוא מנסה להסביר את מה שאולי אי אפשר להסביר, זה רק קלקול קטן במוח שדופק חיים שלמים אבל אפשר לתקן כמו שמתקנים מכונית שמפסיקה לנסוע. המכונית הרי לא נוסעת מפני שהיא בדיכאון. היא לא נוסעת כי יש בעיה במנוע שלה. ואז מתחילה סדרת טיפולים אינטנסיבית בנזעי חשמל, שבין היתר מוחקת לו את הזיכרון כמעט במלואו ומשאירה ממנו "קצת פחות משליש בן אדם, כל השאר אפלה". והנה הילד שוב בלבנון (והוא בעצם לא עזב אותה מעולם), עם ריח גוויות ספוג במדיו, ומראות שאסור לאיש לראות, ועל אחת כמה וכמה לא לילד, צרובים בו לנצח. והבונוס? צה"ל מסרב להכיר בו כפגוע מלחמה. אפילו את התופעה שהוענק לה שם מקטין ומזלזל כמו "הלם קרב" הם מסרבים לייחס לו, אף על פי שברור לכל בר דעת שסבל ממנה. העיקר שלא יצטרכו לשלם לשבר־האדם שיצרו קצבת נכות או פיצויים כלשהם, רחמנא ליצלן.
זה הספר הראשון של השחקן ברוך דרור, ודרכו מתפענחות לי מחדש הופעות בלתי נשכחות שלו בתיאטרון, כמו בתפקיד בריק, נער הזהב הסדוק והמדמם מבפנים, ב"חתולה על גג פח לוהט". אפשר להבין שמדובר ברומן אוטוביוגרפי, והלב יוצא אל דרור כשהוא מספר על קלפי המציאות שחולקו לו באכזריות, כלשונו, כאילו באמת לא היה מודע כלל ליופיו וכישרונו, לכריזמה הבימתית הכובשת שלו ולהבטחה העצומה שגולמה בו. עם רומן הביכורים שלו מתנסחת הבטחה חדשה. סופר אמיתי נולד, ויהיה מעניין ביותר לעקוב אחר המשך דרכו.
דרור מפליא לתאר את האפלה, אבל גם את הבלחות האור הלא מעטות. אהבתו העמוקה במיוחד לרעייתו ובתו, וגם אהבת הכלבה הדנית הענקית שנפשו נקשרה בנפשה, כמו גם העיצוב החי והעסיסי של הדמויות בצבא ומחוצה לו, מעניקים לספר כמה משיאיו הרגשיים והספרותיים. הכתיבה שלו מדויקת ומצמיתה, מתובלת בהומור מריר, ולצד כמה דימויי בוסר נסלחים, כמו אלה שמדמים הליכה של דמות לזו של סוסה אצילה ואז משווים אותה לנסיכה (אפשר היה להתאפק), דרור שולף דימויים מפתיעים ועוצמתיים, למשל במהלך תיאור של התקפה בלבנון: "עמרם שואג עליי להאט עוד יותר כדי שלא נתהפך בישורת ובאותו רגע מנסר את חלל האוויר רעש שורקני ומשתק, כמו עשרות זוגות ידיים יבשות המוחאות כף אל כף בקצב מסחרר, את הג'יפ מטלטלות מהלומות שנשמעות כמו פתיחת בקבוקים של קוקה קולה ורסיסי מתכת מתעופפים סביבנו".
ברוך דרור, "הלילה בגרנדה״, ידיעות ספרים, 136 עמ׳
ממלחמה למלחמה. החודש מלאו 47 שנים למלחמת יום הכיפורים, וספרו המבריק והמענג של אבי ולנטין, "סגול 351", חוזר אליה עם טוויסט די מופרע בעלילה. בוגרי גדוד סיור שלחמו בין היתר בנקודה הגיאוגרפית שהעניקה לספר את שמו, חוזרים לזירת הקרב - אם כי העלילה מתרכזת בדירה שכורה (9,250 שקלים בחודש, אחרי מיקוחים, למקרה שהתעניינתם) בנווה אביבים - ומנסים לפתור אחת ולתמיד את התעלומה המעיקה הקשורה בה.
הם בני 70, פלוס מינוס, וקצתם בני 80 פחות או יותר, רובם חיים באופן רשמי, אם כי חייהם של חלקם מזכירים את חייו של גיבור "הלילה בגרנדה" ("אני אוכל את עצמי מבפנים... הנפש שלי הרוסה מהמראות שרודפים אותי בלילות, עם זיעה קרה ולחץ דם של מאה ושמונים על שמונים"), ואחד מהם, יואל, מת לגמרי ובכל זאת נוכח ובהחלט לא שותק. הוא מת בגיל 32, ומשתף פעולה בחטיפת המח"ט (מה ששמעתם) דאז, יהודי לא בריא בן 76 כעת. "מה חשבתם", גוער בהם המח"ט החטוף בהתייחסו למאורעות המלחמה ההיא, ולמלחמות בכלל, "שזה משחק כזה? לא רוצים אז לא משחקים?".
ולנטין מצליח לבנות סיפור מתח היסטורי מקורי, תוסס ומבדר מבלי לקפח את הכאב והאימה הבלתי נמנעים של שדה הקרב, ושאלות צבאיות עתיקות יומין כמו "סירוב פקודה - חטא שאין עליו מחילה או שמא כל מקרה לגופו?" או "מי מחליט מתי החלטות גורליות שמונחתות כדברי אלוהים חיים הן אכן ההחלטות הנכונות?", עם הווריאציה המתבקשת של "מי נתן את ההוראה, מי פירש אותה כרצונו ומי טייח את האמת ומדוע", ולמעשה היכן מתחילה ונגמרת חירותו של לוחם לעשות בחירות עצמאיות בזמן אמיתי.
זאת מלחמה, או משחק, של גברים, אבל ולנטין עושה כבוד גם לדמויות הנשים, למשל בלומה (שהיא בעצם ציפורה, אבל מכונה בלומה על שם בעלה גרשון בלום), שרואה בעצמה ובצדק לא פרשנית צבאית אלא פרשנית לבני אדם - בדיוק כמו ולנטין במיטבו - או מתווכת הדירות כרמלה, שמזריקה עוד הומור ותאוות חיים מבורכים לרומן שאינו סובל ממחסור בשניהם.
התוצאה עשירה ומתגמלת. ולנטין שולט בהצלחה יתרה בסיפור המתגלגל בין אז לעכשיו, בונה דמויות מקסימות, עם יותר פגמים ממעלות, וזה בדיוק מה שעושה אותן אנושיות ואמינות כל כך, ולא ממצמץ גם ברגעי הפנטזיה (אם כי מוכרחים להודות שההסבר בדיעבד על נוכחותו של יואל המת קצת מיותר ומאכיל בכפית את הקורא האינטליגנטי שכבר ניסח לעצמו את הדברים).
שני ספרי המלחמה האלה, השונים זה מזה וגם שונים מספרי מלחמה "מקובלים", מומלצים בכל פה. שניהם מילאו אותי, בכל מקרה, בהכרת תודה על כך שאני חי. עכשיו נותר רק להמשיך להילחם בחיי היומיום עצמם, אבל זה כבר סיפור אחר.
אבי ולנטין, "סגול 351״, פרדס, 270 עמ׳