יגאל צור, “המחוז הדרומי", בזלת, 295 עמ'
בין מאהל בדואי לאוהלה של תורה דוהרת עלילת “המחוז הדרומי" על דבשת גמל עצבני ב"ארץ הישימון שקללה רבצה עליה כעת" (גמלים לא יפתיעו אותך, מאבחן אחד הגיבורים, אנשים כן); בין רציחות מבעיתות שהן למעשה סוג של שחיטות כשרות, שפיפוני מדבר ארסיים, גזענים, מלשינים (“מוייסרים", בלשון התלמידים החכמים, ובנתיבות “כל מנקה זבל הוא תלמיד חכם"), מעשי טומאה של צדיקים “קדושים" או סתם אורגיה חוקית אך לוהטת של שוטר (“נמר בין חוקרים", כפי שהיה רוצה שיגידו על קברו), זונה ויקינגית (אבל רק בפי המלעיזים) ופתולוגית תאבת חיים, שלכאורה מעדיפה כלבים על בני אדם ושהסטיקר הענייני על מכוניתה מודיע: “עפר אתה ואל עפר תשוב", למקרה ששכחנו.
“או שאתה עבד לנשמה שלך או שאתה עבד לתאוות שלך", זה המוטו שמוביל אל הסטרא אחרא, הצד האחר, האפל, של האנושיות (והיהדות בפרט?) או במילותיה של ויקיפדיה: שם בארמית לכלל כוחות הרוע, ובהם עבודה זרה, שטן, מלאך המוות, רוחות, שדים, כשפים, העלאה באוב, תאוות חומריות. כל הכוחות האלה, לצד מוטיבים קדמוניים כמו (אזהרת קלקלן מינורית) דיבוק שנכנס בנער שראה יותר מדי, וכמובן אל מול מעלותיה הלא מבוטלות של האמונה (אם כי במינונים לא הכי הוגנים) וגדולתה של רוח האדם, נשזרים בסיפור האכזרי (ובכל זאת בידורי) המותח, המובא בסגנון מחוספס, שלא לומר מסוקס, עם נגיעות פיוטיות (“הוא בהה במילים ובאותיות שתמיד ידעו לשמח אותו ועכשיו הסתלק מהן כל הדבש") שמתאימות לטון הכללי הבוטה (“האלכוהול שפיכה בעורקים והקוק שדפק ברקות") ופה ושם גם מתאימות פחות.
הציר המרכזי שעליו בונה יגאל צור - סופר, טייל, כתב שטח והרפתקן - את סיפורו הוא הפתעת ליהוק מובהקת, שמכתיבה מהלכים רבים וחזקים בעלילה. בתפקיד החוקר הכריזמטי התורן, קבלו את נימר בקרמן, קצין בילוש מרחבי, קאובוי עם סוסה, בדואי מצד אביו ויהודי מצד אמו הרוסייה והנפקדת, ששולחת גלויות ממסעותיה בעולם עם שטר של 100 דולר והבטחה שהיא עושה חיים. אחיו הוא גשש גיבור ומעוטר, והוא עצמו תותח בתחומו, אבל תמיד נופל בין הכיסאות: בשביל הבדואים הוא יהודי, בשביל היהודים הוא ערבי. הוא הראשון ללגלג על עצמו ועל דימויו כלורנס איש ערב מקומי, עלק, כלומר על הדעות הקדומות של היהודים, שבטוחים שלעיסת לענה ושתיית חלב נאקות הן דרכם היומיומית של בני שבטו לעקוף את הרפואה הקונבנציונלית למשל, אם כי הוא כשלעצמו מעדיף דווקא מיץ מנגו מצרי. הוא מדמיין את הבדואים מקללים בלבם את “הבן של היהודייה" ותוהים “מה יש לו שלא למד לחיות בין הרוח החודרת לעצמותיו בחורף לאדמה הלוהטת תחת כפות רגליו בקיץ?".
צור שידך לנימר סייד־קיק מוצלח בדמות ישראל אמסטרדם, מעשן כבד ונס רפואי מהלך בקושי, חוקר שסרח (לכאורה) והוגלה לג'וב משפיל בגלל פוליטיקה חרדית מסועפת ומסואבת בבית שמש (תחנה ראשונה), שם חקר רציחות סדרתיות שנראה כי עתה, כעבור שבע שנים רעות, הן מתחדשות בנתיבות (תחנה שנייה), שרמות הסיאוב בה אף מאפילות על אלו של קודמתה. אמסטרדם הדתי (כיפה סרוגה על קרחת נוגה) מתעקש לעזור לבקרמן הבדואי חסר האלוהים בחקירה הנוכחית, בניגוד לרצונו של השני, עד שלנגד עינינו מתגבשים סטארסקי והאץ' (או שמא סמי וסוסו) חדשים, שיחסיהם המיוחדים מרימים את העסק.
העסק עצמו מעט שעטנזי. מותחן טראשי מודע לעצמו, עם יומרות של ביקורת חברתית ואנטי־חרדית, פזילה לפורנו רך (היו סמוכים ובטוחים שאם אישה מושכת מופיעה במעיל פרווה, היא אינה לובשת דבר מתחתיו), אקזוטיקה מדברית (אם מישהו צוחק זה בוודאי צבוע, ותחושת בטן אופיינית של חוקר משטרה מנוסחת כך: “זה כמו ללכת במדבר ופתאום משב רוח מביא ריח עז של נבלה סרוחה, אבל יכול להיות שרק אחרי שתצעד עוד כמה עשרות מטרים תגלה שזאת גווייה מרקיבה של כבשה"), אזכורים של תרבות “גבוהה" (תרועת החצוצרה מהקונצרט הברנדנבורגי של באך מבשרת רעות, למשל), לצד כתיבה “נמוכה" במתכוון, שכאמור שואפת ליותר לרגעים, ואז קולעת וגם מחטיאה.
המודעות העצמית מבורכת. מישהו מדבר על כך שדמות הרוצח קופאת בעיני הנרצח, והדבר האחרון שהנרצח רואה מתקבע ברשתית העין. תגובת נימר: “שטויות. אגדות משטרה שמופיעות בסרטי מתח. קוראים לזה אופטוגרפיה. הלוואי וזה היה נכון. אנחנו כאן לא בז'אנר של המתח אלא של הזוועה". לפעמים זה מפורש מדי וגולש להאכלה בכפית, כששוטר מודיע (בהדהוד כמעט נבואי לקורונה) למשל: “עמלק נחת עלינו.
קריסת מערכות. חיידק אלים טורף, שיאכל את כולם ובסוף גם אותנו". יש דמויות משנה מקוריות ואף מרגשות, כמו זו של אריתראי שנדרש לבנות את קברו (גל אבנים) או רב חוזר בתשובה, לשעבר טייס קרב שנפל בשבי הסורי ועונה קשות, וצור מחזיר אותו לטראומה באופן מחוכם, אבל בסופו של דבר הממסד החרדי מוצג כאויב שחור, כמעט ללא גוונים של חסד. החרדים, שלא זכו ליחסי ציבור חיוביים במיוחד בשנה האחרונה, לא ישושו לראות את השתקפותם בספר. כשאינם בריונים אלימים וחמומי מוח, חלקם מוצגים בספר כפדופילים, שנוררים, נואפים, מוציאי דיבה (“שמועות זדון רצות מהר"), סחטנים, נכלוליים, בוחשים בקדרות לא להם, רעים ועוינים לכל ה"אחרים" ולעצמם. נקודות אור? כמעט שאין.
צור מגנה גזענות מכל סוג, אבל למעשה חוטא בה בעצמו עם שנאת חרדים, וגם כשנשים ממוצא רוסי מוצגות כמכורות לסקס או כמוכרות סקס (עובדות ניקיון שמשלימות הכנסה מהצד), כשבדואים מוצגים כלקויי היגיינה ועוד זה לא מדיף ניחוחות נעימים במיוחד. גם העריכה המרושלת וההגהה החפפנית הן בעוכריו של הספר, שבסך הכל עושה את העבודה ביעילות ומספק שעה קלה (לבעלי בטן חזקה) של מתח קשוח. סימני פיסוק באים והולכים ואז נשכחים לחלוטין, טעויות דפוס ושגיאות בעברית (מכנסיים בלשון נקבה, וגם שדיים), מפריעים להנאת הקריאה וכדאי שיתוקנו במהדורות הבאות ולקראת ספר ההמשך המובטח, “המחוז הצפוני".