ינואר הקרוב צפוי יאשה חאין, לשעבר בכיר בחברת החשמל, להתחיל לרצות את תקופת מאסרו בן השנתיים בגין הרשעתו במסגרת פרשת סימנס. את הזמן שנותר לו עד אז הוא מנצל להשקת ספרו החדש "נוסק'ה, אזרח לטביה" (הוצאת אופיר ביכורים) וגם מקווה שעד כניסתו לכלא יצליח להשלים כתיבת ספר נוסף המגולל את פרטי הפרשה. "אני מוכן נפשית לכך", הוא אומר כעת על המאסר.
"הייתי ארבעה ימים בבית המעצר אבו כביר אחרי שעצרו אותי, הבנתי מה זה. התחושות הן כמובן מעורבות. אני עובד על עצמי ואומר שיהיה בסדר, שאני חייב לעבור את זה כדי לחזור ולתמוך באשתי שנמצאת במצב סיעודי, בתקווה שתחיה עד אז. התחושה הזאת מחזקת, עוזרת. ניסיתי להמיר את המאסר בעבודות שירות בגלל מצבה של אשתי, אבל לא הצלחתי. הייתה לי תקווה, אבל לפחות לעת עתה היא לא התממשה. אני מקווה שהעונש יקוצר. אמשיך לנסות לפעול למען כך. אני מזן שלא מתייאש".
בדצמבר 2014, לאחר שחאין הודיע במפתיע על התפטרותו מתפקידו כמשנה למנכ"ל חברת החשמל, הוא נעצר יחד עם בכירים נוספים בחברה בחשד לקבלת שוחד במאות אלפי דולרים מחברת סימנס תמורת הטיית מכרז של חברת החשמל. במסגרת הפרשה, שזכתה כאמור לשם "פרשת סימנס", הודה חאין במעשה והורשע בביצוע עבירות שוחד, מרמה, הפרת אמונים והלבנת הון בין השנים 2001־2002, בין היתר, הורשע בלקיחת 290 אלף דולר מסימנס כתשלומי שוחד הקשורים בתפקידו.
ביוני 2017 גזר עליו בית המשפט המחוזי בתל אביב עונש מאסר בפועל. לנוכח "נסיבות אישיות חריגות", הסכימה התביעה כי ייגזרו עליו רק 24 חודשי מאסר בפועל, עונש נוסף של מאסר על תנאי וכן חילוט הכספים התפוסים בסך כ־850 אלף שקלים. כמו כן, הוטל עליו קנס בסך 300 אלף שקלים. "זו הייתה טעות מרה", הוא אומר כעת.
"אני גם מבין שזו עבירה שצריך לקבל עליה עונש, ואני לא מתחמק. אני מודה, לקחתי כסף, הייתי זקוק לכסף. הייתי בן אדם נאיבי, ובשפת הרחוב 'לא הייתי בסדר'. הסיבה העיקרית לכך הייתה שהייתי במצוקה כלכלית. אשתי הייתה באותו זמן במצב סיעודי. ב־1992 היא אובחנה כחולת טרשת נפוצה. עם הזמן מצבה החל להידרדר וראיתי שאני חייב לסדר לה טיפול סיעודי.
במהלך היום הייתי צריך עובדת סיעודית בשבילה, כי הייתי בעבודה. בלילות הייתי מטפל בה, ועד היום אני עושה זאת. מצאנו מטפלת סיעודית, הייתי צריך לגדל שני ילדים, אשתי כמובן לא יכלה לעבוד. פעמים רבות גבר שאשתו חולה במחלה כזו בורח. אני גאה בעצמי שלא ברחתי, שאני מטפל באשתי עשרות שנים ובמקביל גם גידלתי ילדים. אלה התירוצים, הסיבות, אבל אני לא מכחיש שהייתי לא בסדר. מצד שני, אם הייתי מחזיר אחורה את כל הגלגל ואומר שאני לא לוקח כסף, לא לוקח מטפלת סיעודית, אז אשתי עלולה הייתה למות, אז הייתי צריך לשאול את עצמי מה יותר טוב".
מה מצבה היום?
"קודם כל היא חיה, וזו כבר הצלחה גדולה. היא נכה 100%, מרותקת לכיסא גלגלים, אבל מדברת ומתקשרת. היא מתמודדת יפה, לא מתלוננת אף פעם, היא אישה מאוד חזקה. הכוח שלה נותן לי כוח".
כשביצעת את המעשים, לא חששת שאתה עלול להיתפס?
"חושבים על זה, אבל מי שמציע כסף הוא בדרך כלל יותר מנוסה מאשר זה שלוקח. אז מסבירים לך שזה כסף מחו"ל, שאתה יכול להשתמש בקטנה כל חודש, ואתה לא לוקח בחשבון כל מה שעלול לקרות. אתה משחק פוקר עם החיים בתקווה שתזכה ולא תיתפס".
המחשבות שהודחקו
חאין, 65, תושב חיפה, אב לשני ילדים וסבא לנכד, עלה ארצה בשנת 1979 מריגה, בירת לטביה, עם אביו ואמו. כעולה חסר כל החל לנווט את דרכו בארץ ודי במהרה התקבל לעבודה בחברת החשמל כמהנדס צעיר. משנת 2007 כיהן במגוון תפקידי סמנכ"ל, ובשנת 2013 מונה למשנה למנכ"ל. הוא כיהן בתפקיד זה כאמור עד דצמבר 2014, עת התפוצצה הפרשה. "להיות עולה חדש זה אף פעם לא פשוט", הוא משחזר כעת.
"אבל חברת חשמל היא חברה טובה, קולטת עלייה. ידעתי טוב אנגלית, וזה עזר לי. צריך מזל וכישורים כדי להתקדם. אני גם טוב עם אנשים. כל המנכ"לים אהבו אותי וגם אנשים תחתיי. הייתי חבר שלהם יותר מאשר מנהל. גם אחרי התפוצצות הפרשה היו אנשים מחברת החשמל שלא חששו להישאר איתי בקשר, ואני מאוד מעריך את הנאמנות הזאת".
את היום שבו נעצר הוא זוכר היטב. "אני מתאר את הרגע הזה ברומן שאני כותב עכשיו על הפרשה, שכנראה ייקרא בתרגום לעברית 'אהבת האיש המושחת'", הוא מספר. "אני זוכר שהתקשרו אליי בחמש וחצי בבוקר מהרשות לניירות ערך. הגיעו אליי הביתה ארבעה אנשים לבושים בחליפות שחורות ועניבות ואמרו: 'יש לנו צו לעשות חיפוש אצלך'. הם עבדו בצורה מאוד מנומסת ושקטה, חיפשו ניירות, תפסו מחשבים. אשתי לא הבינה מה קורה, הייתי צריך לבודד אותה. זה לא היה נעים, בעיקר בגללה. לפני כן כבר נעצרו חלק מהאנשים הקשורים לפרשה, אז ציפיתי שיגיעו גם אליי. זה לחכות מתי כבר יבואו לחפש גם אצלך. את העבירה עשיתי ב־2002. רק ב־2014 הגיעו אליי".
איך ישנת בשקט כל השנים האלה?
"לפעמים ישנתי בשקט, ולפעמים לא. כל בן אדם הרי יודע שהוא ימות מתישהו, אבל עדיין ישן בשקט עם הידיעה הלא נעימה הזאת. לרוב ידעתי להדחיק את הדברים, את המחשבות, כי הייתי צריך לתפקד. הרבה דברים עשיתי בשנים האלה, גם התקדמתי בחברה, גם הייתי קרבי במילואים, הייתי בעזה, בלבנון".
כשנתפסת, חשת הקלה מסוימת?
"אמרתי לעצמי: 'החיים נגמרו, עכשיו מתמודדים עם חיים חדשים'. אולי חלקית הייתה גם תחושת הקלה, אבל התחושה העיקרית הייתה שהחיים נגמרים. אשתי עד היום לא יודעת, אבל חשה שיש איזו בעיה אצלנו. אני אומר לה שאני בהליכים משפטיים, אבל היא לא יודעת מעבר לכך ולא צריכה לדעת. יהיה לה קשה לקבל את זה שאני צריך ללכת לכלא. היא מכירה אותי רק מהצד הטוב, לא מכירה אותי מהצד הרע, האפל. לפני שאלך למאסר, אגיד לה. לא סיפרתי לה כדי לא לגרום לה ליותר סבל. אני העוגן שלה מבחינה נפשית".
אות אזהרה
בשנים שחלפו מאז התפוצצות הפרשה, החל חאין לכתוב שירים. "כתבתי שירים ברוסית כריפוי בעיסוק", הוא מספר. "עד אז כמעט שלא כתבתי. השירים יצאו טובים, התחלתי ללמוד איך כותבים שירה בצורה מקצועית, והייתה הצלחה. במקביל פתחתי חברה להנדסת חשמל והגנת סייבר, כי הייתי צריך לממן את כל עורכי הדין. משירה קשה לממן זאת".
השירים שכתב פורסמו בכתבי עת ספרותיים ברוסיה. "זכיתי לתגובות מצוינות מצד העורכים, ועד כה הוצאתי שני ספרי שירה ברוסית", הוא מספר. "הספר השלישי הנוכחי הוא כבר פרוזה. הוא יצא ברוסית ב־2018, ועכשיו הוא יוצא לאור בעברית ואפשר להשיגו ברשתות הספרים ובאתר הוצאת אופיר ביכורים. בכנס הבינלאומי לספרות רוסית, 'רוסקון 2019' על שמו של פרנץ קפקא, זכיתי במקום הראשון עם הספר הזה ועם דברים נוספים שכתבתי".
"נוסק'ה, אזרח לטביה" מבוסס ברובו על סיפור חייו של נוסון, אביו של חאין. הספר מביא את סיפור משפחתו של האב, שנספתה בשואה, וגם את סיפור עלייתו של האב ארצה. "אבי היה ד"ר לחינוך גופני, ספורטאי", הוא מספר. "בגיל שאבי עלה ארצה, כבר קשה למצוא עבודה במקצוע, אבל הוא מצא. מגיל 60 אבי היה מורה לספורט בבית ספר. תרגמתי את הספר לעברית, גם כדי שהילדים שלי, שלא דוברים רוסית, יוכלו לקרוא את קורות החיים של סבם ומשפחתו, וגם כי הספר מעניין לכלל הקוראים.
הוא בעצם מביא סיפור של דור שלם. אבא שלי נלחם בצבא האדום. היה גיבור מלחמה עם עיטורים, היה דגלן במצעד הניצחון בכיכר האדומה. כשהוא חזר מהמלחמה, לא נשאר לו אף אחד, כל משפחתו נספתה. הוא התחיל מאפס, ובכל זאת היו לו כוחות להתקדם ולהצליח בברית המועצות לשעבר. הוא צלח גם את המלחמה וגם את משבר העלייה. לא כותבים מספיק ספרים בעברית בנושאים הללו".
לפני שלוש שנים נפטר אביו של חאין. "אני בן יחיד. אבא קיבל את ההסתבכות שלי מאוד קשה. אני הייתי הגאווה שלו", הוא מספר. "אבא היה גם משפטן בהשכלתו. הוא אמר: 'אני אבוא לבית המשפט ואסביר לכולם שאתה לא צריך לקבל עונש'. הוא היה כבר מאוד מבוגר, נאיבי. הוא ידע על המעצר, ידע שיש חקירה, אבל נפטר חצי שנה לפני גזר הדין. ככה נחסכה ממנו עוגמת הנפש".
כאמור, היעד הבא של חאין הוא השלמת הספר על הפרשה שבה הסתבך. "אני כותב זאת כדי להבין עם עצמי איך אני הגעתי לזה", הוא מסביר. "אני כותב על תהליכים, איך למשל בן אדם נורמטיבי, מצליח, מגיע צעד אחרי צעד לפשע. אני מחפש תהליכים שמובילים בן אדם לעשות זאת. זה גם אמור להיות אות אזהרה לאנשים שעדיין לא הגיעו לשם ושאולי נמצאים בדרך".
אילו תהליכים למשל גילית שעברת?
"התהליך הוא הדרגתי. מציעים לך פעם אחת, אתה אומר לא, אבל לאט־לאט אתה נכנס למעגל הזה. יש הרבה סיבות שמובילות אדם לכך. בדרך כלל אלה שמציעים לא יפנו לאנשים פחדנים, הם יזהו אותם מראש. הם יפנו לאלה שהם הרפתקנים באופיים, כמוני למשל. בזמן שאני כותב את הספר, אני מנתח את הדברים מבחינה פסיכולוגית, מחטט בתוך עצמי. אם אהיה חרוץ מאוד, אספיק לסיים לכתוב את הספר לפני שאכנס לבית הסוהר".