שירה בטיפול | חלק שלישי: ויהי אור

שירה זה לא נורא: זהו החלק השלישי בסדרת הכתבות ״שירה בטיפול״ שמנסה לפרק ולהרכיב מחדש את היחסים שבין שירה וטיפול, ולנסות להבין מדוע חלה התעוררות כה גדולה של מטפלים משוררים, ואם שירה וטיפול הם היינו הך. בשבוע שעבר פורסם החלק השני של הסדרה מאת המשוררת והפסיכולוגית הקלינית קמה שיר, שבחנה את הדמיון הטיפולי בין כתיבת שירה או קריאת שירה לבין טיפול נפשי. הפעם אנחנו שמחים לארח את המשוררת והעובדת הסוציאלית אורית קלופשטוק, כדי לצלול אל מעמקי החשיבות האינסטרומנטלית שיש לשירה בידיו של המטפל. 

ויהי אור // אורית קלופשטוק

כששואלים אותי מה אני, אני תוהה אם לענות עובדת סוציאלית, משוררת או משוררת־עובדת־סוציאלית. מה אני יותר, האם אני יותר משוררת או יותר מטפלת? אצלי בכל אופן, שירה וטיפול, כרוכים זה בזה ובלתי ניתנים להפרדה. ״אני המשוררת״ זה מבחינתי ״האני הפרטי״, וזהו המקום הראשוני שממנו אני יוצאת אל ״האני המטפל״, אבל זהו גם המקום אליו אני שבה מהטיפול, מתכנסת חזרה מהחוץ פנימה, אל השירה, וכך שוב ושוב בתנועה מעגלית. החומר שאיתו אני עובדת, החומר שאותו אני כורה ממעמקי נפשי וממעמקי נפשו של המטופל, הוא מילים. זהו החומר המתגבש לשיר בידי המשוררת והמתגבש לשיחה טיפולית בידי המטפלת.

במשך עשרים וחמש שנות עבודה סוציאלית באגף הרווחה, טיפלתי באוכלוסיות במצוקה. בשיחה הטיפולית הקשבתי לסיפורי המטופלים, במה שאנו העובדים הסוציאליים קוראים ״סקרנות אמפטית״. טיפלתי בסיפור שהובא בפניי. בשיחה הטיפולית עבדתי עם הסיפורים – על גמישות, ארגון והגדרה מחדש (ריפריימינג) לדברים באופן שאפשר יהיה ״לקדם״ את הסיפור לטובת המטופל. ניסיתי להבין את המניע של ״הגיבור״, פירשתי את הסיפור, ערכתי אותו, בנינו ״נרטיב״ יעיל למטופל. טיפול זה אמנות. אמנות שדומה מאוד לכתיבה. והרי הכתיבה היא עבודה על הנפש, וגם הטיפול הוא עבודה על הנפש. בשיחה הטיפולית השתמשתי במילים של המטופל ובשלי כך שייהפכו למעשים, לשינויים בפועל בחייו אשר מחוץ לחדר הטיפול.  

העבודה בלשכת הרווחה הייתה עבודה מגוונת ורב תחומית, היו טיפולים קצרי מועד והיו טיפולים ארוכי טווח; טיפולים שהיו מקלי חיים, ולפעמים משני חיים ועד מצילי חיים. העבודה הייתה דרמטית, ונדרשה מאתנו רגישות גבוהה וטיפול עדין במגע עם חומרים כל כך קשים. טיפולים שהיה בהם כאב רב, בושה, חשיפה, סודות. הייתי אומרת שכל אדם הוא סיפור, אבל אצלי כל מטופל הוא שיר. 

אלונה // אורית קלופשטוק

אַלּוֹנָה לֹא רָצְתָה לְהַגִּיד
מִי הָאַבָּא שֶׁל הַיְלָדִים.
אֵין אַבָּא.
מֵת,  מֵת,  תִּכְתְּבִי מֵת.  
כְּשֶׁהִצְטַעַרְתִּי,  אָמְרָה שֶׁלֹּא אֶצְטַעֵר
וְלֹא פֵּרְשָׁה.  
שְׁכָבוֹת עַל שְׁכָבוֹת כִּסּוּ אֶת אַלּוֹנָה,  
סוּפוֹת חוֹל וַאֲבָנִים וּמִדְבָּר גָּדוֹל,  
וְהִיא זָרְתָה חוֹל בְּעֵינַי
מִתְּהוֹמוֹת שֶׁהָיְתָה בָּן.
לֹא הִתְוַכַּחְתִּי,  
לֹא הָיִיתִי כַּכְּלָבִים הַמְגַשְּׁשִׁים
וְהִיא לֹא חָדְלָה לָבוֹא אֵלַי.  
אָהַבְתִּי סִפּוּרִים.  
חָשַׁבְתִּי טָמוּן אוֹצָר בְּמַעֲמַקֵּי הָאֲדָמָה,  
לֹא צִפִּיתִי לִשְׁלָדִים. 

לעתים קרה שבין מטופל למטופל תלשתי דף וכתבתי טיוטת שיר, לפעמים כתבתי בנסיעה הביתה. הקשר בין השירה לבין החוויה שלי כמטפלת היה מידי, אימפולסיבי, בוער. ודווקא שירה ולא כתיבה יוצרת אחרת. כשאני מנסה לברר איך נוצר אצלי הקשר בין שירה לטיפול, אני נוברת בזיכרוני עד לילדותי. 

לפני הכתיבה הייתה כמובן קריאה, וקריאה היא מעין הקשבה. התאמנתי בלהקשיב. השירים פירשו את החיים, נתנו משמעות ולימדו אותי את שפת הסמלים, לחשוב בכמה רבדים, והם עזרו לי להרפות, להירדם.  הקריאה בכלל, ושפת השירה בפרט, הכשירו אותי לטיפול ולא ידעתי. 

הפעם הראשונה שבה קשרתי בפועל את השירה לטיפול הייתה על בשרי בספונטניות מתפרצת. הדבר אירע בהיותי בת עשר, כשסבי האהוב נפטר. ביום הבשורה המרה, ידי נשלחה אל דף במחברת, וכתבתי שיר ראשון – שיר לסבא. הדבר הרגיע אותי. אולי לו היה לי בנמצא שיר קינת ילדה לסב אהוב לא הייתי נזקקת למילים משלי. את השיר הזה שמרתי אצלי שנים רבות, ומצאתי בו נחמה. 

משם המשכתי לכתיבת יומנים, מכתבים וסיפורים, אבל לשירה נזקקתי ברגעים שבהם היה כאב, עצב, סוד, חידה, או לעתים – התרוממות רוח. לכתיבת שירה הייתה רווח תרפויטי מידי עבורי. כשלמדתי פסיכולוגיה, ואחר כך עבודה סוציאלית, כתבתי מחברות על גבי מחברות של שירה. חומרי הלימוד שחצבו בנפש גבו ממני כתיבה אינטנסיבית. 

היה זה המשך טבעי ומתבקש לכתוב שירה ברגעי שיא גם בשנותיי כעובדת סוציאלית. ברגעים של הצפה, משבר ודילמה, מתוך תהומות של כאב וצער, נכתבו כמו מתוך דחף על גבי פתקים, שירים קטנים. ובכך, השירה הייתה בשבילי זו שטיפלה במטפל, בי.  

אולם מעבר לרוגע ולמרפא שבהעלאת הדברים על הכתב, חוויתי דרך השיר את החוויה מחדש כשהמטופל מחוץ לחדר, ובכך עלו תובנות מהשיר, כי שפת השירה היא שפה מתבוננת, מעבדת ומפרשת. ה״אני המשוררת״ סייעה ל״אני המטפלת״. לאחר מכן, את הפתקים הייתי מניחה בצד.

רק לאחרונה, בתום שנות עבודתי, נדרשתי לעצמי. הוצאתי את הפתקים ומצאתי שהשירה משקפת את פני הטיפול הסוציאלי, מכילה את המטפל ואת המטופל, את הסוגיות הטיפוליות, ובידה לפתוח צוהר עבור הקהל הרחב ולשמש פה למטפלים. כך נולד ספר שירה מתוך עולם הטיפול, שירים מפנקסה של עובדת סוציאלית. כעת אני חוזרת אל עבודת הנפש שלי, אל החומר שאותו אני כורה ממעמקי נפשי, אל המילים. 

תיקון // אורית קלופשטוק

פַּעַם הָיִיתִי מִתְעוֹרֶרֶת
לְשׁוּרוֹת בַּיּוֹמָן.
הַבְּגָדִים חִכּוּ לִי דְּרוּכִים
וְצִבְעֵי הַמִּלְחָמָה זָרְחוּ
בַּמִּכְחוֹלִים עַל הַשִּׁדָּה.  
הָיִיתִי מְזַנֶּקֶת אֶל לֹעוֹ שֶׁל הַיּוֹם. 

הָיִיתִי גִּבּוֹרָה.
הָיִיתִי חוֹבֶשֶׁת.
אַחַר כָּךְ הָיִיתִי חֲדַר מִיּוּן.
הָיִיתִי אֲפִלּוּ מְנַתַּחַת בְּחֵרוּם.
אֱלֹהִים,
פַּעַם הָיִיתִי מְטַפֶּלֶת (בַּפְּצוּעִים שֶׁלְּךָ) בְּמִלְחֶמֶת הַקִּיּוּם.  
חָשַׁבְתִּי שֶׁאֲנִי
מְתַקֶּנֶת עוֹלָם בְּמַלְכוּת שַׁדַּי. 

הַיּוֹם אֲנִי קָמָה
לְאַט,
לְתַקֵּן אֶת עַצְמִי.   

אורית קלופשטוק היא עובדת סוציאלית, משוררת ישראלית ומנחה מפגשי כתיבה. שיריה המצוטטים במאמר לקוחים מתוך ספרה ״לא יכולתי לרשום את זה בתיק״, הוצאת ״פרדס״, 2020.