ספרי-ספורט הם מצרך נדיר במחוזותינו, לא כל שכן ביוגרפיות של ספורטאים. זכה יוסף גולדשטיין, מכוכבי העבר של מכבי תל-אביב כדורגל ונבחרת ישראל, שנפטר ב-1 בנובמבר ובעודו בחייו נרתמה בתו-מעריצתו, אורלי, לכתיבת הביוגרפיה שלו, המבוססת על ראיונות עמו ועם יודעי דבר, לצד תחקיר מקיף בארכיונים ובגנזכים. גולדשטיין לבש את מדי נבחרת ישראל ב-25 משחקים בינארציים ושיחק במכבי תל-אביב משנות ה-40 עד 1963 עם תקופה חצי מקצוענית באמצע בקבוצה בדרום אפריקה.

הספר, שהופיע בהוצאת "טפר", נוטל אותנו למסע מאלף בעקבות גיבורו מאז בעט בכדור סמרטוטים עוד בתקופת המנדט ועד ימי התהילה שלו. הסיפורים, המובאים בו, הם הד לעולם שהיה ואיננו עוד. לדוגמה, לעומת התנאים המפנקים שמהם נהנים שחקני ההווה, כשהגיע יוסקה, הנער שהועלה לבוגרים, לכינוס השחקנים לקראת משחק ליגה, שאל אותו המאמן ג'רי בית הלוי היכן נעלי הכדורגל שלו. כשהעז להשיב שטרם קיבל אותן מהאגודה, ננזף על-ידי המאמן והושעה לשבוע.

או שעל רקע המיליונים שגרף ערן זהבי, ראוי להזכיר שלאחר שירותו בצבא, הצטרף גולדשטיין לכוכבי הקבוצה, יוסלה מירמוביץ ואברהם בנדורי, בעבודת חרטות בתעשייה הצבאית. זה אותו גולדשטיין שלימים הצטרף לבית הדפוס המשפחתי והחמיץ את אחד ממשחקי השיא של הנבחרת, ניצחון החוץ 1:2 על נבחרת יוגוסלביה הגדולה דאז, בגלל ביקוש חריג מהעסק לאריזות לקראת פסח. "הפרנסה הייתה חשובה", הוא ציין בספר. "היינו חובבנים וכשחקני כדורגל לא קיבלנו דבר".

בספר נסקרים בהרחבה משחקים שבהם שיחק גולדשטיין, הן במדי מכבי תל-אביב, הן במדי נבחרת ישראל, כשלצד הנצחונות לא חסרו הפסדים. מעניין מה שסיפר על תבוסת ה-10:0 (!) של נבחרת מכבי ישראל נגד ה"זאבים", כפי שכונו הוולבס, אלופי אנגליה דאז. "משחק זה היה כישלון מחפיר", הודה גולדשטיין. "הקבוצה האנגלית הייתה בשיא כושרה...ועשתה במגרש כבתוך שלה...למרות זאת לא נפלנו ברוחנו והמשכנו ללחום כל זמן המשחק. הקהל המקומי העריך זאת והריע לנו בסיומו של המשחק..."

תבוסה אחרת, מפורסמת הרבה יותר, שחווה גולדשטיין, הייתה ב-59' בפולין, במה שזכה לכינוי "מפלת ורוצלב", במשחק שבו הובסה נבחרת ישראל 7:2 על-ידי נבחרת פולין. גולדשטיין, שכבש שם אחד משני השערים,  מילא באותו משחק באופן חריג את תפקיד הקפטן, קרי ראש הקבוצה.

דבריו של גולדשטיין בספר על ה"ג'וב" הזה מסגירים את אופיו: "זו הייתה הפעם היחידה שבה שימשתי כראש הקבוצה, כי לא חפצתי בזה. לא רציתי בעיות עם השחקנים ולא חיפשתי כבוד. אהבתי את המשחק ורציתי לשחק כדורגל".

עוד מסופר בספר על עלילות גולדשטיין בקבוצה הדרום אפריקנית ריינג'רס, כשלצד משחקיו במדיה הועסק במפעל מתכת. לדבריו, משחקו הראשון בשורותיה היה משחק-חייו, כשהשער שכבש 60 שניות לאחר הפתיחה הוכתר כשער המהיר ביותר בתולדות דרום אפריקה.

ואלה דבריו לסיכום של גולדשטיין: "בכל משחק, גם במכבי תל-אביב וגם בנבחרת, השתדלתי להצטיין כ'מנוע' שלהן ולעשות את תפקידי על הצד הטוב ביותר, כטיפוס לוחם, השואף להשיג את מבוקשו ולשחק טוב. בכל מקום שבו שיחקתי תמיד ראיתי את טובת הקבוצה או הנבחרת לנגד עיניי". בספרה מנציחה אורלי גולדשטיין את אביה והספר גם מהווה מסמך היסטורי מרתק.