על רציחות וגרוטאות
אמברוז בירס, “הרצח החביב עליי", מאנגלית: משה רון, נהר ספרים, 90 עמ'
פרנסיס סקוט פיצג'רלד, “מסע הגרוטאה המתגלגלת", מאנגלית: דב שילוח, נהר ספרים, 128 עמ'
האם המספר בסיפור הראשון מתוך ארבעה בקובץ “הרצח החביב עליי" אכן רצח את אמו הורתו, כפי שהוא טוען? ואיך פ. סקוט פיצג'רלד עובר כמחבר סיפורי מסע? התשובות, ורבות אחרות, מקופלות בשני הספרונים המלבבים האלה, כל אחד בדרכו, של נהר ספרים.
בירס, שנולד ב־1842 ומת בערך ב־1914 (ויקיפדיה לא סגורה על זה), הוא תגלית מרעננת לקוראי העברית; משה רון תרגם לפני כעשור את סיפורו “התרחשות בגשר נחל הינשוף", שאותו הכתיר קורט וונגוט כ"סיפור האמריקאי הגדול ביותר, יצירה של גאון מושלם", וכעת הוא מגיש לנו רביעייה מקאברית משעשעת של סיפורים, עם הצהרות חגיגיות כגון: “בסך הכל נבצר ממני שלא לחשוב, שבתור מעשה זוועה אומנותי, כמעט שום רצח שבוצע מעולם לא התעלה על רציחתי את הדוד ויליאם".
פיצג'רלד מצדו יוצא לדרכים עם זלדה שלו ועם מכונית מקרטעת שהיא סוג של נס רפואי ולמעשה הגיבורה האמיתית של המסע. שתי הבטחות: כל מה שיכול להשתבש ישתבש, וכיף גדול ממתין לכם.
זו ילדותה השנייה
גלי מנור, “רק מילה בעברית", מכון מופ"ת, 328 עמ'
אחרי גליה עוז, שכתבה על אביה, גיבור התרבות וחתן פרס ישראל, עמוס עוז, מגיעה גלי מנור (ההיא מ"בואי, גלי, בואי גלי לי/מאין הצחוק המתוק?"), שכותבת על אביה, גיבור התרבות וחתן פרס ישראל, אהוד מנור. למרבה ההקלה, מדובר במסמך אחר לגמרי. מה קרה לילד שדיבר אל כוכבים? מנור, חוקרת ספרות במקצועה, מציירת דיוקן פואטי אינטימי של הפזמונאי הפורה, שבניגוד לעוז, גם בתו אוהבת אותו וכואבת את חסרונו, ולא רק קהל המעריצים שהולך שבי אחריו. “דווקא אחרי מותו", היא מהרהרת, “נדמה לי שאני מכירה אותו טוב יותר מאשר אי פעם. ההתרחקות הזאת, באמצעות העין האקדמית, מאפשרת לי להבין את נרטיב הזהות שלו, את יצירתו ואת חייו". ועכשיו תורנו. או במילותיו שלו: “אנו ניפגש בסוף דרכים ושאלות/ניפגש בתום ימים רבים, בתום הרבה לילות...".
עריץ, רס"ר וג'נטלמן
כריסטופר אישרווד, “כל מקום אחר", מאנגלית: מיכל אלפון, אפרסמון ספרים, 372 עמ'
לכריסטופר אישרווד יזכרו תמיד את סאלי בולס, זמרת הקברט הקלולסית, הדקדנטית, הרומנטיקנית וההדוניסטית, שמזייפת בחן במועדון הקיט קט בברלין, ערב עליית הנאצים לשלטון. אבל אישרווד, שברא את בולס בספרו “פרידה מברלין", היה הרבה יותר מהאיש שהעניק ללייזה מינלי את תפקיד חייה. ב"כל מקום אחר" הוא מתגלה מחדש, בעזרתה של המתרגמת המעודנת והמחוננת מיכל אלפון, כסופר נהדר, ורסטילי ומפתיע, שיכול לסחוף אותנו אחריו לאן שרק ירצה.
“איך אני נראה בעיני ידידי ומכרי? על פי ההתבדחויות שלהם עלי, הם רואים בי יצור די מורכב, ספק עריץ, ספק דיפלומט. נאמר לי שיש לי יציבה של רס"ר בתרגילי סדר או של בעלת בית קטנה וקפדנית. מתברר שיש לי רצון ברזל. יו וסטון השווה אותו פעם לצינור כיבוי שהכל נסוגים מפניו. מצד שני הם אומרים שאני ערמומי כל כך; אני מעמיד פנים שאני סתם אחד, שווה בין שווים, אלא שבעצם אני שחצן כלורנס איש ערב ומתוחכם כמו טֵלראן. אה, כן - אני גם חסר כל נקיפות מצפון ולא מאמין בכלום. מה שכן, אני יודע להצחיק אותם".
הסיפור שיש בו הכל
איאד ברגותי, “סיפור עכּאא'י", פרדס ומכון ון ליר, 132 עמ'
כדורגל, היסטוריה, פוליטיקה, תככים, נוסטלגיה, מתח ורצח, סודות וחשדות, חולשות אנושיות, הרבה תה עם נענע ועוד קצת כדורגל מרכיבים את הסיפור העכואי (עכאא'י) האמיתי והמרתק הזה, שכמו בחנות הטלוויזיונית החדשה של עוזי וייל, יש בו הכל, על נבחרת הכדורגל של פלסטין, שקמה בשנות ה־40 של המאה ה־20, ומאמנה פאיז ע'נדור.
“הלוואי שזה היה משחק כדורגל. המשחק לפחות הוגן, ויודעים מתי הוא מתחיל ומתי הוא מסתיים, אבל החיים, אחי, אינם הוגנים. רק היום הבנתי את זה. מספיק שאתה משחק לבד, וכולם, אפילו האחים שלך ואמך, ינטשו אותך ברגע האמת. תקרא את המברק שמודיע על השהיית המינוי שלי. תראה כמה הוא קר ומנוכר. ‘עד שהאמת תצא לאור', הם כותבים. מאיפה, באללה, תצא להם האמת? מי יודע מה האמת? כל אחד מספר סיפור אחר".
תופי המאבק עודם הולמים
ויליאם מלווין קלי, “מתופף אחר", מאנגלית: רעות בן יעקב, הכורסא ומודן, 239 עמ'
“אם אין אדם צועד בקצב אחד יחד עם חבריו, ייתכן כי סיבת הדבר היא שאוזנו כרויה למתופף אחר. טוב־טוב לו לאדם שיהא צועד לקול המנגינה שהוא שומע, אם קצובה ואם פזורה". מילותיו של הסופר, המשורר והפילוסוף האמריקאי הנרי דיוויד תורו מופיעות בפתח יצירת המופת המינורית והמכוננת שמלווין קלי כתב בגיל 23 ופרסם בשנת 1962. הספר נגאל מן השכחה ב־2018 בעקבות מאמר ב"ניו יורקר", והוא העבודה הראשונה של הסופר החשוב הזה שרואה אור בעברית.
מרד המוני של קהילה אפרו־אמריקאית בעיירה נידחת בדרום העמוק של ארצות הברית, שמתבטא בנטישת המקום בסגנון יציאת מצרים, מובא דווקא דרך עיני התושבים הלבנים והמשתוממים. מאבקם של החלשים והנדכאים למען כבוד ושוויון מרטיט את הלב ומסעיר את הנפש, ובעיקר נשמע יותר מוכר, רלוונטי וקרוב אלינו ממה שהיינו רוצים להאמין. קריאת חובה לכל מי שהתקווה כמעט אבדה להם.
“עובדה", התחקיר הבא
טליה לוין, “מבוכים", הוצאה עצמית, 218 עמ'
תום בראון היא צעירה פלורנטינאית שחולמת להשתלב בעולם התיאטרון הישראלי (“מה לעשות שכבר בא לי להקיא מהעולם הזה. אבל איזה עולם אחר יש?") ומפנטזת עם ידיד שלה להצליח כמו רובינא ומסקין העתיקים (ולא כמו, נגיד, נועה קולר וליאור אשכנזי הלוהטים). הו, תום, יום בא ויום הולך ואת נשארת נאיבית שכמותך. אודישנים משפילים, סוכנים שרלטנים, רומנים עם הגברים הכי לא נכונים, דירות חדר עגומות (אחרי פלורנטין היא משתדרגת לבן־יהודה פינת בוגרשוב) ועבודות מלצרות משמימות מעטרים את חייה של תום, שלמרבה הצער לא מסתמנים כשלאגר שובר קופות.
יש גם קפיצות ללימודים בלונדון וקדנציה קצרה בתיאטרון ילדים ונוער שבעקבותיה קורה סוג של נס: היא מתקבלת להפקה של “גן הדובדבנים" בתיאטרון רפרטוארי (“התיאטרון הישראלי", שעשוי אולי לצלצל כמו “התיאטרון הלאומי"?). המנהל האומנותי המקשיש, הכרסתן ורב־העוצמה קורא לה “מאמא'לה" ומתעניין אם יש לה חבר, מבטיח שאינו נושך אבל תום ממש לא בטוחה שאפשר להאמין לו, אם כי כאמור, “האינטואיציה שלה אף פעם לא היתה עמוד ענן שהלך לפניה". ואז רפי סטאר, פר ההרבעה התורן של התיאטרון, דופק כניסה בעייתית והעניינים מסתבכים.
רומן הביכורים החמוץ־מתוק של טליה לוין, קולגה מהמוסף הזה, שלשם הגילוי הנאות יצוין שלא פגשתי מימיי, יכול לשמש כבסיס לעוד תחקיר של “עובדה" על הדברים האסורים שמתנהלים, פחות או יותר לאור יום ולעיני כל, בתיאטרון הישראלי וגרורותיו. הוא שופע אהבת תיאטרון ותשוקה לבמה, עד כדי התמכרות לריח האבק שמאחורי הקלעים, ותוגה דקה על חיים של כמעט, וחלומות שגם כשהם מתגשמים, מסיבים כאב יותר מאשר עונג.
אסתטיקה של פלטפוס
גדעון עמיחי, “אלף בית של גימל", הוצאה עצמית, 283 עמ'
הספר הזה הוא למעשה אלבום מרהיב עין שמסכם, באופן זמני כמובן, עשורים שלמים של עשייה וחיפוש יצירתי בחייו של אומן התקשורת ואושיית הקריאייטיב גדעון עמיחי. הוא מלווה בצילומים, איורים וקריקטורות מעשה ידי עמיחי, פוסע בשבילי זיכרונות ממסעות ברחבי העולם וזרוע באנקדוטות והגיגים (“בכל פעם שמסבירים לי שבחיים זה לא יכול לקרות, אני נכנס למצב רוח של לוח זמנים", “רעיון הוא הלב. שום STORY לא ינצח אותו") מכל הסוגים והגוונים, ממפגשים עם גדולי עולם ועד חיבתו של המחבר לסנדוויץ' ביצה קשה או וידויים אורתופדיים על הפלטפוס שלו, העובר בדורי דורות במשפחתו - שאפילו הם גועשים אסתטיקה עילאית והקפדה עיצובית עוצרת נשימה.
הכי אנטי־סיפוק
ברוך בינה, “סוניה מק'קונל ועוד סיפורים", עולם חדש, 137 עמ'
הדיפלומט והשגריר בדימוס ברוך בינה מכנס בקובץ הפרוזה הראשון והמרשים שלו חמישה סיפורים מסקרנים עם ממד אוטוביוגרפי, כאשר זה שהעניק לאוסף את שמו מתבלט ונחקק במיוחד. אבל הנה קטע מתוך סיפור אחר, “אינסומניה".
"אתה עדיין במיטתך השלווה עטוף בסדינים כחלחלים המדיפים ריח של כביסה נקייה ונשען על כריות רכות הממולאות בפלומה לא־נוצתית פולימרית סינתטית, כזו שאינה מתבלה לעולם ואינה מצריכה מריטת נוצותיהם של אווזים צעירים. אתה אולי אפילו ישן או מנמנם, אבל ההוויה שלך הועברה במלואה לאתר העל־אזורי של המושג או המילה שעליהם הקשת, וזה אימתני, אוי כמה שזה מפחיד! ולא רק מפחיד אלא גם מעייף ומשמים ומותיר אותך ריק ומרוקן מכל. המועקה בהתגלמותה. זה הכי לא־הִתְעַלּוּת שיש, הכי אנטי־אווירת־סיום־קורס והכי אנטי־סיפוק שאפשר (...) לא לכך כיוונו חכמי היוגה כשדיברו על הנשמה והתודעה, ולא לסוג כזה של גלגול נשמות התכוון רבי נחמן. ככה זה כשמזווגים את הטכנולוגיה הוותיקה של מכונית אוטונומית שיודעת בעצמה לאן אתה צריך להגיע עם תוכנת הפעלה גרסה 29.0. כנראה צריך בכל סטארט־אפ גם איזה רבי או כומר, כמו בוועדות להפסקת היריון".
אנג'לינה ג'ולי, מאחורייך!
מייקל קוריטה, “עד במנוסה", מאנגלית: מעין זיגדון, סלע ספרים, 328 עמ'
אנג'לינה ג'ולי מככבת על עטיפת המותחן, שזכה לעיבוד קולנועי חדש ושנוי במחלוקת, וגרסתו המקורית המודפסת מומלצת בהרבה. הדליקו את המזגנים ועלו על רכבת ההרים הכי משוכללת של הקיץ הזה. כל מילה נוספת מיותרת, ולקלקלנים אל תהי תקווה.
רגע של שירה
מיקה ויסלר, “לשפוך עור", ספרי עיתון 77, 74 עמ'
נכדתו של הסופר ישראל (פוצ'ו) ויסלר ואחייניתו של היוצר הרב־תחומי ימי ויסלר בספר שירים ראשון, מלהיב ומיוחד במינו. קבלו טעימה.
קספר
כאילו הייתי קספר
ושכפלתי גם אותך לרוח רפאים
מרחפת
בחיי המושלגים
בית קברות עם משאלה אחת לא אפלטונית
לוח סיאנס שתשובותיו עופפות
ודמותו כמתלה
המציב רף בלתי נראה
אליו לעולם לא אוכל להגיע
כל משאלותיי נתלו באוויר
לא ידידותי
המובך מאליו
יש אפילו קברנים
שלא יודעים איפה לקבור
את עצמם