מנחם עיני נפל בשבי המצרי במלחמת ההתשה - כעת מכתביו לאשתו יוצאים בספר החדש

לקראת סופה של מלחמת ההתשה, ביולי 1970, יצאו שמוליק חץ ומנחם עיני לתקיפת סוללות טילי קרקע־אוויר בין קהיר לתעלת סואץ. אלא שהנשק שאמור היה לשמור עליהם לא הצליח להגן עליהם מפני הטילים. חץ נהרג במקום, ועיני נפצע ונפל בשבי המצרי. במשך שלוש וחצי שנים אשתו, אסתר, לא הפסיקה לקוות לשובו. באמצעות נציגי הצלב האדום היא החליפה עמו מכתבים שמתארים את היומיום, הילדות שגדלות לנגד עיניה והאהבה שלא פוסקת לרגע. בספרה החדש, "קול דממה דקה" (הוצאת מטר) היא מתארת את סיפורם דרך מאות מכתבים, ומגלה בפני הקוראים פיסה היסטורית מנקודת המבט האישית ביותר של אישה אחת המחכה לשובו של אהובה.

את אסתר עיני אני פוגשת בביתה ביישוב כרמי יוסף. במרכז הבית ניצב חלון פנורמי רחב שמשקיף, כך נדמה, על ישראל כולה, כמו היה צוהר לסיפור נוסף שהיא מספרת. ממעל חגים מטוסים והרעש נוכח, מעניק את האפקט הנדרש לסיפור האדיר שהיא עתידה לפרוש בפניי. בקומה התחתונה ניצב ארגז גדול ובו אין ספור מכתבים, תצלומים ומסמכים. מעין ארכיון קטן שמתעד ומשמר נקודה אחת בחייה ובחיי בן זוגה שהיינו מצפים כי תעדיף לשכוח. אלא שעבור עיני, כבר אין מקום לשתיקה. ספרה מגולל סיפור אנושי כואב ומורכב. "רק אחרי 40 שנה, אחרי שהבנתי ועיכלתי את מה שקרה לו ולי, למשפחה, באו המילים. אך לפעמים גם הדממה יכולה לדבר את האמת אז רציתי למלא 200 עמודים של שתיקה", היא מתארת.

"הדור שלנו לא ידע לדבר", ממשיכה אסתר, "לכאב גדול אין מילים". היא מספרת כי לה לקח זמן למצוא אותן.
עיני נולדה ברוסיה ב־1940, לאחר שמשפחתה ברחה מפולין בזמן השואה. אביה גויס לצבא האדום והיא לא ראתה אותו מעולם, "בחיים לא אמרתי את המילה אבא". לימים היא כמעט תעמוד בסיטואציה דומה כאם לבנותיה.

אמה ואחותה הצליחו לשרוד ויחד עלו ארצה בשנת 1948. היום היא נזכרת כיצד איבדה את היכולת לדבר באותן שנים, מאימת המלחמה, "איבדתי את הקשר לעולם החיצוני, שמעתי הכל וראיתי הכל אבל הפסקתי לדבר, חייתי בתוך עולם פנימי שלי", היא נזכרת. כשהגיעו לחופי הארץ נשלחה המשפחה ללוד, ורק בחלוף השנים והשגרה הצליחה אסתר לחבור חזרה לעולם החיצוני, לדבר, לכתוב וליצור קשרים. בכיתה י"ב פגשה את מנחם, שכבר היה בקורס טיס. היא מודה בחיוך כי "מהרגע ששמעתי שהוא מקורס טיס ושהוא לא אשכנזי, כלומר לא ניצול שואה, זה הילך עליי קסם, ומאז אנחנו יחד, שזה כמעט 60 שנים".

ספרה של עיני נפתח ברגע שבו הכל השתנה, באותה טיסה גורלית, שממנה שמוליק חץ מעולם לא שב ואשר הובילה את מנחם לשלוש וחצי שנים של שבי. היה זה יום שבת, 18 ביולי 1970, כשחץ ועיני יצאו לטיסה במסגרת תקיפת סוללות טילי קרקע־אוויר כ־50 קילומטרים מערבית לעיר סואץ.

"נושא הל״א (לוחמה אלקטרונית - מ"ב) היה בתקופה ההיא בחיתוליו. לא רק אצלנו, אלא בעולם כולו. את הוראות ההפעלה שלו קיבלנו מרב סרן מחיל האוויר האמריקאי. פרופיל הטיסה שהוא הציע, שהיה הפרופיל שעובד על ידי חיל האוויר האמריקאי, הטריד אותנו מן הרגע הראשון", מצטטת עיני את בעלה בספר.

באותו היום נסעה אסתר יחד עם חברה לים, רק כדי לא לשבת ולחכות. "זה לא שהיו לי דאגות מודעות, החיים היו לגמרי רגילים", היא מספרת, "אבל כאשר מנחם היה מתקשר להודיע שהוא חזר מטיסה מבצעית, הייתי נושמת לרווחה מבלי להיות מודעת שלפני זה הייתי מודאגת".
אלא שהפעם הגיעה השעה 17:00 ואסתר לא קיבלה אף הודעה: "התחלתי להרגיש מאוד לא נוח, ואז הגיע מפקד הבסיס ודפק בדלת. כשראיתי אותו בדלת, הבנתי מיד מה קרה. הוא סיפר לי שטיל פגע במטוס, שחץ נהרג ושמנחם נטש את המטוס, צנח חי על הקרקע, נפצע בכל גופו ונתפס בשבי. זה בכלל נס שהוא נשאר בחיים בתנאים האלה".

מה עבר לך בראש?
"שאלתי מיד 'מה עכשיו?', והוא אמר לי ש־24 השעות הראשונות של השבי קובעות מה יהיה עם השבוי. לאחר 24 שעות החלו להופיע ידיעות על נפילת מטוס ישראלי ולי אמרו להתחיל לכתוב מכתבים".

הסבירו לך איך המכתבים יעברו למנחם?
“כן, את המכתב אני מוסרת לנציג הטייסת, לאחר מכן המכתב מועבר למטה חיל האוויר אל מדור נפגעים, ואחר כך לאגף מודיעין. שם יקראו בעיון כל מכתב שלי, כדי לוודא שאין בו חומר שלא מתאים להעברה. משם הוא יועבר לאיש הקישור הישראלי עם נציגי הצלב האדום, וממנו לאיש הצלב האדום, שיעביר לאיש הקישור המצרי, שיעביר לאיש המודיעין המצרי, שיעביר למתורגמן קורא עברית ורק אז יוחזר המכתב לאיש הצלב האדום, ובביקורו אצל השבויים יימסר המכתב לנמען. אני לא בטוחה לגמרי שזה הסדר המדויק של מסע המכתבים, אבל בכל מקרה הבנתי שמדובר בתהליך ארוך ומורכב ושהמכתב נחשף בדרך לעיניים רבות".

את המכתב הראשון כתבה אסתר בזהירות ובמבוכה רבה. היא כתבה אותו על נייר ציור של הילדות, מבלי להבין שאותה חתיכת נייר תהפוך לפיסה היסטורית משפחתית ולאומית. בסופו היא חתמה וכתבה: "אישי יקירי, לו רק יכולתי למלא איזושהי בקשה שלך והייתי מאושרת. מצפים לך כל רגע ושנייה, כל האוהבים אותך כל כך".

אותו מכתב ראשון הוביל לשרשרת ארוכה של מכתבים. למעשה, במהלך כל תקופת השבי שלח מנחם 105 מכתבים ואסתר שלחה 150. המכתבים נעים בין ביטויי אהבה כנים ומרגשים להתנהלות היומיומית הנוגעת לפרטים הקטנים ביותר של חיים משותפים. מנחם ביקש להישאר מעודכן, עודד את אסתר לחיות את חייה ורצה לשמוע עוד ועוד על כך. בנותיו גדלו והתפתחו בשנים הללו, ולו היו את מילותיה של אשתו ולעתים גם את מילותיהן שלהן כדי לספק לו הצצה.

מנחם כתב: "מזמן לא התייחסתי במכתבים שלי אל הילדות. ההרגשה שלי אליהן היא השלכה מדויקת של מה שאת כותבת לי עליהן. מה אני יכול להוסיף על מה שאת כותבת שלא היינו יכולים לחלום על משהו יותר מוצלח מליאת. קרן בתמונה נראית יותר מפרח, היא שמנה מאד וההבעה שלה ממש מקסימה, ליאת גם היא נראית מצוין ואני אוהב להסתכל בתמונות שלה, בעיקר באלה שהשיער מפוזר".
"לא פשוט לנהל זוגיות נורמלית בין אנשים שחיים יחד יום־יום, אז איך מנהלים מערכת יחסים במכתבים, במשך שנים, כשהחצי השני נמצא בשבי?", כותבת אסתר בספרה. "יש לי שליטה על המסירה שלהם לאחראים לצורך העברתם, אין לי שום שליטה על מתי יגיעו לנמען. יש שאלות, בקשות דחופות, אבל התשובות יגיעו כשכבר שכחתי באיזה הקשר הן היו. איך שומרים על התכתבות רלוונטית בחוסר שליטה כזה? איך משמרים, מחזקים קשר אהבה בתנאים כאלו?".

"אני לא עצוב לשמוע שאת מתגעגעת אליי, אני שמח לשמוע שרבים הדברים (פרט לילדות) שגורמים לך הנאה ושמחה, אבל אהיה עצוב מאד אם באמת יסתבר לי שהימים האלו 'מקלקלים' אותך...", כתב מנחם לאסתר. "בכל זאת בתוכי אני מרגיש מידה גדולה של ביטחון שאותה קשה לקלקל. אם אני לא הצלחתי... אז מי ומה יכול... ואני יודע שאת רוצה אותי כמו שאני רוצה אותך, צריכה אותי כמו שאני אותך, בלי תנאי ובלי גבול".

ובמכתב אחר כתב מנחם: "כרגיל כמו בכל פעם שאני מתיישב לכתוב לך עצוב לי, עצוב לי מאד. התחליף של כתיבת מכתב במקום להיות איתכן הוא, כמו שאת יודעת, תחליף לא מוצלח. אבל, זה גם הרע במיעוטו, ואלמלא חשבתי שהמכתבים שלי חשובים לך כמו שהמכתבים שלך חשובים לי, הייתי כותב לעתים יותר רחוקות, ורק לא להיות מוצף באותה הרגשה של חוסר אונים ושל ניתוק".

ב־29.8.70, כחודש לאחר נפילתו בשבי של מנחם, חזרה אסתר מהעבודה וגילתה כי ביתה מלא בקצינים ממדור נפגעים. היא הייתה בטוחה שאלה הגיעו על מנת להודיע לה כי מנחם שב הביתה, אך במקום זאת הם הגישו לה פתק מקופל לארבעה שכתוב בו בעברית, בכתב יד, על ביקורו של נציג הצלב האדום.

"זאת הייתה הפעם הראשונה שביקר אצלו איש הצלב האדום, ואת הדוח שלו קיבלו ותרגמו, ואני קיבלתי את התרגום", מספרת אסתר. "היום, כשאני חושבת על זה, זה גורם לי לאי־שקט, רציתי לראות את המקור, לראות אולי אני אבין בזה דבר אחר. מה אני יודעת מה מבין מי שתרגם את המקור? כך או כך המשמעות של הפתק הקטן והדל הזה הייתה גדולה, למרות האכזבה שחשתי, שבמקום שיאמרו לי כי מנחם חוזר אני מקבלת פתק קטן. אבל ידעתי שמפה והלאה יש כבר איזו מחויבות כלפי השבוי כי עכשיו יתחיל קשר קבוע עם הצלב האדום ובכל פעם שיבקרו אותו ידאגו שיהיה נקי, מסודר ושלא יהיה רעב. אין לי מילים להלל ולשבח את הצלב האדום בתקופה הזאת. באותם הימים הם היו אוויר לנשימה. הם היו מסורים לשבויים".

רק כעבור 40 שנים הצליחה אסתר לשבת ולכתוב את שעבר עליה באותם ימים. השינוי בגישתה הגיע עם הצטרפותה כמתנדבת בגמלאות לעמותת נט"ל, לאחר קריירה ענפה במשרד החינוך. נט"ל, שהוקמה ב־1998 על ידי ד"ר יוסי הדר ז"ל ויודי יובל רקנאטי, מהווה מרכז ייחודי לנפגעי טראומה מטרור, מלחמה או רקע לאומני ולבני משפחותיהם, ושם מצאה אסתר לראשונה את המילים.

"כמתנדבת שניהלה שיחות בקו סיוע בנט"ל, הצליחה אסתר להתקרב למרחב הטראומה ולעולם הפנימי באמצעות אחרים ואחרות", מסבירה ד"ר חנה חימי, מנהלת היחידה הקלינית בנט"ל. "באמצעות השיחות נעזרה במציאת מילים לכאב שלה, שהוביל לנתיב הנוסף והוא תיעוד המילים את 'הדיבור הפנימי' בכתב".

"אני האמנתי שלי לא קרה כלום, ככה חייתי במשך שלוש וחצי שנים", מוסיפה אסתר. "מבחינתי מה שקרה, קרה לו. הוא סובל, הוא במצב איום ונורא, אותו מענים. ואני? אני נשארתי בבית עם הילדים ועם החברים. זה היה מעוות, לא הרשיתי לעצמי לחשוב עליי, זה 'קול דממה דקה', אני הייתי כלום".

מה הכוונה "כלום"?
אסתר: "במשך שלוש וחצי שנים לא התלוננתי, לא באתי בטענות, הייתי 'ילדה טובה'. רק בגיל מאוד מאוחר, אחרי שכבר עבדתי במשך שמונה שנים בנט"ל וטיפלתי בנפגעי טראומה, התחלתי לעכל, להבין שמשהו מונח לי על הגב, על הנשמה, משהו כאילו מוחץ אותי. אלה כמובן היו החוויות שעברתי ולא התמודדתי איתן אלא לקחתי אותן כמובן מאליו".

"שלום הכי יקר שלי! כל מכתב שאני כותבת, אני מתפללת שיהיה האחרון. אתה כותב על אושר במנות, אני חושבת על אושר יחסי. בכל מצב בין טוב או לא יש רגעים טובים יותר ופחות. ביום חמישי שקיבלתי את מכתבך משבת, 31 באוקטובר, היה בשבילי יום טוב. לא יאומן שרק 4 ימים הפרידו בינינו".

חלק מהמכתבים מאוד אישיים ואינטימיים, למה בעצם החלטת לפרסם אותם?
"קודם כל כתבתי את הספר כדי לעשות חשבון עצמי. אבל מכיוון שגם מנחם לא דיבר ולא מדבר על השבי, והרי גם זו דרך לשרוד חוויות קשות, רציתי לתת לו קול".

הספר עומד כמעט יחיד בנוף הספרותי, לאור הגיבורה הראשית שלו. הוא ספר על מורשת קרב אך כזה העוסק בשאון היומיום ובתעוקת העורף. "רציתי לספר על ההתנהלות של משפחה קטנה בתקופה של שלוש וחצי שנים אל מול מה שהגורל זימן להם והם לא ביקשו", אומרת אסתר. "מי כתב על אישה קטנה שהיא מורה בבית ספר ומגדלת שתי בנות ועל חייה היומיומיים. אם הייתי מציעה נושא כזה לסרט או לתיאטרון, היו אומרים לי 'מה יש לכתוב על זה?', אבל היה לי לכתוב על זה 250 עמודים".

"בספר אסתר כותבת על תקופת השבי שלי", מוסיף מנחם, "אבל היא מתארת את מה שעבר עליה ועל הילדות שלנו. המכתבים שלנו, שהיו לחלק משמעותי של התקופה הזו, הפכו למעשה לסוג של יומן, עדות ליומיום. לא הייתה לי מניעה שהיא תשתמש בהם לכתיבת הספר. ההפך, התגובות החיוביות על הספר מאוד משמחות אותי".

ד"ר חימי: "אסתר בחרה בנתיבים מיוחדים 'לדבר' את כאבי הנפש סביב התמודדות עם שהיית בעלה בשבי במשך שלוש וחצי שנים. למעשה, הכתיבה אפשרה לדיאלוג הפנימי שניהלה עם עצמה סביב בחירותיה ודפוסי התמודדותה להתקיים בכל עת, בקצב שמתאים לה ולאורך זמן".
ואכן, הספר מציג התמודדות עם טראומה כפי שטרם קראנו אותה, הוא תוצר של שנים שחלפו בשתיקה אשר בסופן הגיעו המילים. לאורך הדפים קשה להתעלם מילדותה של אסתר וממעגל הכאב שנדמה שעובר בין נשות המשפחה. כשאני שואלת אותה אם הבינה כי סיפורה חוזר על סיפורה של אמה, היא משיבה: "היום אני יודעת לומר שמה שקרה לה, קרה לי. אבל את זה לא ידעתי אז, הבנתי את זה שכבר הייתי בת למעלה מ־60".

ב־6 באוקטובר 1973 פרצה מלחמת יום הכיפורים, וכפי שנאמר לאסתר שלוש שנים קודם לכן, שבויים שבים הביתה בעקבות שלום או בעקבות מלחמה. המחיר הכבד של הקרבות כבר ניכר סביבה, אולם בתוך בליל הרגשות היא ייחלה לסיומו של המסע המייגע שלה.

שלושה שבועות לאחר תום הקרבות, ב־16.11.1973, מנחם שב הביתה. אז, לדבריה של אסתר, מתחיל פרק ההתמודדות המשמעותי ביותר. "אי אפשר לתאר במילים את הקושי בהתאחדות הזאת", היא מתארת. "מהרגע הראשון שהוא חוזר אנחנו על שתי גדות, הציפיות והפנטזיות שלי אל מול הציפיות והפנטזיות שלו, הן לא התחברו בכלל". אסתר ממשיכה לספר, "מהרגע הראשון הוא היה בעולם אחר ואני הייתי בעולם אחר, וכל האשליות והפנטזיות, הכל טופח לך על הפנים. הוא אחרי שלוש וחצי שנים בחדר קטן, רוצה רק לראות, ליצור, לעשות, ואני לא חלק מהסיפור. אני בשבילו המובן מאליו. לא עלה בדעתו לחשוב שלי יש צרכים אחרים, ולא עלה בדעתי שלו יש צרכים אחרים".

הבלבול, האכזבות והתסכול שחשה עם חזרתו של מנחם במהלך ניסיונם לבנות את חייהם מחדש צפו מחדש בעבודתה בנט"ל, כשהיא עצמה ליוותה פדויי שבי. "חייתי עם איזושהי גיבנת על הגב", היא אומרת. "אולי הייתה זאת הגיבנת של השואה, או אולי הגיבנת של השבי, אבל אף פעם לא דיברתי על זה, לעצמי לא נתתי מילים. והנה רוצה האלוהים ואני באה לעזור בנט"ל ואני נעזרת, אני ניצלת, כי מפנים אליי פדויי שבי, ואני מדברת עם האנשים האלה ויחד איתם אני מחפשת מילים לכאב שלהם ואני נותנת מילים לכאב שלי. ולאט־לאט אני מרגישה איך אני מתחילה לנשום, איך אני מזדקפת. ואז הגעתי להחלטה לשבת ולכתוב על תקופת השבי".

הכתיבה סייעה לך להבין גם את ההתמודדות עם החזרה הביתה?
"בדיעבד, עם כתיבת הספר עניתי לי על שאלות רבות".
"הרבה את כותבת ומתלבטת בנושא טיב המכתבים שלך ושלי", כתב מנחם. "האמת היא שזה בכלל לא צריך להוות בעיה, וכמו שכתבתי לך פעם, לגביי 'שמחת המכתבים' כמעט ולא תלויה בתוכנם. כמעט, אבל לא לגמרי. גם אני יכול להעיד שיש מכתבים שמשמחים אותי יותר, ואלה הם בעיקר אותם מכתבים שמתוכם אני שואף את אווירת הבית, מרגיש את דופק החיים שלך על כל הלבטים וההתלבטויות שבהם". 