מבקרים השוו אותו למארק טוויין ולצ'רלס דיקנס. המשורר טד יוז אמר עליו שהוא מגדולי הסופרים בני זמננו, והנרי מילר דיבר על העולמות המופלאים והנוראים שהוא ברא. יצירתו המתורגמת הצליחה לכבוש את דמיונו של הקורא המערבי המודרני, למרות התרחשותה בעולם שהיה ואיננו ועל אף - וזה העל אף הגדול - שכתב ביידיש.
"אנשים שואלים אותי לא פעם, למה אתה כותב ביידיש?", פתח ב־1978 את נאומו במסיבה בשטוקהולם, ערב לפני שהוענק לו פרס נובל. "אנסה עכשיו לתת תשובה לשאלה זו. התשובה שלי תהיה יהודית, ובמילים אחרות, אשיב על השאלה בשאלה. התשובה היא: מדוע שלא אכתוב ביידיש? האם אני מעדיף לכתוב בסינית, או בטורקית?... יידיש היא שפה סובלנית. העיקרון הבסיסי של היידיש הוא עיקרון קומוניסטי: מה ששלי הוא שלי, מה ששלך הוא גם שלי. וכך, בתרחיש הגרוע ביותר, אנו משתמשים במושגים הלקוחים מאנגלית, פולנית, רוסית - מה שעובד".
יצחק בשביס־זינגר כתב וכתב: על חיי היהודים בעיירות קטנות ועל המלחמות בין חצרות הרבנים; על האנשים הבודדים, הפרטיים, שנקרעים בסבך חייהם, כלואים בחרדותיהם ובתשוקותיהם; על התנודות האופייניות של הגורל האנושי; ועל העלייה המסחררת ועל הנפילה המסחררת לא פחות ממנה לתהום. החיים, על פי בשביס־זינגר, הם מסע ארוך אל השמיים או אל הגיהינום. לרוב אל הגיהינום.
פעם אחר פעם הוא הצליח ליצור את האשליה שהחיים שעליהם הוא כותב אינם מתים, כאילו אלה עולמות שלא נעלמו במלחמה האכזרית. "האשליה היא חלק חשוב מחיינו", טען, "כל אחד חי בהרגשה כי הוא יוסיף לחיות לעולם, הוא מתנהג כאילו לא ימות לעולם, ועל כן אינני חושב שיחסי לנושאי הכתיבה שלי הוא מלאכותי. זה טבעי ובריא מאוד. עלינו להמשיך לחיות ולכתוב".
30 שנה בדיוק חלפו מאז הלך לעולמו, אבל ליצירתו הענפה, שתורגמה לעשרות שפות, כוח חיות משלה. היא עומדת במרכזם של הרצאות וכינוסים, וספריו רואים אור במהדורות חדשות וזוכים לעיבודים לתיאטרון ולקולנוע.
הצצה אקראית בכבודה, רק מהחודשים האחרונים, מעלה את "אהבה אסורה", דרמה בהשראת הסיפור "חורבן קרשב", שעלתה בפסטיבל הקריאה הראשון של תיאטרון חיפה; "שושה" ו"שונאים, סיפור אהבה", שעלו בתיאטרון גשר לציון יום הזיכרון הבינלאומי לשואה; "טייבלה והשד", שעלתה לאחרונה בתיאטרון החאן; וברקע תלמידי ישראל, שנחשפים ליצירתו שנה אחר שנה, מי יודע כמה שנים, עם יצירות כמו "המפתח" ו"העבד".
בית הדין של אבא
בשביס־זינגר נולד בעיירה בילגוראיי לפנחס מנדל, תלמיד חכם, ולבת שבע, אישה דיכאונית ומשכילה, בסביבה שהתקשתה לקבל את סקרנותה. משפחה לא שמחה, בלשון המעטה. לזוג נולדו ארבעה ילדים, מתוכם שלושה כותבים יוצאי דופן: הינדה אסתר, חולת אפילפסיה מבריקה, שחיברה את "מחול השדים", "יהלומים", סיפורים קצרים ועסקה בתרגום; ישראל יהושע, מחברם של רומנים מופתיים כמו "יושה עגל", "בית קרנובסקי" ו"האחים אשכנזי"; ויצחק. משה היה רב בפולין ונרצח.
ב־1908, עם מינויו של פנחס מנדל לרב בוורשה, המשפחה השתקעה שם. בנאומו בטקס קבלת פרס נובל תיאר בשביס־זינגר את הבית: "בית אבי ברחוב קרוכמלנה בוורשה היה בית לימוד, בית דין, בית תפילה, בית למספרי סיפורים, וגם אולם חתונות וסעודות מצווה. בהיותי ילד שמעתי מפי אחי הגדול ורבי, ישראל יהושע זינגר, את כל הנימוקים שבפי הרציונליסטים נגד הדת. מפי אבי ואמי שמעתי את כל התשובות שהאמונה באלוהים יכולה לתת לאלה השרויים בספק ומבקשים את האמת...
"חרף ספקנותי אני מאמין שאומות העולם יכולות ללמוד הרבה מאותם יהודים, מאורח מחשבתם, מהאופן שבו גידלו את ילדיהם ומיכולתם ליצור אושר במקום בו אחרים אינם רואים דבר זולת עוני וביזיון".
הבית הזה היה במה אנושית שעלו אליה תמהוניים, פשוטי העם, מוכי גורל, צעירות וקשישים, שבאו לבקש את עצת הרב. ויצחק הצעיר התבונן בכולם ואת כל מה שראה כתב בספרו "בית הדין של אבא".
במלחמת העולם הראשונה נאלצו בני המשפחה להתפצל וב־1914 עברה האם עם יצחק ומשה לעיר הולדתה בילגוריי. עם תום המלחמה חזרו לוורשה. יצחק נרשם לסמינר לרבנים "תחכמוני" וכעבור כשנתיים החליט שאינו מתאים לשמש כרב ועזב את הלימודים. בעצת אחיו, הלך ונפרד מהסממנים המסורתיים והחליף אותם בלבוש מודרני. הוא החל בכתיבת סיפורים בעברית, אבל עד מהרה עבר ליידיש.
בשנת 1935, אחרי צאת ספרו "השטן בגוריי" ובזמן שהנאציזם עמד בשערי פולין, היגר בשביס־זינגר לארצות הברית. אמו ואחיו הצעיר נשארו בפולין. הוא חבר אל אחיו, ישראל יהושע, שיעץ לו כבר ב־1923 להצטרף לאיגוד הסופרים והעיתונאים היהודים. שם הכיר רבים מחבריו הטובים, כמו אהרן צייטלין.
הוא הגיע חסר כל לאליס איילנד ומשם המשיך לניו יורק, שם קיבל סיוע כלכלי מאחיו, שדאג לו לעבודה כמגיה ובהמשך ככותב טור קבוע בעיתון היידי "פארװערטס" ("קדימה"), גדול עיתוני היהודים בעולם. אבל במשך שבע השנים שבהן עבד בעיתון בקושי השתכר למחייתו. אלה היו שנים של שיתוק רוחני. שפתו הלכה ועזבה אותו, והחשש שנגזר עליו להישאר סופר של ספר אחד לא הרפה.
ב־1950 ראה אור ביידיש ובאנגלית ספרו "משפחת מושקט". הספר, שהתפרסם בהמשכים, הקפיץ את משכורתו ב־50 דולר לשבוע, אבל אצל קהל הקוראים האמריקאי הוא לא עורר רושם מיוחד. לא רק שכתב בשפה הולכת ונעלמת, גם המתרגמים עצמם כמעט שלא ידעו להתמודד עם דקויותיה. רק מאוחר יותר, עם פרסום הסיפור "גימפל תם" בתרגומו של סול בלו לאנגלית כעשור אחרי השואה, נפרצה הדרך לקהל האמריקאי. אחר כך הגיעו "העבד", "עושה הנפלאות מלובלין", "האחוזה" ו"הנחלה", קובצי סיפורים ועוד.
בשביס־זינגר היה סופר מאוד פורה של כמה עשרות רומנים ומאות רבות של סיפורים, כמה גרסאות ספרי זיכרונות. "כותב בלתי נלאה במספר סוגות, כולל עיתונות יומיומית ביידיש - ביקורת ספרותית וכולי", אומר פרופ' אברהם נוברשטרן, מנהל בית שלום עליכם. "כמותית, רוב הכתיבה שלו הופיעה בעיתון היומי 'פארווערטס'. רק חלקה הגיע לכדי פרסום בספרים".
4,000 דולר לסיפור
הוא דיבר אנגלית שוטפת, אבל שפת היצירה היחידה שלו הייתה היידיש. "הנושאים שלי דורשים את שפתי זו", טען. "אני יודע ש־40 אחוזים מטיב היצירה הולכים לאיבוד בשעת התרגום", אמר למרגלית בנאי בראיון ל"מעריב" בשלהי 1967, "אבל התרופה לכך היא לכתוב כך ש־60 האחוזים הנותרים יהיו כשלעצמם בעלי ערך, או פתרון טוב יותר: לכתוב דבר שיהיה טוב לא ב־100 אחוזים, אלא ב־140 אחוזים.
"כשהתחלתי לכתוב, לא נשמע כלל שסופר ישתכר מכתיבה. כתבנו מאהבה", התוודה. "לכן גם היום אני מתפלא כל אימת שהדוור מביא לי צ'ק. כאשר אני יושב לכתוב, אני חושב אך ורק על מה שברצוני לכתוב. הנושא, הטיפוסים, התיאורים, אבל כשהספר גמור, אני נהנה מאוד לראות אותו נמכר".
פרופ' נוברשטרן פחות מתרשם מההצהרות שבשביס־זינגר נשא בפני התקשורת. "הוא היה סופר מאוד ערמומי וכאדם פרטי לא הכי נחמד. הוא ידע שמקור ההכנסה העיקרי שלו היה התרגומים לאנגלית ולא הפרסום ביידיש. הוא היה צריך כמובן גם לעמול וגם לשבח את טיב התרגום לאנגלית, וזה מה שפתח בפניו אופקים ואת העולם התרבותי בארצות הברית, לא רק מבחינת מכירת ספרים אלא גם בהזמנות להרצאות, פרסים וכולי. כמהגר שהגיע חסר כל וכמי שגדל במשפחה ענייה באחד הרחובות העניים ביותר של ורשה היהודית, העניין הכספי מאוד העסיק אותו והעיק עליו כל ימיו".
מוזר ככל שזה נשמע, השינוי הגדול מאז זכה בנובל היה הסרת מספר הטלפון בביתו במנהטן מספר הטלפונים ומעבר למספר חסוי. "נהגתי, ואני ממשיך לכתוב בשעות הבוקר", סיפר בשנת 1982 בראיון ל"מעריב" לעפרה אליגון, שאיתה רקם ידידות מיוחדת. הרי "מעריב" שימש עבורו אכסניה קבועה ופרסם כל סיפור שהגיע אליו במשך תקופה ארוכה מאוד.
לצד גדולי הביטאונים הספרותיים והמגזינים הגדולים, ה"ניו יורקר" שילם לו בין 3,000 ל־4,000 דולרים לסיפור. מגזין "פלייבוי" יותר. "פעם, בימים הרחוקים של לחץ ודוחק, בקיבה מזמרת לתבשיל שלא היה, הייתי ישן עד 12:00, עד 13:00. אחרי כן, כשרווח לי מבחינה כלכלית ויכולתי לישון עד שעה מאוחרת, התחלתי להשכים קום. היינו אוכלים ארוחת בוקר במטבח, אשתי הייתה הולכת לעבודתה במחלקת השמלות של לורד אנד טיילור, ואילו אני הייתי נשאר בבית, יושב ומנסה לכתוב משהו בין טלפון לטלפון".
בנו היחיד, ישראל, נולד בוורשה מזוגיות שניהל עם רוניה (רחל) שפירא. בני הזוג לא נישאו מעולם. ב־1940 נשא לאישה את אלמה וסרמן, יהודייה ילידת גרמניה שהכיר קיץ אחד בחווה חקלאית. לאחר פרידתו מרוניה ניהל איתה קשר מכתבים שהלך והתרופף. ישראל הבן נשאר עם אמו, שהאמינה באידיאולוגיה הקומוניסטית, עבר איתה למוסקבה וכשהיה בן 9, עלה איתה ארצה. הוא היה חבר קיבוץ בית אלפא, סגן עורך "על המשמר", ערך את "חותם", ייסד את מוספי "הדף הירוק" ו"קו למושב". אומנם את המכתבים ששלח אל אביו נהג לפתוח במילים "אבי היקר", אבל מעולם לא קרא לו בפניו "אבא".
האב ובנו נפגשו בניו יורק לראשונה 20 שנה אחרי שנפרדו בפולין. ישראל, שהגיע לשם כשליח השומר הצעיר, כבר הספיק לשנות את שמו לזמיר. שני זרים מוחלטים. האחד יידישיסט בכל רמ"ח איבריו, קפיטליסט מוצהר שראה בסטלין רוצח. השני חי וחולם בעברית, סוציאליסט מרקסיסט שראה בסטלין אלוהים. רק כאשר הבן החל לקרוא את כתבי אביו, החל ביניהם תהליך ההתקרבות. השלב הבא היה ההצעה מצד האבא: תרגם אותי. הפגישות הספרותיות היומיות בדירה שבסנטרל פארק בין האב הקפדן לבנו הפכו ליותר ויותר אישיות. התעריף: דולר לפגישה.
אינני אלא סופר יידי
בשביס־זינגר צמח ממסורת הפרוזה ביידיש של הקלסיקונים: י"ל פרץ, שלום עליכם, מנדלי מוכר ספרים. את ההומור של שלום עליכם הוא המיר באירוניה מושחזת. נטש את האידיאליזציה של ההווי החסידי של פרץ במבט מאוד מפוכח, אבל בעצם נזקק במידה רבה לחומרים דומים. הרי חלק מרכזי של יצירותיו מתרחש בפולין היהודית - בדורו הוא, דור אחד או שניים לפניו ובפולין היהודית במבט היסטורי.
אחת השאלות שחזרו ועלו בהרצאותיו היו האם סול בלו וברנרד מלמוד הם לדעתו סופרים יהודים אמריקאים. "לדעתי, הם סופרים אמריקאים שבמקרה הם גם יהודים", נהג להשיב. "סופר יהודי איננו מישהו יהודי במוצאו ומדי פעם עוסק גם ביהודים ביצירותיו. סופר יהודי הוא אך ורק מי שנתון כל כולו ביהדות. אני סופר יהודי הרבה יותר מאשר פיליפ רות, למשל, אבל אילו שאלתם את אבי לדעתו, היה משיב לכם שאינני סופר יהודי כלל. שאני סופר גוי.
"הזכות להיקרא סופר יהודי ניתנת לאלה שעסקו אך ורק בבעיות דת. לומר את האמת, הרי אינני אלא סופר יידי. סופר יידי הכותב על דברים הידועים לו". כמו יתר סופרי היידיש, האמין שהוא היהודי האותנטי וכתיבתו היא האותנטית, ואלו שכותבים באנגלית הם "חצי יהודים".
פרופ' נוברשטרן מזהה פה משחק כפול: "הוא ידע שפרסומו ומעמדו הם בזכות התרגומים האלה: אני היהודי האותנטי, שהאותנטיות שלו ניכרת כאשר היא מוצגת בפני העולם הגדול בתרגומים. הביקורות ביידיש העלו כנגדו טענות על כך שהוא מוכר אותנו לגויים, שהוא נהנה לתאר את הצדדים האפלים של ההוויה היהודית. בחלק מהביקורות אפילו נכתב שהקו שלו בתיאור הדמויות, בוודאי ברומנים, פשטני".
למשל, כשיצא "שושה", המבקר הנודע ג'ון ביילי (בעלה של הסופרת אייריס מרדוק), לא חסך שבטו ופרסם ב"אובזרוור" הלונדוני ביקורת מגעילה למדי: "את יצירתו של בשביס־זינגר יש להעריך תמיד לפי הסטנדרטים הגבוהים ביותר, ואומנם בהשוואה לרומנים כמו 'העבד' או 'עושה הנפלאות מלובלין', מתגלה 'שושה' כספר חסר גמישות ודמיוני רק למחצה. הבלתי צפוי החוגג תמיד ביצירותיו של זינגר, נראה כאן מלאכותי, ולעתים אפילו צפוי ממש". נו, שוין.
הוא העיד על עצמו: "אני יליד עיירה קטנה שנשארה לחיות במאה ה־17. סיפוריי וספריי הם מאותה תקופה. איני זקוק לחקירה היסטורית. הם בתוכי. כל הפרטים הקטנים ביותר של התקופה, אני מזדהה איתם. אני פשוט יודע אותם באופן אינטימי. כנראה חייתי גם אז. הרי זה ברור וידוע שאני מאמין בגלגול נשמות".
הוא האמין בכל לבו שאנחנו מוקפים בכוחות בלתי נראים שאינם מוכרים לנו, ואף הצהיר: "אני מקווה שבמאה ה־21 יהיו הבריות שבעים לגמרי מן הטכנולוגיה ואז יתפנו סוף־סוף לחיפוש אחר אוצרותיהם הפנימיים ויגלו פלאי פלאות אמיתיים".
שדים ורוחות הם חלק בלתי נפרד מהסיפורים הקצרים שכתב. "מהרומנים שכתב לאורך כל חייו בארצות הברית, כלומר אלו שפורסמו כסיפורים בהמשכים בעיתון 'פארװערטס', הם נפקדים. אלו נכתבו באופן ריאליסטי. אין שדים ורוחות", מסביר פרופ' נוברשטרן. "דווקא בסיפורים הקצרים הוא יכול היה להוכיח שהוא יהודי אותנטי. הוא נשען על המסורות הפולקלוריסטיות שהיו נפוצות בכל עיירה ובכל משפחה יהודית במזרח אירופה. לא במקרה אחד המחזות המצליחים ביותר הוא 'הדיבוק' של ש. אנ־סקי.
"הפן הלא רציונלי היה מאוד מושרש בצורת קמעות, אמונות למיניהן בייחוד סביב נשים הרות ואחרי לידה, לחשים כשיוצאים בלילה. צריך להבין שהמציאות היומיומית במזרח אירופה הייתה מאיימת ומלאת סכנות. אפשר לחשוב על הקבלה מסוימת, ואת זה אני אומר בזהירות, בין העניין הרב שעורר גרשם שלום בעולם הקבלה ובין המעמד שבשביס מדגיש בסיפוריו לאותו עולם לא רציונלי".
בסוף הטוב ינצח
לילדים החל לכתוב רק כשהיה בן 60. קובץ הסיפורים הראשון היה "זלאטה העז ועוד סיפורים" (1966, הארפר אנד רו). אחריו הגיעו יצירות נוספות כמו הנובלה "פונדק האימה" (1968) וקובץ הסיפורים "שלומיאל יוצא לוורשה" (1969). על האיורים הופקדו מאיירים מוערכים כמו מוריס סנדק, אורי שולביץ, מרגוט צמח ואריק קארל.
"אני אוהב לכתוב סיפורים לילדים ויש לי מאה סיבות לכך. לא אמנה את כולן", אמר בטקס קבלת פרס נובל. "ראשית, מפני שילדים קוראים ספרים ולא ביקורת על ספרים. שנית, מפני שאם משהו מוצא חן בעיניהם, הם מצפצפים על מה שכותבים המבקרים. ושלישית, מפני שאינם מחפשים בספרים מי הם ומה רצונם כמו המבוגרים, שכבר איבדו את היכולת להבין את עצמם. ורביעית, מפני שהקריאה אינה משמשת להם דרך להתגבר על הרגש, שהם כמו זרים לבני האדם האחרים. וחמישית, מפני שאינם אוהבים פסיכולוגיה.
"כאן נדלג על סיבה אחת. ושביעית, מפני שהם עוד מאמינים בשדים, וברוחות ובסימני פיסוק, ועוד דברים כאלה שאינם באופנה. ושמינית, מפני שאינם מחפשים בספרים דברי מדע והסתמכות על ספרי מדע אחרים. ותשיעית, מפני שהם יסגרו ספר משעמם מבלי להתבייש מפני מישהו. ועשירית, מפני שאינם מצפים שהסופר האהוב עליהם ידבר רעות על בני אדם".
ורדה קנול יהלום, מרצה לתיאטרון, במאית ומייסדת תיאטרון מכללת אורנים שעיבדה לתיאטרון את "ביש וגדא" (תרגום: דוד בן נחום), אומרת שביצירתו לילדים, ובמיוחד בספר זה, אפשר לראות כמה מהמרכיבים המאפיינים את יצירתו: העולם נשלט בידי כוחות שהם מעבר לעולמנו, המאבק המתמיד בין הכוח ההורס לבין הכוח שוחר הטוב, הגיבור הוא כלי משחק בידי כוחות אלה ובזכות תבונתו וטוב לבו ובכוח האהבה הוא גובר על כוחות הרשע ומנצח.
"העולם של מטה הוא העתק ארצי של העולם של מעלה. וכמו ביש גדא, שהוא מעין שטן מכוער ודוחה לילדים, כך כילי, היועץ הנוכל של המלך, נכשל במזימותיו כי מולו ניצבת זהרה הנסיכה שאוהבת את תם, שכשמו כן הוא, ותעשה הכל כדי להצילו", היא אומרת. "הטוב מנצח כשהוא מצליח להרדים את כוחות הרשע, אבל זה מאבק מתמיד. אין חסינות מפני הרוע האורב לכולנו, ואנחנו איננו אלא כלי משחק בידי כוחות־על. מעין מדע בדיוני ביידיש אבל בלי היידישקייט.
"את 'חלב הלביאה', שהתגלגל מהמדרש אל האגדה הידועה של ביאליק, בשביס־זינגר העביר דרך פילטר שסינן מתוכו את היסודות היהודיים והפך אותו למעשייה עממית אוניברסלית. זהו סיפור לילדים שנושא את המסר שלא רק שהטוב צריך לנצח בסוף, אלא גם שצריך שהניצחון יהיה תוצאה של מעשה האדם ולא של כוחות מעבר לו".
בין שתי נשים
הוא האמין בכל לבו שגם כאשר הוא כותב על דמות שונה בתכלית ממנו, הוא נמצא בה והכל אמת. "כדי לבדות דברים צריך לדעת את האמת לפרטיה ולהתנסות בה. כל נושאי כתיבתי ישנם בתוכי. הם אני. כל גיבוריי".
ומה עם הגיבורות? בשביס־זינגר היה ידוע כחובב נשים. מ"המוזות של בשביס־זינגר", סרטם התיעודי של שאול בצר ואסף גלאי, אפשר ללמוד על צי המתרגמות שאסף סביבו ועזרו לו להפיץ את יצירתו. עם חלקן, היחסים גלשו מעבר. "אני עבדן הנאמן של שתי אלילות - נשים וספרות", כתב בספרו האוטוביוגרפי "מוורשה עד ניו יורק". "כל אישה החולפת על פניי ברחוב היא חידה בעיניי, אני סקרן לפענח את אופייה".
חוקרת הספרות ד"ר יהושבע סמט־שינברג אומרת שסביב יצירתו של בשביס־זינגר מרבים לדבר על "הנשים של בשביס". בהשראתן שרטט את דמויות הנשים ביצירותיו. "אך נדמה לי שיותר מכל מאהבותיו, נשותיו וידידותיו הרבות - היו בעבורו השראה שתי נשים - האם והאחות. אליהן חזר שוב ושוב, את אישיותן ניתח בכתביו האוטוביוגרפיים, עליהן שוחח בראיונות תקשורתיים, ומכוח תכונותיהן רבות העוצמה - בצלמן ובדמותן הוא יצר דמויות נשים רבות בספריו.
"האם בָּשֶב - בת שבע, מתוארת על ידי ילדיה כאישה שניחנה ביופי ייחודי שלא ראו כמוהו: אדומת שיער, תמירה וחטובה. בשב ירשה מאביה הרב נטיות אינטלקטואליות מובהקות: היא הייתה בעלת תאוות ידע עצומה, למדה עברית בכוחות עצמה, בעלת שליטה מלאה בספרי התנ"ך - ולא פעם, בשעת הצורך, מילאה את מקומו של בעלה, שהיה טיפוס לא כל כך כריזמטי, בפסיקה ובהנהגה.
"בשביס־זינגר מספר בהערצה כי אמו הייתה תמיד בוררת היטב את מילותיה, אך כשהביעה את דעתה, עשתה זאת באופן נחרץ ומלא השראה. הוא מתאר אותה כאישה עצובה מאוד. נישואיה לאביו, הרב, לא עלו יפה והיא שקעה בדיכאון שליווה את רוב חייה הבוגרים והפך אותה לאישה קשה, מנוכרת ומכונסת. היא התעניינה בלימוד, והייתה כלואה בסבך הטרגי של אישה משכילה בעולם שלא הכיל את נטיותיה. מטלות הבית וחובת גידול הילדים חנקו אותה, ולאחר שילדה את בתה אסתר, סבלה מחוסר תפקוד עד שמסרה את התינוקת למינקת שגידלה אותה בשלוש השנים הראשונות לחייה.
"בחשבון אחרון, בשביס־זינגר הוא 'בן של אמא' במובן הכי עמוק של הביטוי. בשנת 1927 - כשהוסיף את השם 'בשביס' של בת שבע, לכבודה של אמו, ביקש לומר משהו על מידת התייחסותו לבת שבע, לפני התייחסותו ל'זינגר' של האב והאח הגדול, שכבר נודע כסופר יידיש מפורסם".
על קיומה של האחות, הינדה אסתר, שמעו קוראיו הרבים של בשביס־זינגר מהסיפור האוטוביוגרפי "אחותי", סיפור שעוסק בזיכרונות ילדותם המשותפת. "ממש כמו אמה, הייתה הינדה אסתר מבריקה ותאבת ידע, וניסתה בכל כוחה ליצור מעמד של שווה בין שווים בקרב אחיה", אומרת ד"ר סמט־שינברג. "היא הייתה שאפתנית ולוחמנית, אך גם היא לא הצליחה לממש את מאווייה. בנה מספר עליה שכל חייה היו כאילו רדפו אחריה שדים.
"אחיה, בשביס־זינגר פסק באחד הראיונות: 'היא הייתה מטורפת על כל הראש', ו'היה נראה כאילו נכנס בה דיבוק: הכל היה מוגזם אצלה. כששמחה הייתה מתפוצצת מרוב שמחה, כשנפל עליה מצב רוח רע, הייתה שופכת דמעות כמים ופעמים רבות התעלפה. אחרי התקף של בכי תמרורים הייתה מתחילה לרקוד לבדה".
"בנפש אחותי התרוצצו והתנגשו תכונות אופי מנוגדות. אילו הייתה חיה בזמנים אחרים ובנסיבות שונות הייתה עשויה להיות איזו מין בתולה מלודמיר, או מישהי שדומה לאדל, בתו האהובה של הבעל שם טוב, שהייתה רוקדת עם החסידים. אחותי הייתה חסיד לבוש שמלה'.
"עוד הוא מספר כי בגיל 12 סבלה אחותו מתסמינים של הריון מדומה. בארכיון הספרייה הלאומית ישנם מכתבים של אסתר קרייטמן למלך ראוויטש בשנות ה־30 וה־40, שבהם היא מתעדת את ניסיונותיה הנואשים לקבל מעט הכרה על ספריה, ומספרת שאחיה לא עשו דבר כדי לסייע לה לסלול לעצמה דרך כסופרת משמעותית".
בשביס־זינגר גדל באווירה של מודעות מתמדת להתנהגויות משונות וחסרות הסבר של אחותו ואמו - ולטענתו החיים במחיצת שתיהן גרמו לו סיבוכים ביחסיו עם נשים. בבגרותו עמד על הזיקה בין התפרצויותיה של אחותו וגילויי הרגש העזים שלה לבין מלאכת הסיפור והכתיבה שלו - הוא אכלס את ספריו בדמויות נשיות תוססות, דברניות, מטורפות ומטרידות, שייצגו את נוכחותה הבעייתי והמוזר של הינדה אסתר בחייו.
ד"ר סמט־שינברג מדגימה: "במרכז 'השטן בגוריי' עומדת דמותה של רחל'ה, צעירה עלובת נפש שנמלטת מפני גזירות חמלניצקי ומשוכנעת שהשטן עיבר אותה ושנכנס בה דיבוק. קיים דמיון מדהים בין סבלה של רחל'ה, הדמות הבדויה, לזה של הינדה'לה, האחות מן החיים. שתיהן היו פגיעות מאוד, רגישות עד טירוף. שתיהן סבלו מתפקוד הורי לקוי כשנזנחו בילדותן, שתיהן סבלו מהתקפים אפילפטיים, לשתיהן הייתה פסיכוזה הקשורה בהריון מדומה והתנהגות פרוורטית.
"גם יצירות מאוחרות יותר של בשביס מאוכלסות בדמות אחותו: הוא הרבה לכתוב דמויות נשים היסטריות פרועות, מבוהלות, ולא רציונליות. מאשה מ'שונאים - סיפור אהבה', מגדה מ'עושה הנפלאות מלובלין' וגם דמותה של ינטל, שאותה שרטט בשביס־זינגר על בסיס אישיותה המרדנית הייחודית של אחותו, אך לא מעט גם על דמותה של אמו, שהיו לה אספירציות למדניות: אביה של ינטל היה אומר לה: 'ינטל, יש בך נשמה של גבר', ורעבונה ללימוד התורה היה כה גדול, עד שלאחר מות אביה היא קיצצה את שערה והותירה פאות בלבד, לבשה בגדי בחור, והרחיקה לעיר אחרת, שם התחזתה לבן ישיבה, ומצאה את עצמה, לאחר גלגולים שונים, מאוהבת, כאישה בתחפושת של גבר, בחברותא שלה בישיבה".
יהודי בשר ודם
"אם תדעי לענות, תקבלי גם את פרס נובל", משיב פרופ' נוברשטרן על השאלה מה סוד קסמו של בשביס־זינגר. ומה בכל זאת? "הוא רצה להראות את היהודים מן הדורות הקודמים כאנשים בשר ודם. צריך לזכור שהנטייה להראותם כבשר ודם קיבלה יתר תוקף אחרי השואה. הוא כתב על עולם יהודי שנרצח, והראה שמדובר באנשים עם החולשות האנושיות הרגילות.
"בביקורת שנכתבה עליו ביידיש האשימו אותו שהוא מפריז בתיאור החולשות האנושיות של הדמויות שלו. יש נטייה טבעית להרוס מיתוסים והוא במידה רבה השתלב במגמה הזאת, שגרסה שהעולם היהודי לא היה אחיד, בוודאי לא היה מקודש, כפי שאפשר היה להעלות מספרי הלימוד. יש פה תהליך כפול מעניין: ההילה הגדולה שלה הוא זכה הייתה בזכות התרגומים לאנגלית. מאנגלית ספריו תורגמו לשפות אחרות, ולדאבוננו רוב התרגומים לעברית נעשו על פי התרגומים לאנגלית במקום ללכת למקור.
"בשביס־זינגר עצמו תרם תרומה מכרעת למגמה המעוקמת הזאת. הוא טען, ובצדק, שכאשר תרגמו את יצירותיו לאנגלית הן קוצרו ושונו. לקורא היהודי האמריקאי ובארצות אחרות בעקבותיו, היצירות האלה מילאו תפקיד כפול: מצד אחד הצצה לעולם יהודי שנחרב וסיפוק ההתעניינות והמציצנות לאותו עולם יהודי, ומצד אחר - להראות שאותו עולם יהודי היה כדרך כל אדם".
כמקובל אצל היהודים המזרח אירופים שהיגרו לארצות הברית, הוא חילק את זמנו בין ביתו בניו יורק למיאמי, שהפכה לבית השני של הפנסיונרים כשמזג האוויר היה נוח. הוא נפטר במיאמי ב־24 ביולי 1991, ונקבר בבית קברות קטן ליד ניו ג'רזי. בעת העמדת המצבה גילה ישראל בנו שיש בה שגיאות. היידיש בסדר גמור, אבל במילה "בשביס" באנגלית יש שגיאה, ובציון העובדה שהוא זוכה פרס נובל כתוב כ"פרס נוובל".
פעם, כשנשאל אילו ניחן בכוח קסמים כפי שיש לו בספריו מה היה עושה, ענה: "הייתי שם קץ לכל הפשעים ולכל המלחמות. הייתי רוצה ליצור עולם אחר, בתקווה שאצליח יותר מאלוהים. תנו לי יכולת זו, ואז תראו את השגיאות שהייתי עושה".