בניגוד לדני, גיבור ספר הילדים הראשון שלה “בעקבות הקול שלי”, היוצא בימים אלה, אסנת שיר־וישינסקי לא הייתה מעודה ילדה שפחדה להשמיע את קולה בכיתה. “להפך”, היא מדגישה. “כילדה פטפטנית ומרדנית בבית הספר ‘יסודות’ בפתח תקווה, אי אפשר היה להשתיק אותי, והמורה מירה נאלצה למרבה המבוכה שלי להעמיד אותי לא פעם בפינה”.
אלא שזו לא הייתה המבוכה היחידה ששיר־וישינסקי חוותה אז. “כמי שבאה ממשפחת ששון, התימנית־עיראקית, משכונת אחדות, לא היה לי פשוט להיקלט בתיכון ‘ברנר’ במרכז העיר”, היא מודה. “כשראיתי שם תלמידה שחומה למדי, שאלתי אותה לתומי אם היא תימנייה. ‘חס וחלילה!’, היא השיבה והורידה לי את כל הביטחון. אבל היכולת להופיע ולהיות זאת ששרה את ‘שיר הרעות’ בטקס יום הזיכרון אפשרה לי להתברג מבחינה חברתית במקום הנכון, מה שאין לדני שבספר”.
למימון ההמונים לספר
איך עלילות אלו הפכו לספר?
“כשלמדתי כעבור הרבה שנים באוניברסיטת תל אביב לוגותרפיה, כלומר תרפיה באמצעות משמעות על פי תורתו של ויקטור פרנקל, היה לי חיבור די מיידי עם המרצה שלי שם, ד”ר פנינית רוסו־נצר, בחורה מבריקה שצעירה ממני בלא מעט. החיבור ההוא הניב ספר, הנוגע בתסכול שחשים ילדים - וגם מבוגרים - שלא מצליחים לבטא את עצמם בהשמעת הקול הייחודי שלהם, כי הפחד מעכב בעדם ומונע מהם להגשים את הפוטנציאל שלהם”.
בספר, שהוצאתו לאור מסתייעת בימים אלה במימון ההמונים הדסטארט, באה לביטוי היזמית שבשיר־וישינסקי. הוא יימכר גם כערכה שתכלול תקליטור, ובו יוגש הסיפור בהקראתה בליווי מוזיקה מקורית שהלחין יוג’י גבאי, חוברת צביעה לטף וגם פנייה לילדים לכתוב ולשלוח סיפור על התמודדות עם פחד, שייענה בתשורה. איוריה שובי העין של שירלי ויסמן מהווים נקודת חוזקה בולטת בספר, ולדבריה של שיר־וישינסקי מממשים את רצונה ש”הספר יהיה חגיגה לעיניים”.
מי שייעץ לה בתהליך הכתיבה היה יהודה אטלס, מחבר הספר האהוב “והילד הזה הוא אני”. “להיות בתהליך כתיבת הספר הראשון שלי, זאת הייתה בשבילי חוויית לימוד אדירה”, היא מציינת. “יהודה כיוון ודייק אותי, גם השמיע ביקורת היכן שמצא לנכון. המפגש איתו היה מדהים עבורי”.
בנוסף להיותה זמרת, שחקנית וקומיקאית וגם מאמנת אישית ומרצה, לקחה על עצמה שיר־וישינסקי, 59, לצורך הוצאת הספר גם את תפקיד המו”לית בהוצאת “חמנייה”, שהקימה לצורך העניין. עם זאת, היא מתקשה להתחייב לתארים “סופרת” ו”אשת חינוך”. “סופרת? - ספר ראשון, חכה; אשת חינוך? בשביל זה ישנה פנינית”, היא אומרת.
“בספר יש התנקזות יפה מהעולמות של שתינו”, אומרת מצדה ד”ר פנינית רוסו־נצר, מרצה בכירה וחוקרת מובילה בתחום המשמעות בחיים, שמשמשת כראש החוג לחינוך במכללה האקדמית אחוה וכראש התוכנית ללוגותרפיה באוניברסיטת תל אביב.
“כמחברת ספרים ומחקרים אקדמיים הרגשתי שהגיע הזמן לכתוב גם לילדים, וזה הזדמן לי בשיתוף הפעולה עם אסנת, בספר הפונה לילדים ומדבר גם להוריהם. בספר יש חלק מיוחד המוקדש לכלים יישומיים, מבוססי תיאוריה ומחקר, להורים ולאנשי חינוך, שיוכלו לסייע לילדים להכיר את עצמם ולבטא את הקול האותנטי שלהם. רגע לפני פתיחת שנת הלימודים, זוהי הזדמנות אמיתית להשפיע”.
סם חיים
בצעירותה הייתה שיר־וישינסקי סולנית להקת הנוער העירונית של פתח תקווה, שירתה בלהקה צבאית ועם שחרורה מהצבא נישאה לבמאי שלה בלהקה, שלמה וישינסקי, נישואים שארכו 11 שנים. היא הייתה מכוכבי הבידור הגדולים של שנות ה־80. היא הופיעה בשורה של הצגות תיאטרון ובידור, בהן “המגילה” (אסתר המלכה), “תולדות עם ישראל - השלמות ותיקונים” ו”חגיגות סיום הרוטציה”, וגם על מרקע הטלוויזיה ביססה את מעמדה כחקיינית נשית ללא תחרות.
חייה נחצו לשניים באכזריות ב־12 במאי 2004, היום שבו ליאור, בנם המשותף שלה ושל וישינסקי, חייל בחיל הנדסה קרבית, נפל בפעילות מבצעית בציר פילדלפי, בהיותו חלק מצוות המנהרות שפעל לגילוי ולהשמדת מנהרות הטרור שחפרו הפלסטינים על גבול רצועת עזה. “המוות של ליאור ריסק את כל מה שנראה היה לי ברור עד אז - החיים שלי, האמהות שלי, הקריירה שלי”, היא מספרת.
“ברגע אחד הפכתי לאם שכולה ולאמנית מובטלת. ויקטור פרנקל, בספרו ‘האדם מחפש משמעות’, מצטט את ניטשה במשפט האלמותי: "מי שיש לו איזו ‘למה’, יחיה במשך שנים את ה’איך’". החלו להציף אותי תחושות שמעולם לא חשתי ומחשבות שמעולם לא חשבתי. אינני יודעת כיצד זה קרה, אבל כאדם מאמין, קיבלתי את המוות של ליאור. לא התווכחתי עם המציאות. לא שאלתי למה זה קרה דווקא לי. האמנתי שליאור נמצא במקום הרבה יותר טוב מזה שאנחנו נמצאים בו ואיננו סובל. כשהלב שלי נשבר, נדהמתי מעוצמת הכאב. לא תיארתי לעצמי שלב יכול ממש לכאוב בצורה פיזית. הרגשתי שהכאב פער בי מקומות שהיו סגורים עד אז, ושהפנים שלי נחשף לעוצמות של רגש שלא ידעתי אם אוכל להכיל. היה לי מאוד ברור שמאותו רגע ואילך, שום דבר כבר לא יהיה כפי שהיה”.
בתום שנת האבל, העלתה שיר־וישינסקי, בסיוע עיריית פתח תקווה, את המופע “שמש אחרת”. “הגעתי למצב שבו יכולתי לשים בצד את הקביים של הצער והכאב ולחזור לשעשע ולהצחיק את הקהל כפי שאני אוהבת עם החיוך הגדול ועם החיקויים שרבים התגעגעו אליהם”, היא משחזרת. “זה היה משהו שלא יכול היה לקרות בבת אחת, עברתי תהליך ארוך עם עצמי, לאחר שבעקבות האסון לא רק שהתקשיתי להאמין שאוכל לעמוד שוב על במות ולבדר, אלא שלפני כן לא האמנתי שבכלל אוכל לצאת מהבית. ‘מה הטעם?’, שאלתי עד שחזרתי אל הקהל, שהפידבק ממנו הוא בשבילי סם חיים”.
לשחרר משהו
קרוב ל־30 שנה מאז גירושיהם, שלמה ואסנת וישינסקי נותרו חברים קרובים. “הגירושים שלנו עלו על שרטון”, הוא נוהג לומר בהומור. בתם, דנה, ניסתה ללכת בעקבותיהם, עד שהמירה את הבמה בעיסוק בפסיכולוגיה קלינית ו”עושה את זה מדהים”. בתה לירון, מנישואיה של וישינסקי למוטי גלעדי, השתחררה משירות צבאי בלהקת חיל החינוך והולכת בדרכם של הוריה.
לאחר שב־2014 נפרדה מגלעדי, בתום כמעט 17 שנות נישואים, עברה שיר־וישינסקי לשכונת ג’ החדשה בצפון תל אביב. מבחינתה, הוצאת הספר היא במידת מה מתוצרי תקופת הקורונה. “כמו רבים אחרים, הקורונה תפסה גם אותי לא מוכנה יחד עם כל עולם התרבות כאן”, היא מספרת. “הייתי אז סבתא טרייה לאדם, בנה הבכור של בתי דנה, שמילא אותי בהרבה שמחה ובאושר גדול, אבל לא יכולתי לגעת בו. עם זה ההופעות נפסקו בקאט. פתאום הלוח התרוקן ומצאתי את עצמי בלי עבודה, עד שכאמנית יזמית בנשמה התחלתי להעביר הרצאות בזום, תוך שילוב שירה. מצאתי את עצמי מופיעה מול עינית של מסך ובלי הקשר הישיר עם הקהל”.
לפני 15 שנה, בעצת נומרולוג, הוסיפה לשמה את השם “שיר”. “חוץ מהצירוף הנומרולוגי שנבחר במיוחד בשבילי, מצאתי במילה ‘שיר’ המון שמחה והמון תקווה עם התחדשות וסוג של השתחררות מכבלי העבר”, היא מסבירה. “כנראה, יש לשחרר משהו כדי להמריא".
“העיתוי של הוצאת הספר הוא לא מקרי”, היא אומרת ומצביעה על לוח השנה, שלפיו בעוד כחודשיים, ב־22 באוקטובר, תחגוג יום הולדת 60. “החלטתי בתוכי שאני מתחילה מחדש. כן, בהכל! אפילו להתחיל לביים, ולא על חשבון ההופעות שלי. כבר קיבלתי הצעה מתיאטרון ילדים ונוער לביים הצגה על פי הספר”.
החיים מתחילים בגיל 60?
“בדיוק! החיים יפים בגיל 60. הבט על הצילום שלי, ממש חגיגה. מה שבטוח שזה לא צילום של ‘אוי, הגעתי לגיל 60’, אלא צילום של שמחה ושל יצירה. אני נהנית לשמור על כושר, לצעוד לאורך הים, קרוב לבית, ונהנית מאוד מהלימודים באוניברסיטה לתואר שני”.
איך השפיע מה שקרה על כל מה שעבר עלייך אחרי זה?
“עד שפגשתי את המוות, לא הייתי צריכה לבחור בחיים. כשליאור נפל, זה ריסק אותי ואת כל מה שהאמנתי בו, כולל המהות שלי וכולל הקריירה שלי. אבל אז למדתי על עצמי שאני מסוגלת להכיל יותר, גם את הרע. המנעד הרגשי שלי התרחב, לאחר שלמדתי להכיר עוד מקומות בתוכי, ובסך הכל נראה לי, שלמרות מה שקרה, החיים חייכו אליי”.